עובדים מסביב לשעון

המשחק הגדול של השנה מגיע, כל העונה מתנקזת למשחק אחד וכולנו כבר יודעים בעל פה להגיד שהג'איינטס צריכים לעשות בליצים, שניו אינגלנד תשבור עם מסירות קצרות לוולקר ולפולק, הפטריוטס רוצים להפציץ עם 4 רסיברים את ההגנה האחורית וניו יורק תשתדל לטחון על הקרקע את הליינבקרים. בלה, בלה, בלה, מה פעמים אפשר לחזור על אותם דברים?

לאורך הפלייאוף דיברנו על הקבוצות האלה וניתחנו אותן, בואו ונסתכל על כמה המשחק מכמה נקודות מבט קצת שונות.

"אני פשוט לא מבין את זה. ניצחנו בחוץ באצטדיונים ביתיים מול קבוצות מצויינות, אז איך במגרש נייטרלי אנחנו אנדרדוגים ב-14 נקודות? הם קבוצה מצויינת, אבל אנחנו הגענו בתקופה מצויינת וגם לנו יש כמה שחקנים שיודעים לשחק פוטבול".

הציטוט הזה הוא לא של פלקסיקו בורס או של סטרהאן. גם לא של קאפלין. את זה אמר שאנון שארפ אחרי שדנבר ניצחה את גרין ביי בסופרבול הענק, בדיוק לפני עשור. עכשיו ניו יורק צריכה לעשות את אותו הדבר, ולשמור על המנטליות שלה, של "אין לנו מה להפסיד ויש לנו הרבה אנשים להוכיח להם", ולא לתת לשבועיים הארוכים האלה להוציא אותה מהזון שבו הם נמצאת.

מהצד השני, יום אחד אחרי גמר ה-AFC צולם טום בריידי צולע בצורה בולטת ועם גבס. השמועות נפוצו מיד, יחד עם כתבות תחקיר על הקרסול והנקע האפשרי ומה לא. ביל בליצ'יק הוא מלך הספינים, ויום אחד תקום וועדת חקירה על איך זה שכל העיתונות התעסקה שבועיים בקרסול של בריידי ועזבה את הקבוצה שלו בשקט. זה די מדהים, למען האמת: הפטריוטס בדרך לעונה מושלמת, כל הלחץ אמור להיות עליהם, אבל במקום שיפציצו אותם מדי יום בשאלות על איך ההרגשה לעשות היסטוריה מדברים על קרסול בריא לחלוטין.

הפטריוטס איבדו קצת את המומנטום המטורף שבו הם היו במשך שני שליש עונה, והגיעו בלי הרבה דלק לאריזונה. אבל עכשיו היו להם את השבועיים הכי שקטים ורגועים שיכולים להיות לקבוצה שעומדת לעשות היסטוריה, וכל הלחץ שיכול היה להצטבר שם ירד מהם.

בסופו של דבר, שתי הקבוצות מגיעות במצב אידיאלי מבחינתן לגלנדייל, למרות שהדרך שלהן לשם היתה שונה לחלוטין. בימים האחרונים היו כמה התלוצצות של הבטחת הניצחון, ועוד בתוצאה 17:23 של פלקסיקו, אבל כולם יודעים שאלה הם רק דיבורים, ומכינים את עצמם למשחק האמיתי.

שאלת השאלות: האם המפגש במחזור ה-17 יעזור לפטריוטס או לג'איינטס? תלוי, כמובן, את מי שואלים.

הניו יורקרים יגידו לכם שלשחק ברצינות מול הפטריוטס ולהוות יריב שקול כמעט כל המשחק מאד עזר להם, והם צודקים. ניו אינגלנד קבוצה יותר טובה, והמשחק ההוא היה יותר חשוב לה, אבל הג'איינטס יצאו בהרגשה שהמשחק היה תלוי יותר בהם, ואם לא החטיפה של איליי והטעות ההגנתית האדירה בכיסוי על מוס, הם יכלו לנצח.

