ישראל, פרה מי?

רנה לימה הגיע למכבי חיפה היישר מריבר הגדולה. איך דבר כזה קורה ואיזה סוגים של ארגנטינאים מגיעים לליגת העל? אילן גופר מנתח

  • כדורגל
  • רנה לימה
אילן גופר

מה גורם לרנה לימה, ששיחק בריבר פלייט כמעט את כל העונה שעברה, להגיע למכבי חיפה? למה דייגו קרוסה, עוד שחקן עם מעמד בארגנטינה, נוחת כאן בסופו של דבר? ומה ההבדל ביניהם לשאר הארגנטינאים שחותמים בליגת העל? אלו שאלות שאין עליהן תשובות מוחלטות, בטח בגלל האינפורמציה המעטה שזורמת אלינו מהארץ הרחוקה, אבל בכל זאת ניסינו לבנות עבורכם סוג של מדריך, שיעזור לכם להבין את מגוון הסוגים של השחקנים הארגנטינאים שמגיעים לארץ.

ארגנטינה מייצאת שחקנים לכל העולם. הכוכבים כמובן הולכים למעלה, אל הליגות הטובות והכסף הגדול. הבינוניים מתחילים במקומות קטנים יותר, כמו יוון ותורכיה, ולפעמים, מגיעים משני קצוות הגרף הזה כמה גם לישראל. לעיתים רחוקות יש שם הפתעות. קחו לדוגמא את רנה לימה.

כשהגיע רנה לימה לארץ, המשפט הראשון או השני שאמר לעיתונאים היה: "הגעתי למועדון גדול". בכמה סלונים של ארגנטינאים, הורמו לא מעט גבות. מכבי חיפה הוא אמנם מועדון גדול בקנה מידה ישראלי, אבל לשמוע משפט כזה ממי שהגיע מריבר פלייט, אחת משתי הגדולות בכדורגל הארגנטינאי, הקבוצה שזכתה ב-32 אליפויות ארגנטינה ובגביע בין יבשתי אחד, זה קצת מפתיע.

את המשחק האחרון שלו בליגה הארגנטינאית שיחק רנה לימה לפני חודש וחצי. זה היה המחזור האחרון של ליגת האפרטורה. מתוך 19 משחקים בליגה הזו (בארגנטינה משחקים שתי ליגות בשנה- חורף וקיץ), שיחק לימה ב-15, ברובם עלה כמחליף. איך שחקן כזה מגיע לחיפה, לא ממש ברור אפילו לעיתונאים בארגנטינה, שכתבו שלימה עבר בכלל לפורטו. המעבר מפתיע עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהשחקן הגיע בהשאלה ללא תמורה לחיפה, עם אופציה לחיפאים לקנות אותו בהמשך.

אז יכול להיות שדייגו סימאונה מאמן ריבר פלייט לא בונה עליו, ולימה הבין את זה וחתך, אבל בקיאים בכדורגל הארגנטיני והישראלי אומרים שכנראה שקשרים טובים מאוד של חיפה אי שם באזור המונומנטל, הם אלה שבישלו את העסקה הזו. קשרים טובים ברמה כזו אומרים, יש כנראה רק לסוכן על כמו פיני זהבי.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה

ישראל כמקפצה

רוברטו קולאוטי הוא סיפור דומה. כבר בגיל 17 שיחק בבוקה ג'וניורס, אחר כך נדד מעט, ואחרי עונה טובה בבאנפילד (עשרה שערים), חזר לבוקה. משם, איכשהו, הגיע למכבי חיפה. כאן היה ברור כבר בעונה הראשונה, שמדובר במכרה זהב. שחקן שבגיל נוער כבר משחק בבוגרים של אחת מקבוצות הפאר העולמיות (בוקה שנייה רק למילאן בכמות הזכיות בגביע הבין יבשתי), לא יכול לאכזב בליגה שבמקרה הטוב, משחקת בשני הילוכים פחות מהליגה הארגנטינאית.

שחקן שמשחק בריבר פלייט לא יכול להיות נפילה. התחרות בבואנס איירס קשה פי כמה מבחיפה או בתל אביב, ואת הקצב והיכולת כבר הזכרנו. רוני לוי הוכיח כבר שיש לו סבלנות עם זרים. דייגו קרוסה, הבלם הארגנטינאי, פתח את העונה בצורה נוראית, אבל לוי חיכה בסבלנות, וזה השתלם לו. אחרי שקרוסה התאקלם, הוא ודקל קינן נעלו את ההגנה של חיפה, שיחד עם בית"ר ונתניה ספגה הכי מעט בליגה.

