חמישים שנה, מי היה מאמין?

חמישים שנים חלפו, אבל לי זה נראה כאילו זה קרה אתמול. הייתי שם ולעולם לא אשכח.

הגעתי לאנגליה באוגוסט 1957 כסטודנט באוניברסיטת לידס. כבר כמה שנים קודם לכן הייתי אוהד של מנצ'סטר יונייטד, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי נסעתי לאולד טראפורד לראות את השחקנים, שעד אז רק קראתי עליהם בעיתונים ושמעתי את שמותיהם בשידורים של ה-BBC. "תינוקות באזבי" כינו אותם, על שמו על המנג'ר הסקוטי מאט באזבי, שטיפח אותם במועדון. ב-1956 וב-1957 הם זכו באליפות הליגה האנגלית, וכך היו לנציגה האנגלית הראשונה בגביע אירופה לאלופות.

בין אוגוסט 1957 לפברואר 1958 ראיתי אותם שלוש פעמים. את דנקאן אדוארדס המדהים, רק בן 21, משהו בסגנון סטיבן ג'רארד. את טומי טיילור, חלוץ שאנגליה רק יכולה לחלום עליו היום. את המגן המיומן רוג'ר בירן וכל השאר, כולם שחקנים בדרג הבכיר של הכדורגל הבריטי למרות גילם הצעיר.

ב-6 בפברואר 1958 חזרתי בסיום יום לימודים לדירתי הצנועה בלידס. פתחתי את הרדיו והתכוננתי להיכנס למקלחת, כאשר שמתי לב שמדברים על מנצ'סטר יונייטד. הקבוצה הייתה בדרכה חזרה מבלגראד, שם סיימה ערב קודם לכם בתיקו 3:3 עם הכוכב האדום והבטיחה עלייתה לשלב הבא בגביע אירופה.

בתחילה לא הבנתי בדיוק במה המדובר. לפתע זה נחת עלי. הקבוצה שלי הייתה מעורבת בתאונה אווירית שאירעה בשעה 15:04 בנמל התעופה של מינכן. עדיין לא היו פרטים, אבל היה ברור שזו תאונה קשה, שיש הרוגים ופצועים. נכנסתי להלם. בכל כמה דקות התווסף שם חדש לרשימה ההרוגים. בסופו של יום התברר ששבעה משחקני הקבוצה נהרגו והשאר נפצעו. אדוארדס נאבק על חייו במשך שבועיים אבל לא הצליח לשרוד. באזבי נותר חודשיים בבית החולים אבל התאושש.

בימים הבאים לא יצאתי ללימודים. לא הייתי במצב הרוח המתאים. עקבתי אחרי כל מידע שהגיע מבית החולים במינכן. לא היה עדיין אינטרנט וגם מקלט טלוויזיה לא היה לי בדירה. רק רדיו ועיתונים. בינתיים, החלו לשקם את הקבוצה בראשותו של ג'ימי מרפי, עוזרו של באזבי שלא יצא לבלגרד מאחר שבאותו יום היה לנבחרת ויילס משחק בקארדיף במוקדמות גביע העולם נגד... ישראל. לחבר אנגלי שלי היו קשרים טובים עם מנצ'סטר יונייטד. הוא הצליח להשיג כרטיסים למשחק הראשון אחרי האסון באולד טראפורד נגד שפילד וונסדיי. זה היה אחד הערבים המרגשים בחיי. עמדתי שם, עם עוד 64 אלף אוהדים ובכינו. זה היה מדהים. חבורה של שחקנים אלמונים ממחלקת הנוער וכמה שחקני רכש ניצחה, אמנם, 0:3. אבל אף אחד לא שמח.

הייתי בעוד כמה משחקים בהמשך העונה. הקבוצה סיימה במקום התשיעי בליגה והפסידה 2:0 לבולטון בגמר הגביע, כאשר באזבי מדדה על קביים לכר הדשא. בעונה שלאחר מכן הוא חזר לתפקידו והחל במסע בנייתה של קבוצת פאר חדשה. ב-1963 זכתה בגביע, ב-1965 ו-1967 באליפות וב-1968, עשר שנים אחרי אסון מינכן, בגביע אירופה. רק בובי צ'רלטון והקפטן בילי פוקס, מבין הניצולים, נותרו בהרכב.

ביום רביעי אחר הצהריים יעצור השעון מלכת במנצ'סטר. ביום ראשון, במשחק נגד מנצ'סטר סיטי, תהיה האזכרה הרשמית. שחקני יונייטד יופיעו בחולצות ללא שמות השחקנים וללא הספונסרים. חמישים שנים. לא ייאמן.

העובדה המפתיעה היחידה במשחק גביע הפדרציה, הייתה שהיו כאלה שהאמינו שישראל יכולה לנצח את רוסיה ולהעפיל לחצי הגמר. ההפסד 4:1 היה צפוי לאור יחסי הכוחות. כאשר בנבחרת אחת משחקות החובטות מספר חמש ושבע בדירוג העולמי, זה קצת יומרני לצפות שהנבחרת עם חובטות במקומות ה-18 וה-85 תדיח אותן. בסך הכל עשתה הנבחרת שלנו את מה שניתן היה לצפות ממנה בהופעת הבכורה שלה בבית העליון, מול נבחרת שזכתה שלוש פעמים בגביע בארבע השנים האחרונות.

נכון, אפשר היה לנצח את משחק הזוגות, אבל בכל מקרה זה לא היה מונע את הניצחון הרוסי הכולל. שחר פאר השיגה את הנקודה החשובה ביום הראשון, אבל שראפובה בכושרה הנוכחי היא שחקנית מליגה אחרת, ושחר קיבלה שיעור מאלף בטניס התקפי כאשר מריה היפה הפעילה עליה לחץ בלתי פוסק. מפתיע היה לשמוע מקצוענים ברמה של עמוס מנסדורף ושלמה צורף מדברים בביטחון על כך ששחר תפתיע את מריה. שניהם יודעים היטב שעדיין אין לפאר את הכלים המתאימים לעשות זאת ולבנות על הצופים שיוציאו את הרוסיה משווי משקלה, זה הימור מסוכן.

לצערי, מסיבות בריאותיות, לא נכחתי באיצטדיון קנדה בשני ימי המשחקים והסתפקתי בסיקור הטלוויזיוני. נראה לי שכולם נסחפו קצת יותר מדי. כולנו רוצים בהצלחת הנבחרת הישראלית, אבל שדרים ופרשנים צריכים להיות שקולים יותר. לא ייתכן שכל החטאה של אחת הרוסיות תתקבל בקריאות "יופי".

זו הייתה המערכה הראשונה בחגיגת הטניס הגדולה. בסוף השבוע חוזרים לרמת השרון, למשחק גביע דייויס נגד שוודיה. כאן יש כבר מקום לדבר על ניצחון. שוודיה, ללא שחקנה המצטיין רובין סודרלינג, אינה נבחרת על, ואחרי מה שעשו הבחורים לצ'ילה, הכל אפשרי. בהצלחה.