הבוסטונים, מנגד, יגידו שגם להם המשחק עזר מאד להעריך הרבה יותר טוב את יחסי הכוחות. הם ראו את הבליצים של ניו יורק ושרדו אותם, ותמיד כשאתה הקבוצה היותר טובה אתה מרוויח יותר מהיכרות עם היריב שלך, מה שמקשה עליו להפתיע אותך. במצב הנתון, הפטריוטס יודעים שתהיה תוכנית משחק שמורכבת מהרבה לחץ, הם התמודדו איתה ולכן מכירים יותר טוב את סטריי, אוסי וטאק. לפני שבועיים היתה להם הרצה מול השביעייה הקדמית המשובחת של סן דייגו.

וזאת הולכת להיות נקודה מכרעת לטובת הפאטס. דווקא משום שהם קבוצה יותר טובה, משום שיש להם יותר כלים ובגלל שהמאמן שלהם גאון בלהכין את הקבוצה בצורה הטובה ביותר, בגלל כל הדברים האלה, העובדה שרק לפני חודש הם שיחקו מול הגנת ניו יורק וניסו לעצור את ג'ייקובס ופלקס תהיה מכה מכרעת עבור הג'איינטס. אמנם, אחרי המשחק ההוא הג'איינטס באמת מאמינים שהם יכולים לנצח את הפטריוטס, אבל הבעיה היא שהם לא יפגשו את אותה קבוצה שמולה הם שיחקו אז.

אין ספק שלניו אינגלנד יש יתרון עצום בנושא הניסיון. הם כבר היו שם, עשו הכל וראו הכל, ויש להם שלוש טבעות אליפות שמוכיחות את זה.

הקבוצה שתעלה מולם אולי לא כל-כך צעירה כמו הגרין ביי פאקרס, אבל זאת קבוצה צעירה שנבנתה דרך הדראפט, ומי שעומד בראש המערכת הוא ג'רי ריס. בעונתו הראשונה בתור ג'נרל מנג'ר, אחרי כמה שנים בתור העוזר של ארני אקורסי, חטף ריס טונות של ביקורת, כשהוא לא הביא שום חיזוק משמעותי במהלך הפגרה.

את סקוט פיולי, המקביל שלו בניו אינגלנד, כולם מכירים בתור האיש שבנה מבחינת שחקנים את השושלת של הפטריוטס, על ידי הבאת שחקנים מצויינים במחיר יחסית זול. אבל אם הג'איינטס איכשהו ינצחו, ריס יירשם בתור האיש שבנה את הקבוצה הזאת דרך הדראפט.

הדראפט של 2004 מתחיל עם איליי מאנינג תמורת ריוורס, אבל הוא לא נגמר שם. בנוסף לאיליי, הדראפט הזה הביא לניו יורק גם את כריס סניי, הגארד הימני החזק, ובמיוחד את ג'יבריל ווילסון, הסייפטי המצויין שמהווה ביחד עם אנטוניו פירס את חוליית החיסול של כל רץ שמצליח לפרוץ קצת קדימה. הדראפט הגדול היה שנה אחר כך. את הבחירה הראשונה שלא היתה לג'איינטס, סן דייגו הפכה לשון מרימן, אבל שלושת השחקנים שנלקחו בסיבובים הבאים הם קורי וובסטר, הקורנר שחטף את ברט פארב בהארכה, ג'סטין טאק, שיהיה, לדעתי, השחקן הכי חשוב בניסיונות להגיע לבריידי בסופרבול, וברנדון ג'ייקובס, שיהיה השחקן הכי חשוב בנסיון לייבש את בריידי על הספסל.

2006 היתה שנה פחות מוצלחת, דווקא הבחירה שגררה הכי הרבה תלונות היתה המוצלחת. כשמאת'יאס קיוואנוקה נבחר בסיבוב הראשון לתוך עמדה שכבר מלאה בסטרהאן, יומאניורה וטאק זה נראה מוזר, אבל ההסבה שלו לליינבקר הוסיפה הרבה מהירות ויכולת תיקול טובה, ומהווה חלק חשוב בעובדה שלמארוני יהיה קשה מאד לרוץ ביום ראשון בלילה. חלק לא פחות חשוב בעצירת הריצה מהווה בארי קופילד, שנבחר בסיבוב הרביעי ועומד במרכז קו ההגנה של ניו יורק.

השנה בסיבוב הראשון הגיע ארון רוס, שביחד עם וובסטר משלים צמד קורנרים צעיר ומבטיח לעוד הרבה שנים, ואחריו הגיעו שני שחקנים משלימים למשחק המסירה. סטיב סמית, שהתאושש מפציעה טורדנית רק בשלהי העונה וכבר הספיק ליצור קשר טוב עם איליי, וקווין בוס הטייט אנד, שמחליף את שוקי בצורה יעילה (כלומר, הוא עושה פחות רעש, תופס פחות כדורים אבל גם לא מרבה משמיט). הדובדבן של הדראפט הזה הוא אחמד בראדשו שמתחתית הדראפט, סיבוב 7, הפך לחלק שמשלים את ג'ייקובס במשחק הריצה של ניו יורק.

כשהג'איינטס זכו בסופרבול האחרון שלהם, ב-1991, הם עשו את זה מול התקפה שנחשבה אז לבלתי עצירה, התקפת הנו-האדל המבריקה של בפאלו. הם עצרו את ההתקפה על ידי ייבוש של ג'ים קלי על הספסל ומשחק ריצה חזק של אוטיס אנדרסון, ששולב עם דייב מגט, מחזיר הבעיטות הזריז. לשלוט במשחק במשך 40 דקות בשיטה דומה תהיה הדרך של ניו יורק לנצח גם הפעם. אם זה יקרה, העובדה שחצי מההרכב הפותח נבחר בדראפט על ידי ריס (ואפשר להוסיף גם את השחקן החופשי היחיד שכן הגיע לניו יורק השנה, קאוויקה מיטצ'ל שבא כמעט בחינם ועוד כמה הרמות וויברס מצויינות של שחקנים משלימים תרשום את הנצחון הזה על שמו לא פחות מכל אחד אחר בקבוצה.

פיולי, כאמור, בנה את ניו אינגלנד דרך הבאת שחקנים טובים במחיר זול, לפחות עד השנה. השנה התקבלה ההחלטה ללכת חזק על כל הקופה ושני כוכבים גדולים הגיעו: רנדי מוס ואדליוס תומאס. המספרים של מוס, כמובן, מאד בולטים, בזמן שתומאס הפך לבורג חשוב, אבל רק עוד בורג בהגנת הפטריוטס. מה שמעניין הוא שאפילו בשתי העמדות הללו הצליחו הפטריוטס להביא השנה שחקנים שתרמו יותר, את וולקר ואת ג'וניור סיאו.

נכון, מוס קיבל את כל המספרים והשיאים, אבל בלי ווס וולקר שיתפוס את כל הכדורים הקשים באמצע, שימנע את הדאבל-טים על מוס ושישיג את הדאון השלישי, זה היה נראה אחרת לגמרי. אף מכללה לא רדפה אחרי וולקר להביא אותו אליה ואף קבוצה לא החתימה אותו בדראפט. בנוסף לכל הצרות, הוא היה תקוע במיאמי, עד שניו אינגלנד החליטה ללכת עליו, נתנה תמורתו בחירת סיבוב שני ועוד בחירת סיבוב שביעי והחתימה אותו על חוזה חדש לארבע שנים.

בלילה שבין ראשון לשני, לשחקן הזה יש סיכוי להיות ה-MVP של הסופרבול, במיוחד אם מוס ימשיך לסבול מלחץ והפרעות בתוך חמשת היארדים וימשיך להוות פקטור משני. במצב כזה, אפשר בפירוש לראות את וולקר מקבל 10-11 מסירות והופך לרסיבר השני של הפטריוטס שזוכה ב-MVP, אחרי דיון בראנץ' ב-2004.

עוד שחקן שמתאים להגדרת הצווארון הכחול הוא קווין פולק. פולק נבחר בדראפט ולא הגיע בתור שחקן חופשי, אבל הוא משחק כמו אחד מהקבוצה האובראצ'יברית הזאת. אחד המהלכים המבריקים בגמר ה-AFC היה כשבדאון שלישי בריידי מסר מסירה קצרה לפולק, שתפס והתגלגל על הקרקע עד שהוא השיג את הדאון הראשון שסגר את סיפור המשחק עבור סן דייגו. זה קווין פולק: מהיר, תופס כדורים מצויין ובעל ראייה של כל המגרש.

לורנס מארוני הוא לא הרץ הכי טוב בליגה, ובינינו, לצד כל כך הרבה כלים התקפיים, כמעט כל אחד יכול לרוץ לכמה יארדים. אבל זה לרוב מה שמארוני עושה – רץ לכמה יארדים בלבד, כשגם העובדה שהפטריוטס צפויים לשחק לפרקים רבים בלי פולבק פוגעת בו. אבל אל החורים שמארוני מתקשה למצוא, פולק יודע להגיע תמיד בדיוק ברגע הקריטי, וכשהלחץ של ניו יורק יתקרב לבריידי הוא יצטרך להיות שסתום הבטחון שצריך להשתחרר ולתפוס את כדור.

בניגוד לוולקר, פולק לא יכול להיות מועמד לתואר ה-MVP, יהיו הרבה מועמדים לפניו, אבל בשקלול התרומה היחסית שלו והגישה למשחק הוא מתחיל להזכיר את טרוי בראון. בלי אגו, עם המון ניסיון והבנת משחק ותמיד עושה את התפקיד שהוא מתבקש בצורה הטובה ביותר.

ואחרי כל זה, אני מניח שצריך להוסיף איזה הימור.

בגמרים האיזוריים, הפטריוטס פגשו קבוצה עם שביעייה קדמית לוחצת טובה. הג'איינטס פגשו את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה, עם קו ההתקפה השני בטיבו בליגה. שני המשחקים נגמרו בתוצאות יחסית קרובות, אבל שני המשחקים היו בשליטה של המנצחות. בסופרבול ניו אינגלנד תפגוש רביעיה קדמית עוד יותר מסוכנת, שתנסה לייצר את הלחץ עם יחסית מעט עזרה מאחור, בזמן שניו יורק תפגוש את ההתקפה מספר אחת עם קו ההתקפה מספר אחד.

הפטריוטס יותר טובים, יש להם הרבה כלים להתמודד עם הלחץ של ניו יורק והמשחק יהיה במזג אוויר נעים שהיה מאד חסר למשחק האווירי שלהם בפלייאוף הנוכחי. הפטריוטס יבואו לזרוק הרבה ולסגור את הסיפור מהר, אבל התקפת ניו יורק תסדר לנו מחצית ראשונה התקפית עם הרבה נקודות. במחצית השנייה ההגנות ישחקו תפקיד יותר משמעותי. להגנת הפטריוטס יש בדרך כלל כוח לרבע-שניים, והגנת ניו יורק נוהגת לעבוד לפי העיקרון של קרמבו, שהוא להתחיל חזק ולאט לאט להגביר.

וכשהאבק ישקע יהיה 0:19 שיחתום עונה מושלמת וה-MVP יהיה רנדי מוס, עם מעל 100 יארד ושני טאצ'דאונים. אין מה לעשות - אי אפשר לנצח את הפטריוטס השנה, ואתם יכולים לשים את המשכנתא שלכם על זה.