קודריצקי החדש?

לסדריק בארדון כבר אין בעיה ללכת למועדונים קטנים יחסית אליו, ולעזור להם במשימות נקודתיות. בארדון, שגדל בליון הגדולה, כבר חשב לפרוש ב-2003, עת ששיחק בגנגאן, אליה הגיע מראן של פול לה גואן. המאמן האגדי, שעובד בפ.ס.ז', העביר אותו בחכמה מעמדת החלוץ לעמדת הקשר - פרט שמסביר את יכולת כיבוש השערים שלו - אלא שאז באה פציעה בברכו שלימדה אותו להעריך כל דקה שהוא רץ על כר הדשא. " עברו לי בראש מחשבות על סיום דרכי ככדורגלן", הוא נזכר. "נעדרתי 10 חודשים, ההרגשה הכי גרועה בעולם. אתה עובר ניתוח ומפחד שלא תחזור לשחק יותר. חזרתי אחרי הניתוח הראשון ועדיין היו לי בעיות, כך שנאלצתי לעבור ניתוח נוסף בברך. חזרתי רק בתחילת 2004. אלו היו הרגעים הכי קשים שלי בקריירה".

בארדון קיבל אחר-כך הזדמנות בלה האבר ("אני מודה להם שנתנו לי לחזור לשחק כדורגל") ולמד ליהנות מכל רגע שיש לו על המגרש. לא משנה איפה. לא משנה באיזה מועדון. אחרי 6 חודשים לא היתה לו בעיה לנסוע עד בולגריה ולקחת את לבסקי סופיה עד ליגת האלופות. "התקופה שלי בלבסקי הייתה סיפור הצלחה גדול מאוד", הוא נזכר. "זכינו בשתי אליפויות בבולגריה, גביע אחד, העפלנו לרבע גמר גביע אופ"א והשיא היה ההעפלה לשלב הבתים בצ'מפיונס-ליג. בשביל קבוצה מבולגריה להגיע פתאום בהפתעה לשלב הבתים זה הישג עצום. נפלנו על בית המוות שכלל את ברצלונה, צ'לסי וורדר ברמן. בית קל מאוד, אהה? לכן היו לנו אפס נקודות וכבשנו רק שער אחד. שיחקתי בכל המשחקים ולא כבשתי.

"כשהגענו למשחקים מול המועדונים הגדולים היה חסר לנו חלוץ תותח בהתקפה, אחד כזה שעושה גול מחצי מצב. זה היה אחד ההבדלים הגדולים בינינו לקבוצות האחרות בבית. רק שתבין, לצ'לסי היה את דרוגבה, לברצלונה את אטו, לברמן את קלוזה, חלוצים מהדרג הכי משובח באירופה. לנו היו הרבה מצבי הבקעה ולא הבקענו, והקבוצות האחרות היו מגיעות לשתי הזדמנויות וכובשות".

מדוע אם כך עזבת את לבסקי? האם זה נכון שהסתכסכת עם הנשיא והמאמן?

"כשאתה בא ומבקש לעזוב מועדון, אז עיתונאים מקומיים מתחילים להמציא סיפורים על כך שיש מריבות בינך לבין המאמן או הנשיא. המציאו גם שטויות שקשורות באשתי, על זה שהיא רוצה שאעזוב, אבל הכל היה בולשיט. באופן אישי הרגשתי שהשגתי הכל עם לבסקי ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. כמו כן, היו הרבה שחקנים שעזבו את הקבוצה וחשבתי שיהיה נכון לפנות מקום לשחקנים צעירים במועדון. חשבתי שלבסקי צריכה לבנות את עצמה מחדש, ובגלל שהמועדון הזה יקר לי החלטתי לעזוב. לא היתה לי מוטיבציה להישאר ולשחק עבור לבסקי וזה גם מה שאמרתי בכנות לנשיא ולמאמן כשביקשתי לעבור".

בארדון, כאמור, למד להתמודד עם אכזבות בקריירה. כמי שגדל בליון, הוא פספס את השנים הגדולות של המועדון, כשעבר ב-1998 לראן, שלוש שנים לפני ההשתלטות הגדולה של ליון על הכדורגל הצרפתי וההצלחות אחר-כך בליגת האלופות. "לא שיחקתי מעולם בנבחרת הלאומית וזה אחד הפספוסים שלי בקריירה", הוא מוסיף. "גם העובדה שלא זכיתי מעולם באליפות צרפת היא פספוס. אבל אני לא מצטער על כלום. למדתי בחיים שאם עושים צעד כלשהו, אז אסור להרגיש חרטות. בשלב מסוים היו לי מעט קשיים מול האוהדים בליון והרגשתי שזה הזמן שלי לעזוב. ההנהלה ביקשה שאשאר בקבוצה, אבל אני ביקשתי להמשיך הלאה, רציתי לנסות מקומות אחרים".

אבל עדיין, במבט לאחור, בארדון רואה את המשחק הראשון שלו במדי ליון "כאחד מרגעי השיא שלי בקריירה. אני זוכר אפילו את התאריך המדויק, 7.10.94 , נגד ניס, שבעה ימים לפני יום הולדת 18. יומיים אחר כך כבשתי את השער הראשון בקריירה, במשחק חוץ מול מונפלייה. ליון זו העיר שלי, העיר בה נולדתי וגדלתי, הקבוצה שאהדתי כל חיי. זה מאוד מרגש לשחק עבור העיר שלך. חלום שהתגשם".

איזו קבוצה היתה ליון באותן שנים ?

"בעונה הראשונה שלי בקבוצה הבוגרת, ליון סיימה במקום השני, נאנט זכתה באליפות. זו היתה עונה גדולה עבור ליון, עשינו תוצאות יפות מאוד, העפלנו לגביע אופ"א. עלינו שלב וניצחנו את לאציו האיטלקית. שיחקתי בשני המשחקים מולם. השער היחיד שהבקעתי באופ"א היה נגד ברונדבי הדנית. המאמן שלי היה ז'אן טיגאנה הגדול ושיחק איתי בקבוצה אמורוס, שהיה אחד מכוכבי הנבחרת. טיגאנה העניק חופש פעולה לשחקנים ההתקפיים, הטכניים, ולא הגביל אותי על המגרש. בהתחלה שיחקתי כחלוץ, היינו משחקים בשיטה של שני חלוצים, שנעו בחופשיות על המגרש. טיגאנה דאג לתת לי ביטחון".

"מעל טיגאנה היה לנו את הג'נרל מנג'ר ברנאר לקומב", ממשיך בארדון, "הוא היה תמיד מאחורי, הדריך אותי והראה לי את הדרך הנכונה. הוא תמיד אמר שאסור לי להיות ילד טיפש, כדי שלא אלך אחרי השחקנים הלא רציניים שהעדיפו לבלות ולעשות שטויות וכך איבדו את דרכם בכדורגל. אני מיישם את זה עד היום".

אחרי שעזבת, ליון הפכה למעצמה, מחזיקה בשש אליפויות רצופות בצרפת והצלחה כבירה בצ'מפיונס. מה המתכון שלהם לדעתך?

"קודם כל יש להם את אחד התקציבים הגדולים ביותר שיש למועדון כלשהו בצרפת, וכשיש לך כספים גדולים הכל אפשרי. זאת הסיבה. בשנים שאני הייתי, הקבוצה הורכבה משחקנים טובים, אבל לא היה אף סופרסטאר. הכוח היה בקבוצה. שיחק איתי בקבוצה לודוויק ג'ולי, שהפך לסופרסטאר בשנים האחרונות, אבל באותן שנים הוא היה עוד שחקן בקבוצה. עוד דבר חשוב: בכל עונה ליון משקיעים הרבה תשומת לב בנוער. כבר בתקופתי החלו להשקיע במחלקות הנוער, באקדמיה לשחקנים צעירים, בהבאת שחקנים טובים לסגל של הקבוצה הבוגרת. השקיעו בליון בכל דבר כדי להעניק לשחקנים את התנאים הטובים ביותר להצלחה. זה מתחיל במגרשי אימון משובחים, חדרי הלבשה מפוארים, כמובן בדשא של האצטדיון הביתי, ובכל התנאים מסביב. כשאתה נותן לשחקן לעבוד בתנאים האלה אתה תמיד מקבל תוצאות. הם רוכשים כשרונות צעירים ושמים דגש על בניית קבוצה משחקני בית, בהתבסס על שחקנים שצמחו באקדמייה בליון".

בין הפציעה המדוברת להצלחה בלבסקי, בארדון הכיר עוד אגדה, מאמנו בראן, פול לה גואן, שלקח אותו מליון. "היו לי שנים די מוצלחות בראן (1998- 2001 – ר.ב), לא זכינו באליפות, אבל עשינו עבודה טובה, אפילו הגענו לגמר האינטרטוטו, הפסדנו ליובנטוס הגדולה במפגש הכפול. עשינו תיקו בבית והפסדנו בחוץ. ליובה היתה קבוצה ענקית אז, עם זידאן, אינזאגי, דווידס, דל פיירו, קבוצה של כוכבים".

מכל מה שסיפרת, מה היה המשחק הכי גדול שלך?

"משחקי העפלה לצ'מפיונס עם לבסקי נגד קייבו ורונה האיטלקית, כשעלינו לשלב הבתים. הבקעתי בשני המשחקים. ניצחנו 1:2 ו-2:3".

היום בארדון בבני יהודה, פוטנציאל טוב לרשת את הזר הכי גדול שהיה בשכונה, ניקולאי קודריצקי. זה לא רק הצמד שהוא כבש מול אשדוד, זה איך שהוא מכוון את הצעירים, מעיר פה, מתקן שם, בלי שום פחיתות כבוד להיות כאן. "אלו הם חייו של שחקן כדורגל, אתה לעולם לא יודע היכן תהיה. היו עוד 2 קבוצות שרצו אותי בישראל( הפועל ת"א, על השנייה בארדון מעדיף שלא לדבר – ר.ב). שוחחתי עם שחקנים ששיחקו כאן, עם ז'רום לרואה ופבריס פרננדז, שהיו מאוד נלהבים כשאמרתי שאני נוסע לשחק בישראל. הם המליצו לי בחום, כי זו מדינה נהדרת והחיים כאן מצוינים.

"שוחחתי גם עם חברי הבולגרים מלבסקי, טופוזאקוב וטלקיסקי שמשחקים כאן בהפועל תל אביב, והם הרגיעו אותי שאין לי מה לחשוש. גם האנשים של בני יהודה עשו הכל בכדי שאבוא לכאן, הם הראו לי רצינות רבה ונתנו לי את ההרגשה הכי טובה מכל הבחינות ולכן באתי. בכלל לא הסתכלתי על המיקום שלהם בטבלה. אני מעדיף לשחק עבור קבוצה שאני מרגיש שרוצה אותי בתוכה, וזה מה שקרה עם בני יהודה".

מה עוד ידעת על הכדורגל בישראל לפני שבאת ?

"לא הרבה. כמובן שידעתי שהנבחרת שלכם ניצחה 2:3 את צרפת, בפארק דה פראנס, משחק שראיתי בטלוויזיה. זה היה מדהים".

היית חלוץ, היום אתה קשר, זה בדיוק מה שהיה חסר עד היום לבני יהודה – סקורר.

"אני חושב שמשה ביטון הוא סקורר מצוין, שצריך אספקה של כדורים בכדי להבקיע. הוא צריך שמישהו ייתן לו מסירות טובות בשביל שיוכל להבקיע שערים. הייתי בר מזל לכבוש 2 שערים במשחק האחרון, אבל לא תמיד זה יהיה כך. עליי לעשות כמיטב יכולתי בשביל לתת למשה מסירות טובות כדי שיבקיע. משה עושה הרבה תנועה ועבודה על המגרש ומאוד שמחתי בשבילו על השער שהוא הבקיע בשבת. יש כאן הרבה שחקנים טובים, מוכשרים וגם צעירים, שזקוקים למישהו עם ניסיון שיכוון אותם ויראה להם את הדרך הנכונה. יש לי חוזה לשנה וחצי והמטרה שלי היא להשאיר את הקבוצה בליגה".