אגב, אם לוי דורש מלימה שערים כדאי שיוריד ציפיות. ב-47 משחקים בשתי עונות וחצי בריבר פלייט, אין ללימה אפילו גול אחד. את ההזדמנות הכי גדולה שלו להרגיש את הרשת ועוד במשחק חשוב, הוא פספס בחצי גמר הסוד אמריקנה (גביע אופ"א של דרום אמריקה) בעונה האחרונה, כאשר היה אחד המחמיצים של ריבר, בקרב הפנדלים בו הפסידה לארסנל (הארגנטינאית).

ישראל כפנסיה

הסוג השני של ארגנטינאים שמגיעים לפה, הם המבוגרים יותר, שבאים לסדר את חשבון הבנק לפני הפנסיה. לא חלילה שמדובר בשחקנים לא משהו. דייגו קרוסה שיחק בבוקה ג'וניורס, ולס סרספילד וניו-אלס מארגנטינה, ובספרד בריאל בטיס, לפני שהגיע למכבי חיפה. "כיום, בגילו (31), הוא לא יכול לקבל בארגנטינה את מה שמציעים לו בישראל", אומר יהודה ארם, פרשן הכדורגל הארגנטינאי של ערוץ הספורט. "בשביל אותו כסף הוא לא היה בא לפה, אלא בשביל לפחות פי שלוש".

גם חבייר פאהז, בלמה של הפועל תל אביב עד לעונה שעברה, הגיע לכאן בגיל שמתחילים להרהר מה יהיה אחרי הכדורגל. בגיל 30 פאהז ניפח את הכיס בישראל, ראה קצת מקומות קדושים, התנסה בחוויה שנקראת הכדורגל ישראלי, אמר תודה וחזר לאולימפו, שם התמנה הקפטן.

לוסיאנו דה ברונו היה יצור כלאיים. לא מבוגר מדי, לא מסומן כפוטנציאל בקבוצה גדולה, ועדיין בגיל 28 מצא את עצמו בהפועל תל אביב. הוא הגיע מקבוצה קטנה, טירו פדרל שמשחקת בליגה השנייה, ולא זוכה לרמת החשיפה של הליגה הבכירה. לשמחתו של דה ברונו, מתברר שהעונה שבילה בהפועל תל אביב דווקא סידרה לו חזרה לא רעה לארגנטינה: הוא חתם בחימנסיה חוחוי מהליגה הראשונה, ובעשרה בפברואר, הוא יתחיל איתה את עונה הקלאוסורה 2008, אז הנה, מי אמר שהכדורגל הישראלי לא מקדם שחקנים?

ייצוא לכל דבר

כדורגל בארגנטינה הוא כמו הייטק בישראל. יש בו גאווה, כבוד, הישגים, ויש שיגידו הדבר החשוב ביותר: כסף. המוני תיירים מגיעים כל שנה לסופר קלאסיקו בין בוקה וריבר, מזמינים כרטיסים שנה ויותר לפני, כדי לחזות באחד המשחקים החמים בתבל. התחרות על מקום בקבוצות הוא מטורף, כל כך הרבה רוצים, שצריך להיות באמת משהו מיוחד כדי לשחק.

הספורט שהצמיח אגדה כמו דייגו ארמנדו מראדונה הוא ענף ייצוא לכל דבר בארגנטינה. כל כך הרבה סקאוטים עוקבים אחרי כל כך הרבה שחקנים, שלפעמים נדמה, שאין שם מישהו שאינו מועמד לאן שהוא. אבל גם אחרי ההגזמות הבלתי נמנעות של התקשרות, ארגנטינה היא שנייה רק לברזיל, בייצוא שחקנים לליגות הטובות בעולם. באנגה למשל, עובר לוולנסיה בחלון ההעברות העכשווי. פרננדו בלוסצ'י, כוכבה הגדול של ריבר פלייט, יחד עם אריאל אורטגה, עבר לאולמפיאקוס לפני כמה שבועות, ולמרות שהסכום הרשמי של ההעברה לא פורסם, ברור שמדובר בלא מעט מיליונים.

ובכל זאת, זה לא רק הכסף. לבלוסצ'י היו הצעות ובסכומים לא פחותים ואולי אף גדולים גם מהליגה הרוסית, אבל הוא לא הסכים להרחיק עד כדי כך, רחוק מהפוקוס של מרכז אירופה. והדרג השלישי? ובכן, לשם כך קיימת הליגה הישראלית: כדי לתת את ההזדמנות לראות אותם שבעים ועייפים, מחפשים עוד צ'ק אחרון לפני הפרישה המיוחלת, או צעירים ובוסריים כמו קולאוטי ולימה, שמגיעים כדי לתת עונה שתיים טובות ומקווים לתפוס את המטוס לאירופה. איזה מהם הוא רנה לימה? בקרוב מאוד נדע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully