הסופרבול הגדול שלי

עוד כשהיה לנו ערוץ 1 בלבד, והיינו מכוונים את האנטנה כדי לקלוט את האחים ואן אריק עושים תפיסות קלואו במידל איסט, הייתה בארץ קבוצה לא קטנה של אנשים שאהבה פוטבול. אותם אנשים ראו את וולטר פייטון, ג'ו מונטנה, ג'ון אלוויי ודן מארינו בזמן אמת ובתנאים לא תנאים, עם הרבה שלג על המסך. כמעט שני עשורים או יותר עברו מאז התפיסה ההיא של דווייט קלארק, הגנת ה-46 של סינגלטרי והברס וההחטאה של סקוט נורווד מבפאלו, מספיק זמן כדי לפתוח מורשת קרב, ולהעלות זיכרונות מהסופרבול שעליו נספר לנכדים. וחוץ מזה, יש לנו גם הימורון למשחק הקרוב. הדקו את החגורות.

סופרבול 33, 31 בינואר, 1999: דנבר - אטלנטה 19:34

הסופרבול הגדול שלי לא היה משחק גדול. הוא היה חד צדדי ודי משעמם, אבל בתוך ליבי סערו רגשות והתערערו מערבולות. קבוצת הספורט האהובה עלי בעולם נגד הספורטאי הנערץ עלי אי פעם.

התגוררתי באטלנטה אז, ומי בכלל נתן לפאלקונס סיכוי? מי שמע על כריס צ'נדלר? מי באמת האמין בג'מאל אנדרסון? בעיר של פוטבול שאף פעם לא באמת מצליחה להגיע להישגים, העונה הזאת היתה זריקת מרץ. כולם היו בעניין, ברדיו ובטלוויזיה לא דיברו על שום דבר אחר. דן ריבס יצא מבית החולים אחרי התקף לב וחזר כדי להתמודד עם הקבוצה אותה לקח שלוש פעמים לסופרבול, ושלוש פעמים הפסיד. אחרי הניצחון המדהים על מינסוטה הגדולה בחוץ (ותודה לגארי אנדרסון), פגשתי כמה מהשחקנים הצעירים בפאב כשהגיעו עם הלימוזינה הגדולה. לחצתי את ידו של טים דווייט, חיבקתי את קית' ברוקינג והעברתי להם את כל האנרגיות החיוביות שהיו בי. אבל גם לבי שלי, בסופרבול עצמו, לא היה שלם. ג'ון אלוויי אמנם זכה באליפות בשנה הקודמת אבל כולם ידעו, שלא כמו במקרה פארב, שזה המשחק האחרון בחייו. היום הוא פורש. ואני תקוע באמצע, האם זה הוגן? האם הגיוני?

ממחטות מילאו את שולחן הקפה הקטן, הטלפון נותק ואנשים הגיעו לחזק את ידיי. יוסי הביא מהעוף המיוחד שהכין רק בשבילי, אלכוהול זרם לביתי כמו סירות נייר על נהר הצ'טהוצ'י. אתם מבינים – אירוע שהיה אמור להיות חגיגה כפולה הפך לאבל. בכל מקרה אני אפסיד. כל מהלך מוצלח של אטלנטה הרחיק את אלוויי מסיום קריירה מושלם. כל טאצ'דאון של דנבר הרחיק את הפאלקונס מהזדמנות שמי יודע מתי, אם בכלל, תשוב. בסיומו של עניין אלוויי זכה באליפות ובתואר ה-MVP ואני, בין דמעת אושר עצב כבד מנשוא, ניסיתי לשוב לחיי, שלעולם לא ייראו אותו הדבר.

סופרבול 32, 25 בינואר 1998: דנבר - גרין ביי 24:31

ב-1983 נבחר מחזור הקוורטרבקים הכי מוכשר אי פעם,לפי כמעט כל מדד אפשרי. שלושה מהנבחרים הם לא רק בהיכל התהילה, אלא בין 15 הקוורטרבקים הטובים אי פעם. אבל רק כמעט כל מדד אפשרי, כי דבר אחד שהם לא הצליחו לעשות היה לזכות בסופרבול. 8 פעמים הגיעו מארינו, אלוויי וקלי למשחק האחרון, רק כדי לרדת מפסידים. לא רק הם - כל ה-AFC הפסיד 13 שנים ברציפות, כשזה הגיע לרמה שגמר ה-NFC נחשב לסופרבול האמיתי. זה היה המצב עד סופרבול 32.

אלווי, בן 37, מגיע במה שנראה כמו ההזדמנות האחרונה של המחזור שלו, ומולו מתייצב ברט פארב הגדול בשיא הכושר. דנבר וגרין ביי היו באותה שנה קבוצות ההתקפה הכי טובות בליגה, עם שילוב מצויין בין המסירה לריצה ושתיהן היו משופעות בכוכבים, אבל גרין ביי היתה פייבוריטית מוחלטת של כל הפרשנים.

אובייקטיבית, מה שעשה את הסופרבול הזה לכל-כך ענק היא עצם העובדה שכל הכוכבים שיחקו מצויין, והדרמה המותחת היתה לאורך כל המשחק. מהרגע שבו פארב מסר לאנטוניו פרימן לטאצ'דאון 4 דקות מהפתיחה, ועד 32 שניות לסיום, כשג'ון מובלי הדף את הניסיון האחרון של פארב והמצלמה עברה לאלוויי ושארפ קופצים מהספסל. היתרון של אף קבוצה לא עלה על 10 נקודות, ובכל פעם כשנראה היה שדנבר קצת בורחת, גרין ביי נצמדה אליה עם מהלכים גדולים של פארב.

אבל למי אכפת מאובייקטיביות במשחק כזה? זה היה המשחק שבו הנאחס הגדול נשבר. זה היה המשחק שבו דנבר ניצחה אחרי ארבעה הפסדים בסופרבול, וזה היה המשחק שבו מחזור 83 זוכה סוף סוף בטבעת. במשחק הזה השחקנים של דנבר נתנו פשוט את הכל. השיא היה כשבתחילת הרבע השני טרל דיוויס חזר למגרש עם מיגרנה חזקה בגול ליין, רק כדי למשוך אחריו חצי הגנה ולתת לאלווי לטייל בקלילות לאנדזון. לא, בעצם השיא היה בהליקופטר. אין דרך לתאר את ההרגשה של השחקן הכי ענק קופץ באוויר עם הראש קדימה ואז נעמד ומניף את האגרוף. רק מלחשוב ולהיזכר בזה אני מרגיש את הדמעות מתקרבות.

ואז הגיע הדרייב האחרון של גרין ביי. קרוקט, הקורנר של דנבר, בחוץ עם מתיחה. אטווטר שוב נותן את הכל בבום אדיר שמוציא מהמשחק לא רק אותו, אלא גם רסיבר של גרין ביי ואת הקורנר השני בראקסטון. דאון רביעי ודנבר, עם הרכב מאד חסר, עושה בליץ, פארב זורק ומובלי הודף. נגמר.

ג'ון אלוויי, הקוורטרבק הכי טוב אי פעם, מנצח. ההמתנה היתה קשה והדרך אכזרית, אבל זה היה שווה בשביל גמר כזה.

סופרבול 34, 30 בינואר, 2000: סט. לואיס - טנסי 16:23

לא, זה לא הוגן. הרי ידוע שאני היחידי מבין כותבי וואלה פוטבול, אשר קבוצתו מעולם לא זכתה בסופרבול (הערת עורך: אה, מכיר אחד, עמר סלע?). אז מה רוצים ממני? איזה סופרבול יכול כבר להרשים אותך, כשאתה חי בתחושה מתמדת של קיפוח ואכזבה?

האמת, היה אחד כזה. עונת 1999, טנסי טייטנס מול סט. לואיס ראמס. שש שניות לסיום, בפיגור של 23:16, הטייטנס נמצאים על קו ה-10 של הראמס, ללא פסקי זמן עם סיכוי אחרון להשוות את התוצאה ולהגיע להארכה. מקנייר מוצא את קווין דייסון במסירה לאזור קו ה-5. דייסון מתקדם עם הכדור לעבר האנד זון, אך ברגע האחרון מאט ג'ונס, הליינבקר של הראמס, עוצר אותו במרחק של אינצ'ים ספורים מקו המטרה, במהלך שקיבל את השם "התאקל". הזמן נגמר, הראמס מנצחים.

לא מזמן ראיתי פעם נוספת את סרטו של אוליבר סטון "יום הראשון הגדול". מי שזוכר, בנאומו המרגש לפני משחק הפלייאוף הגורלי, אל פאצ'ינו, שמשחק את תפקיד המאמן הראשי, מציג בצורה הכי משמעותית את טבעו של משחק הפוטבול - אינץ' אחד. השחקנים על המגרש משחקים וחיים בשביל אותו האינץ' שעשוי להכריע את גורלם. האינץ' הזה מסמל את החשיבות המכרעת של תיאום בין השחקנים: איחרת באינץ' – לא תפסת את הכדור, החטאת באינץ' – הכדור נחטף. אין ספורט אחר בעולם שדורש רמה כל כך גבוהה של דיוק ותזמון בתכנון מהלכים ובביצועם. לא קיים אף משחק אחר בעולם, שדורש ביצוע של כל כך הרבה דברים קטנים בו זמנית, אשר כל אחד ואחד מהם נמדד בסופו של הדבר על ידי אותו אינץ' קטן שמכריע משחקים ואליפויות.

מה אם לא אותו סופרבול של עונת 1999 שיקף בצורה כה מדהימה את טבעו של משחק הפוטבול כולו, את משמעות האינץ'? האם בכלל ניתן לעלות על דעת סיטואציה שתגלם אותו באופן מוחשי יותר? מה אם לא "התאקל", אחד המקרים הנדירים שבהם אנו יכולים לומר: "הנה זה, עולם שלם ברגע אחד..."

סופרבול 36, 3 בפברואר 2002: ניו אינגלנד - סט. לואיס 17:20

חורף 2001-2002 לא היה קר במיוחד. להפך, בסוף ינואר נרשמו בו ימים של 17-18 מעלות, ממש לא אופייני למזרח ארצות הברית בתקופה הזו. אבל ה-3 בפברואר היה קר, קר מאוד בברוקליין, מסצ'וסטס. וזה לא רק הקרח, זו גם כוננות הספיגה שכולנו, אוהדי ניו אינגלנד, היינו בה לקראת המשחק עם סט. לואיס הגדולה. "היום הוא היום שבו תיפתח השושלת", אמר ריקי פרוהל, התופס של הראמס. הוא צדק, אבל מי תיאר לעצמו שהשושלת תהיה דווקא זו של ניו אינגלנד.

הפטריוטס הגיעו לסופרבול ההוא כאנדרדוג של שני טאצ'דאונים, אבל ההגנה הרביצה מכות רצח לקורט וורנר ולתופסים המשובחים של הראמס. לפני שוורנר ראה מאיפה זה בא לו, זה כבר היה 0:7 מחטיפה של טיי לואו. לפני שוורנר ידע מאיפה משתין הדג, זה כבר היה 3:17. ואז וורנר, כמו וורנר, ניצל עבירה של ווילי מקגינסט על מרשל פולק, נכנס בעצמו לאנדזון וקבע 10:17, בדרך למסירה לפרוהל עצמו לשוויון - 17:17.

עם קצת יותר מדקה וחצי על השעון המליץ ג'ון מאדן לקוורטרבק הצעיר טום בריידי לכרוע ברך וללכת להארכה. איזה מזל שבריידי לא הקשיב לו, והינדס דרייב שנגמר בבעיטה מוצלחת של אדם וינאטיירי. מה שאני זוכר מהבעיטה הזו הוא לא הכניסה של הכדור, אלא העובדה שעל השעון נשארו עוד שתי שניות, שהמשיכו לתקתק עד ל-0. איזה מזל שהראמס נשדדו בשתי שניות, אחרת בטח היינו אוכלים לקרדה בקיק אוף.

זו הייתה שנה קסומה. תואר ראשון לבוסטון אחרי 16 שנה בספורט כלשהו, תואר ראשון מבין ארבעה שהבאתי אתי מעיר השעועית. זה לא היה הסופרבול הגדול בכל הזמנים, אבל זה היה הסופרבול שעיצב מחדש את הדמות של עיר לוזרית והפך אותה לאימפריית הספורט של המילניום השלישי. גם זכיה בסופרבול 42 לא תשכיח את הבעיטה ההיא של וינאטיירי.

סופרבול 29, 29 בינואר, 1995: סן פרנסיסקו - סן דייגו 26:49

לסופרבול XXIX של עונת 1994 הגיעו סן דייגו צ'ארג'רס וסן פרנסיסקו פורטי ניינרס, בפעם הראשונה מאז האליפות האחרונה ב-1989. סופרבול הוא פסגת הקריירה עבור כל שחקן פוטבול, אבל עבור שחקן אחד של הניינרס זה היה הרבה יותר מזה. שנה לפני כן נכנס סטיב יאנג באופן רשמי לנעליים הכי גדולות ב-NFL, של ג'ו מונטנה הגדול.

עוד כשכיהן כמחליף של מונטנה, כבר היה ברור שיאנג קוורטרבק מצוין בזכות עצמו, אבל מונטנה נחשב בסן פרנסיסקו לאלוהים, מה עוד שתחת הנהגתו של יאנג בתחילת שנות התשעים הייתה לניינרס קבוצה מצוינת שאיכשהו תמיד כשלה ברגע האמת. הכישלון הזה, באופן טבעי, הונח ברובו על כתפיו של יאנג. שבוע לפני הסופרבול, בגמר ה-NFC, ניצחו סוף סוף הניינרס את הקבוצה של אמריקה, הדאלאס קאובויס, בניסיון השלישי ברציפות. אבל לכולם היה ברור שזה לא מספיק ויאנג יצטרך לעמוד במבחן העליון - ניצחון במגרש שבו מונטנה לא הפסיד מעולם, הסופרבול.

לאותו משחק הגעתי בלי ציפיות מופרזות. זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי (ומי ידע אז שגם האחרונה להרבה שנים) לראות בשידור חי את קבוצתי האהודה בסופרבול. מהאליפויות הקודמות ראיתי במקרה הטוב תקצירים. ה-NFC היה באותם שנים בשליטה מוחלטת בליגה, והייתה הרגשה שאחרי הניצחון על הקאובויס הדרך סלולה לאליפות. הנעלם הגדול היה התפקוד של יאנג במשחקים מכריעים.

אבל מתחילת המשחק היה ברור שיאנג בא להוכיח משהו. יחד עם העולם כולו ראיתי איך הוא משתלט על המשחק ומנער מעליו, מקמט, ובועט לעזאזל את הצל הענק של מונטנה. יאנג פירק את ההגנה של הצ'ארג'רס, זרק לשישה (!) טאצ'דאונים והוביל את הניינרס גם ביארדים בריצה. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להירדם אחרי סופרבול. יאנג זכה ב-MVP של המשחק, לאחר שזכה באותו תואר עבור העונה הרגילה (תוך שיחזור ההישג של מונטנה מ-1989) וחקק את שמו לעד על לב האוהדים ובמורשת האדירה של הפורטי ניינרס.

סופרבול 38, 1 בפברואר, 2004: ניו אינגלנד - קרוליינה 29:32

את המשפט שבכותרת אמרתי לחבר שהחליט השנה לא לראות את המשחק איתנו. נכון, הסופרבול הוא בדרך כלל האנטי קליימקס של העונה, ועדיין – זה סופרבול. לא מפספסים, מתארגנים עם חברים ורואים את המשחק. וזה לא מעניין אותי שבמשך שבועיים לא ראית את האישה והילד, וכל מה שבא לך לעשות זה את אשתך, רגע לפני שהילדים גדלים וחיי המין שלך הם זיכרון עמום. סופרבול זה סופרבול.

לפני ארבע שנים, הוזמנתי לאיזה אירוע שהייתי חייב להגיע אליו. האמת, לא ממש הייתי חייב, אבל הרגשתי שאני חייב – ואין הרבה דברים גרועים מזה. מה, אתה פותח איזו מסיבה, ואני צריך לבוא, למרות שלא ממש בא לי, אלא רק בשביל "לתת כבוד" (מה זה, שבעה?), וזה בלי להזכיר שזאת המסיבה העשירית שלך בערך, אז זה קצת מרגיש כמו ללכת לחנוכת בית אצל נוודים.

אבל אז הייתי צעיר, אנרגטי ופופולארי (היום אני מרגיש ככה, אבל יודע שאני לא). תפסתי את החבר התימני שלי – פ', שבכלל קוראים לו ל' אבל בגלל שבכיתה ג' החליט ר' לקרוא לו פ' אף אחד כבר לא קורא לו ל' – וביחד נסענו למתחם הידוע, הלא הוא הנוטוריוס נ.מ.ל תל אביב, עם תוכנית ברורה – עושים מינגל במשך שעה ועפים בחצות כדי להספיק לראות את הסופרבול. איך שהשעון הראה חצות עשינו סינדרלה ועפנו מהמקום, בלי להשאיר נעליים.

נחתנו באיזור התעשייה ברעננה, ומצאנו מקום שבו גם יש גינס וגם הסכימו לשדר את המשחק. הבעיה הייתה שהם התחילו לסגור, אז בסוף הרבע הראשון חתכנו ושוטטנו ברחבי איזור התעשייה של רעננה בחיפוש אחרי באר שמשדר ונשאר פתוח. מה תאמרו, מצאנו, נכנסנו, התיישבנו והמשכנו לשתות ולצפות. במחצית, פ' התימני ביקש ממני להזמין לו בירה והלך לרוקן את מה שכבר שתה. אני הזמנתי לשנינו, כשברקע הגברת ג'קסון מופיעה לה עם ההוא מהמופע של מיקי מאוס (ג'סטין), כשלפתע זה קרה. פ' בדיוק יצא מהשירותים וראה אותי מריע בצהלות ונקרע מצחוק, ושאל לפשר הדבר.

"ראו לה את הפטמה!"

"את מה???"

"את הציצי!!"

"נו, אז?"

"ואתה קורא לעצמך גבר..."

המצעד, עד כה:

משה יחזקאל: 8 מ-10
דוד רוזנטל: 8 מ-10
אריאל גרייזס: 7 מ-10
דודי כפרי: 7 מ-10
איליה רוסינסקי: 6 מ-10
עמר סלע: 6 מ-10
אמיר ציפורי: 6 מ-10

עמר סלע: צר לי לאכזב. אני באמת רוצה להאמין שניו יורק יכולה לתת קרב צמוד (לנצח היא לא יכולה), להפתיע ולהיצמד לניו אינגלנד, אבל אני לא רואה את זה קורה. אולי במחצית הראשונה, אבל בשנייה זה כבר יברח להם מהידיים. פטריוטס ביותר מעשר.

דודי כפרי: אני כבר אמרתי לכם לשים את המשכנתא על הפטריוטס, וכשאני אומר לשים משכנתא על משהו, ההיסטוריה מוכיחה שאני צודק (או שלא). פטריוטס.

איליה רוסינסקי: יופי. הרי ברור שהדבר היחידי שלא חסר לאוהדי האיגלס, זו התמודדות עם דילמות כאלה ואחרות, כולל איזו קבוצה מאלה שמתמודדות בסופרבול הנוכחי הם, בשפה העדינה, "אוהבים פחות"? התשובה (הלא כל כך ברורה דווקא, אבל זו שתגרום לנו עוד סבל) - הג'איינטס.

דוד רוזנטל: אני באמת מנסה לנתק את האוהד שבי ולא יכול, מנסה להימנע מניחוסים ולא מסוגל. פטריוטס, וזה לא יהיה אפילו צמוד.

אמיר ציפורי: בערך מאמצע העונה היה ברור שהאליפות השנה היא של ניו אינגלנד להפסיד אותה. הג'איינטס נתנו פלייאוף אדיר ויש להם סיכוי לעשות משהו, אלא ששבועיים המתנה וההרגשה שהם עשו כבר את שלהם בפלייאוף הזה תפגע בהם. הפטריוטס.

אריאל גרייזס: יש לי הרגשה רעה לגבי המשחק הזה. אני לא רואה שום דרך שבה הג'איינטס מסוגלים לעצור את כל הכלים של הפאטס ושאיליי ממשיך באותם ביצועים שבוע רביעי ברציפות. בדיוק בגלל זה אני הולך עם ניו יורק. ניצחון לג'איינטס.

משה יחזקאל: הפטריוטס טובים יותר, מנוסים יותר ושבוע המנוחה הנוסף עד לסופרבול עוזר להם הרבה יותר מלג'איינטס. למרות הכל, זה לא יהיה משחק קל, הג'איינטס יבואו להלחם וילחצו על בריידי והרסברים שלו, אבל הפטריוטס ינצחו ביותר מטאצ'דאון.

סיכום: 2:5 לפטריוטס