לבוא גדולים, לצאת ענקיים

ניפגש בשידור החוזר

דרך המסקנות מהמפגש בין הפטריוטס לג'איינטס בסוף דצמבר, עמר סלע נותן טיפים לכל קבוצה - מה צריך לעשות כדי לזכות בסופרבול

עמר סלע
29/01/2008

לפני פחות מחודש ניו אינגלנד הגיעה למדולנדס על מנת להבטיח את העונה המושלמת מול קבוצה שכבר הבטיחה את העלייה לפלייאוף, אבל לא הרשימה אף אחד כמי שמסוגלת לעשות את כל הדרך לסופרבול. שיחת היום היתה עם איזה הרכב יעלה קאפלין למגרש – יעשה כמו דאנג'י ויכניס צ'יק צ'אק את המחליפים, או יעלה עם ההרכב החזק, במשחק שיש לו חשיבות היסטורית בלבד ולא רלוונטי כלל לתמונת הפלייאוף. ההחלטה הרציונאלית הנכונה היתה לנצל את המשחק הזה, חסר המשמעות, ושהסיכויים לנצח בין כה לא גבוהים, על מנת לאפשר לשחקנים שלך מנוחה ולא לסחוב פציעות מיותרות לפלייאוף.

אבל קאפלין עשה את ההיפך – הוא העלה את ההרכב הטוב ביותר שלו והשחקנים שלו נתנו כל מה שהיה להם בניסיון לנצח את הקבוצה הכי טובה בעולם (ואולי בהיסטוריה), והיו רחוקים אונסייד קיק קטן מניצחון. בדרך הם הצליחו להוביל על הפאטס ביתרון של 12 נקודות (הפיגור הגדול ביותר של הפאטס כל העונה) ולחזור מפיגור של עשר, שלוש דקות מסיום המשחק, כדי להוות איום משמעותי על העונה המושלמת. בהחלטה הזאת קאפלין אולי הציל את העונה של הג'איינטס. הקבוצה הגיעה לפלייאוף בכוחות מחודשים ועמוסת ביטחון עצמי, איליי נראה כמו שדרוג של עצמו, השחקנים מאמינים בצוות המאמנים ובעיצומו של פלייאוף קשה הג'יאנטס הולכים להתמודד שוב מול אותה קבוצה, הפעם עם התחושה שהם יכולים לעשות את זה. זה מקרה מיוחד במינו של משחק שבו שתי הקבוצות יוצאות ממנו עם תחושה של ניצחון.

כשבאים לנתח את המשחק הזה צריך להתייחס אליו כאל כזה – ניו יורק צריכה לבדוק מה עבד טוב ועם זה ללכת, ניו אינגלנד מצידה לראות מה הביא לניצחון אבל גם מה היו הגורמים שהקשו עליה כל כך את הניצחון.

ניו יורק: המלחמה נמשכת

1. במהלך המחצית הראשונה, הפאטס בלמו לחלוטין את משחק הריצה של הג'איינטס. צריך לזכור שברדשאו עוד היה רק רעיון מופשט, ופרט לניסיון ריצה אחד לא מוצלח של דראונס ושלושה סקראמבלים של איליי, ג'ייקובס היה היחיד לרוץ עם הכדור. כמעט כל ניסיונות הריצה באו דרך המרכז או מאחורי הגארדים, אבל בחצי השני קווין גילברייד ניסה משהו חדש שעבד יופי, לפחות לשני דרייבים, וזה לנצל את הצד החזק של האופנסיב ליין שלו ולרוץ ימינה, מאחורי הטאקל והטייט אנד, לאורך הקווים. ברגע שזה קרה היארדים החלו להיערם.

זה אחד המצ'אפים המשמעותיים אליו כדאי לשים לב בסופרבול: כריס סני (הטאקל הימני של ניו יורק), קארים מקנזי (הגארד הימני) וקווין בוס (הטייט אנד) ינסו להוביל את הרצים של ניו יורק ימינה כמה שיותר ולהרחיק אותם ממרכז ההגנה. מהצד השני יחכו להם ריצ'ארד סימור, אדליוס תומאס ורוב הזמן גם ג'וניור סיאו וטדי ברוסקי. הדעה הרווחת אצל הפרשנים אומרת שיש לנצל את גילם המופלג של הליינבקרים של ניו אינגלנד ולרוץ כמה שיותר דרך המרכז, אבל רק מימין ג'ייקובס מצא את הפרצות (16 ו-14 יארד ברבע השלישי), שהביאו לטאצ'דאון של בורס.

2. איליי יודע איך למצוא את השקט שלו, והוא הראה את זה בשני דרייבים עיקריים – אלה שסיימו את המחציות. זה משהו שהוא לא הראה בעבר – יכולת להגיב בזמנים של לחץ גדול ולייצר התקפות מנצחות. הדרייב שסיים את המחצית הראשונה כלל 85 יארד תוך 1:56. הכוכב הגדול בדריל שתי הדקות הזה היה קווין בוס, שתפס ארבעה כדורים כל המשחק, שלושה מהם בדרייב הזה, כולל הטאצ'דאון. בדרייב השני (68 יארד בשלוש דקות ו-32 שניות) זה היה סטיב סמית' הצעיר עם שלוש תפיסות. איליי אוהב לבחור רסיבר פנוי וללכת איתו את כל הדרייב.

