בפרק "המשחק החשוב בהיסטוריה, בלי מרכאות" בסקירה "פוטבול מאפור לזהוב", מביא עידן מסר את סיפורו של סופרבול III, זה שעזר יותר מכל לקדם את תוכנית איחוד הליגות של פיט רוזל. הפרטים ידועים: ההבטחה של ניימת' שקוימה, ההפתעה העצומה של ניו יורק ג'טס, שהביסו את הקולטס למרות ליין הימורים של שני טאצ'דאונים נגדם, והכניסה המאוחרת של ג'וני יונייטס בן ה-35, בשלב שבו כבר לא יכול היה להושיע.
סיפורו העצוב של המשחק היה ארל מורל, הקוורטרבק של הקולטס. בגיל 34 קיבל מורל, בעבר פותח בדטרויט ובניו יורק ג'איינטס, הזדמנות להכניס את עצמו לספרי ההיסטוריה, לדפים החיוביים שבהם. ג'וני יונייטס האגדי נפצע, ומורל נכנס, לא פחות ולא יותר, לנעליו הגדולות. הוא החזיר את ההשקעה בריבית דריבית, עם עונת MVP של 2,909 יארד ו-26 מסירות לטאצ'דאון. למרות שבסופרבול היה יונייטס כשיר לשחק, דון שולה האמין במשפט הידוע "אתה רוקד עם מי שהביא אותך לנשף" ופתח עם מורל. התוצאה הייתה שלושה איבודי כדור של מורל ו-0 נקודות זכות לקולטס על הלוח, בטרם הוחלף על ידי יונייטס.
הנפילה של מורל לא איחרה להגיע. הוא נשאר בבולטימור לשלוש עונות, תמיד כמחליף לעת מצוא. ב-1972 צירף אותו שולה לסגל של מיאמי, וההיסטוריה חזרה על עצמה. מורל החליף את בוב גריסי הפצוע, היה שותף בכיר לעונת ה-0:14 הבלתי נשכחת וכמעט שהגיע לסופרבול. אלא שאז שוב הגיעה ההתבזות בפלייאוף, וכשהוא התקשה מול פיטסבורג, בגמר ה-AFC, נכנס גריסי והציל את העונה המושלמת של מיאמי. מורל זכה בתואר "שחקן הקאמבק של העונה" והשלים קריירה ארוכה ב-NFL, כשבתודעה תמיד יושב מעל לכל אותו משחק במיאמי, בינואר 1968, מול הג'טס.
אל תפספס
צניחה חופשית אחרי הריקוד הגדול
המקרה של מורל קצת עצוב, אבל לא קיצוני כמו, למשל, הסיפור של רקס גרוסמן משיקגו, שבשנה שעברה התגלגל עם הכדור לכל עבר בסופרבול והפך לבדיחה לאומית. לאבי סמית', מאמן הברס, עשה את הדבר הנכון מבחינתו במהלך העונה, כשהודיע שגרוסמן הוא הפותח שלו. זה קרה אחרי רצף ניצחונות של הברס בזכות יכולת גבוהה של ההגנה ולמרות משחק מרושל של הקוורטרבק, שהגיע לשיאו בסופרבול. בתחילת העונה הנוכחית סמית לא חיכה, וסיפסל את גרוסמן כמעט מיד. הפתיחה החלשה שלו תרמה לעניין, אבל הסופרבול לא יצא מהראש של המאמן. גם לא מזה של הקוורטרבק שלו.
סופרבול הוא משחק שעשוי להתברר כחוויה של פעם בחיים. החוויה הזו עשויה להיות מענגת, אבל עלולה להתברר ככואבת במיוחד. דונובן מקנאב הביא את פילדלפיה איגלס ארבע פעמים ברציפות לגמר ה-NFC, אבל הצליח לעלות רק פעם אחת לסופרבול, והפעולה הכי זכורה שלו מעונת 2004 היא העובדה שהקיא בהאדל לפני סיום המשחק הכי גדול בקריירה שלו, בדרייב שהרג את השעון של האיגלס. מקנאב, כך נראה, לא התאושש מהירידות של טרל אואנס עליו אחרי הסופרבול ההוא, והפציעות הפיזיות מהוות רק חלק אחד מהנסיגה העצומה שלו, הצלקת הנפשית היא החלק הנוסף. יש, כמובן, את המקרה הנדיר שבו דווקא קוורטרבק שזכה בסופרבול מעלה קונוטאציות שליליות, כמו טרנט דילפר, אבל זה באמת לא קרה יותר מדי פעמים, וכל זה מבלי שדיברנו על שחקנים בתפקידים אחרים שהתבזו בגלל מהלך זה או אחר, דוגמת ת'רמן תומאס והקסדה הנעלמה או ליאון לט והנפת היד המוקדמת.
מה שמביא אותנו לאיליי מאנינג. למי שהתוודע לעולם הפוטבול רק לפני שבוע, נזכיר שאיליי היה הבדיחה של הליגה עד סוף דצמבר, סוג של גרוסמן. המשחק האיום שלו בבפאלו (שהסתיים בניצחון של הג'איינטס) היה התחתית שבתחתית, ונקודת הכמעט אל-חזור אצל אוהדי הקבוצה. ואז באו שלושה רבעים נפלאים מול הפטריוטס ופלייאוף שכלל שני משחקים סולידיים, נגד טמפה ביי ודאלאס, ועוד משחק מדהים, הטוב ביותר שלו בקריירה, בגרין ביי. איליי מאנינג השתיק את כל המבקרים. עכשיו השאלה היא אם הם יחזרו להצליף בו ב-4 בפברואר, או שייכנסו לתרדמת חורף עמוקה, בדומה לאחיו, שהוריד גורילה מהגב לפני שנה בדיוק.
אחריות רב ראשית
תסריט קיצוני שבו ניו אינגלנד מנצחת 7:41 ואיליי מוסר לשש חטיפות ומאבד ארבעה כדורים על הקרקע הוא הגיוני, במידה זו או אחרת, אבל מאנינג ג'וניור גילה בחודש האחרון, מאז אותו משחק נגד הפטריוטס, תכונות אחרות שלא רבים חשבו שיש לו ומקטין משמעותית את הצפי לשחיטה בסופרבול. הוא מוסר תחת לחץ, מנווט היטב את ההתקפה ובעיקר מסרב להתפרק. איליי מאנינג יכול לחטוף סאק אחרי סאק, ועדיין למצוא את התופס שלו, עם דאון שלישי ו-15, לדאון ראשון. הוא לא כופה זריקות, לא מחפש את המעשה הספקטקולרי שנגמר במפח נפש. הקרדיט מגיע למתאם ההתקפה, קווין גילברייד, ולמאמן הראשי, טום קאפלין, שגילו, סופסוף, שאיליי הוא לא פייטון. הוא לא יכול לזרוק מהר מדי, הוא לא יכול לקרוא את המהלכים בעצמו, הוא לא יכול לצייר בראש תשבצי סודוקו מסובכים. לכן, הם הכניסו אותו לתלם, שינו את תוכנית המשחק. אם נגד טמפה ביי ומול דאלאס לא ציפה קאפלין מאיליי לנצח, אלא רק לא להפסיד, מול גרין ביי הוא הפקיד את הכדור בידיים שלו. הניצחון על הפאקרס נרשם, יותר מכולם, על שמו של מאנינג, שגם בדרייבים שהסתיימו ללא נקודות הביא את הג'איינטס לעמדות הבקעה או שם את הכדור עמוק בחלק המגרש של גרין ביי. 40 פעם מסר מאנינג מול הפאקרס, 18 פעמים נגד הקאובויס ו-27 בטמפה ביי. מספרים שאומרים את הכל.
עבודת ההכנה המנטלית של קאפלין עם מאנינג היא כאב ראש לא קטן. מצד אחד, לג'איינטס פשוט אסור להגיע בהרגשה ש"אין מה להפסיד", כי אנחנו כבר לא בשבוע 17, ותחושה כזו תמיד תגרום לאבדן המשחק במעמד הזה. מצד שני, אם קאפלין ינסה ללכת יותר מדי עם איליי ולהתחכם מול התחבולנות של בליצ'יק והגנת הפטריוטס, הוא עלול לחזור לנקודה שבה הוא מעמיס יותר מדי על כתפי הקוורטרבק הצעיר, מה שיוביל לאסון קולוסאלי ולקריסה של הג'איינטס.
גם שונאי הפטריוטס מצפים, כרגע, מניו יורק להפסיד את המשחק הזה, וזו העמדה שמאנינג והג'איינטס אוהבים יותר מכל, להיות עם הגב לקיר. מהנקודה הזו היה מאנינג מסוכן מאוד נגד הפטריוטס בשבוע 17, יעיל ביותר מול הבאקנירס והקאובויס וקטלני במיוחד נגד הפאקרס. בכל מקרה, לניו יורק "מותר" לנצח, מותר לה גם להפסיד. כאנדרדוג היא יכולה לאבד את הסופרבול הזה. מה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה הוא לאבד את הקוורטרבק שלה.