מאנינג מרגיש בנוח בשני תרגילי מסירה עיקריים: בראשון הרסיברים רצים קרוב אליו מול כיסוי נמוך (רצוי שמירה אזורית של ליינבקר או סייפטי) בראוטים קצרים ובינוניים של סלאנט וקרוס כאשר הם עוברים מול הפוקט. בשני, משם הוא מוציא את רוב המסירות הארוכות, הוא יוצא ימינה מהפוקט ומוסר לאורך הקו.

3. קו ההתקפה של ניו יורק מנע מההגנה של ניו אינגלנד ללחוץ על מאנינג. כולם מדברים על כך שהג'איינטס הובילו את הליגה בהפלות קוורטרבק בעונה הסדירה (54 הפלות). אף אחד לא מזכיר שהפאטס היו במקום השני (47). הבליצים של הריסון והליינבקרים נעצרו בידי הקו של ניו יורק ואף אחד משחקני קו ההתקפה לא חדר. למעשה פרט לסאק אחד של תומאס ברבע השלישי איליי הרגיש די נינוח בכיס.

4. ההגנה של ניו יורק הצליחה לגרום לניו אינגלנד למשהו שלא קרה במשך כל העונה – 3 שערי שדה במחצית הראשונה. בריידי אמר פעם שהוא אוהב מגרשים ארוכים מכיוון שהם מאפשרים לו יותר מרחב פעולה וראוטים מגוונים אבל במחצית הזו הט"ד היחידי הגיע בהתקפה שהחלה בקו 50 היארד של הג'איינטס (וגם הדרייב הזה היה נגמר אחרת אלמלא עבירה מטופשת של קורי וובסטר, היהלום של ניו יורק, שהחזירה את הפאטס מניסיון שלישי ל-14 יארד וסאק רציני לסט חדש של ניסיונות). ניו יורק הרגישה במחצית הזו נוח ככל שהמגרש התקצר ועצרו את ההתקפה של הפאטס פעמיים ברד זון (זו ההתקפה הטובה בליגה בטווח 20 יארד ופחות מקו הגול).

ספאגנולו החליט לדלל את הגנת הריצה ולהשקיע את מרב המשאבים בניסיונות למנוע מבריידי רסיברים פנויים, מה שאמר הרבה מהלכים של ניקל ודיים, ניצול של הליינבקרים נגד הראוטים הקצרים של וולקר, מארוני ופולק ושימוש ניכר בכל הכלים שנותרו בהגנה האחורית (במיוחד וובסטר ומקוורטרס). התוצאה – וילסון, באטלר ורוס אחראים ליותר משליש התאקלים של ניו יורק, מארוני מצא מספר חורים ברבע השני ל-10 ו-13 יארד אך לא הצליח להבקיע ובעיקר: בריידי התקשה כשהתקרב לרד זון של הכחולים.

5. הג'איינטס לא התייאשו. זה דבר שלא קרה בתחילת העונה והלך ונבנה ככל שהביטחון העצמי גבר. גם במינוס עשר, שלוש דקות לסיום, הם נתנו לאיליי את הכדור והתקיפו עם הרבה גיוון כדי לנסות ולנצח את המשחק. גם אחרי הטאצ'דאון, במצב של מינוס שלוש ולקראת האונסייד קיק היתה תחושה שניו יורק פתאום יכולה להפתיע כאן. אבל כמו שאמרה יפה יונה וולך: "זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום". רוב הקבוצות בליגה מוותרות בשלב הזה, במיוחד אחרי שהפאטס הביאו שלושה טאצ'דאונים מארבעה מהלכים לפני כן, אבל ניו יורק נלחמת עד הסוף.

ניו אינגלנד: להתגבר על הפאס ראש

בצד של ניו אינגלנד הניצחון הושג, אבל הדרך לא היתה ברוח ה"שלמות" שאופפת את העונה הזאת. או במילים אחרות – אצל הפטריוטס השנה ניצחון לא מספיק, אם אין דריסה או לפחות תחושה של נינוחות (כמו שקרה בפלייאוף עד כה). ובכל זאת הפאטס ניצחו, אז מה הם עשו נכון?

1. הגנה. למרות תכנית המשחק ההגנתית המצוינת של ניו יורק והפיגור הגדול, בתחילת המחצית השנייה ההגנה של ניו אינגלנד הצליחה לבלום את ההתקפה של הג'יאנטס ברוב החצי השני. הענקים הבקיעו בדרייב הראשון והאחרון של המחצית אבל באמצע נעצרו עם שני פאנטים ואינטרספשן. במהלך הזמן הזה ההתקפה של הג'איינטס הצליחה להחזיק רק 6 דקות על המגרש, וההגנה המשיכה להתעייף במרדפי חתול ועכבר אחרי וולקר ושאר הרסיברים.

האחריות על הבלימה המאסיבית הזאת היא לא רק של המתאם ההגנתי דין פיז וההגנה של הפאטס, אלא גם של הפליי קולינג של מאמני ניו יורק, שבשלב מסוים איבדו את הסבלנות. הפאנט הראשון הגיע אחרי דרייב של חמישה ניסיונות מסירה מול ניסיון ריצה אחד. השני אחרי שלושה והחוצה בו ג'ייקובס לא הרגיש כדור ומייד אחר כך אינטרספשן של הובס, שהגיע אחרי שתי ריצות מצוינות של ג'ייקובס ימינה ל-15 יארד ואז ניסיון של איליי למסירה ארוכה לבורס מהפוקט לצד השמאלי (אחת החולשות הגדולות של איליי) שהיתה מאוד לא מדויקת.

ובמקביל לכל זה ניו אינגלנד עשתה את כל הפעולות הנכונות – הריסון סייע לסיאו וברוסקי במרכז ההגנה, בהחלטה בולטת לעצור את הריצה, הקורנרים עשו עבודה טובה בכיסוי של אחד על אחד מול הרסיברים המרכזיים והליינבקרים ביטלו את הראוטים הקצרים.

2. ועוד הגנה. מדברים על הזמנים המוגזמים שקו ההתקפה של בריידי מאפשר למסירה מתוך הפוקט. קו ההתקפה הזה יבחן השבוע ונבחן בשבוע שעבר נגד שני הפאס ראשים הטובים ב-NFL, הצ'ארג'רס והג'איינטס. האחרונים מבססים חלק גדול מהלחץ של הקוורטרבק על היכולת האישית של שני הקיצוניים ההגנתיים – סטרהאן מימין ואומיניורה משמאל. במשחק לפני חודש הם שותקו כמעט לחלוטין בידי התאקלים של הפאטס – ניק קייסור מימין ומאט לייט משמאל. לייט בלם את סטרהאן ל-3 תיקולים בכל המשחק ומנע ממנו אפילו לנשוף על בריידי, ולא עזרו כל הבול-ראשים והסבסובים, קייסור העלים לחלוטין את אוזי – שלושה אסיסטים ואפילו לא תאקל אחד בכל המשחק. אף אחד לא יודע עד כמה חמורה הפציעה של בריידי (אם היא בכלל רלוונטית) אבל ניו אינגלנד תעדיף להשאיר אותו כמה שיותר נייח.

3. למרות האנמיות בחצי הראשון בריידי המשיך למסור, כמו שהוא עושה כל השנה ואפילו יותר מזה – אם מארוני רץ ל-12 ניסיונות במחצית הראשונה, הוא קיבל את הכדור רק 7 פעמים בשנייה (ובשתיים מתוכן הבקיע), פולק פעם נוספת - כל היתר בריידי. בשתיים מההבקעות במחצית השנייה הוא ניהל התקפות איטיות שהתבססו על מסירות לטווח של 3 עד 19 יארד והביא את מארוני למצבי הבקעה של 5 ו-6 יארד (הראשונה מאחורי חסימה יוצאת מהכלל של וולקר). הטאצ'דאון השלישי היה פשוט כיף. מסירה ארוכה למוס, מול שמירה כפולה, ל-65 יארד שהגיעה קצרה מדי. במהלך הבא – אותו הראוט, אותה המסירה, בריידי משיג את הטאצ'דאון ה-50 שלו, מוס את ה-23.

4. משחק טוב של מוס ו-וולקר. עם וולקר אין דאגות – הוא עושה את העבודה בכל יום בו הוא עולה על המגרש, אבל מוס, בפלייאוף, מקבל שמירה כפולה על כל פעם שמישהו אמר רחל וושינגטון. נכון שהשמירה המעובה עליו מפנה את שאר הרסיברים של ניו אינגלנד, במיוחד בזכות ההגנה האחורית החסרה והפצועה של ניו יורק, אבל היכולת של מוס להתבלט מול רוב שחקני ההגנה ב-NFL, ודאי מול רוס או מדיסון, היתה חשובה במשחק הזה ועשויה להיות קריטית בסופרבול.

סנסציה דרך הריצה

בסיכומו של משחק, ניו אינגלנד יצאה עם היד על העליונה וניו יורק סיימה אופטימית. הג'איינטס שמחו לקבל עזרה מהקבוצות המיוחדות (החזרת פאנט של היקסון לטאצ'דאון ברבע השני), אבל זו החוליה החלשה שלהם. רק תשאלו את האוהדים כמה התקפי לב הקיקר הביא להם השבוע. הסיכוי של ניו יורק לחולל סנסציה, אם ננסה לתמצת את המשחק ההוא, יגיע במשחק ריצה משובח, ניצול המיסמאצ'ים ואיליי, שהולך עם מה שהוא עושה טוב ולא קופץ מעל הפופיק. ההגנה של ניו אינגלנד התקשתה מאוד לפני חודש, זה יכול לקרות גם השבוע.

שיהיה לנו סופרבול מותח ומשובח.

עוד בוואלה!

נסיעה טובה: הדרך המשתלמת ביותר לרכוש רכב

בשיתוף max

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully