זה היה הטוב שבזמנים, והרע שבהם. אצטדיון דוחא עלה בשבת על גדותיו, מוצף להערכת הקבוצה בכאלף צופים יותר מקיבולתו הרשמית, ואלו שלא הצליחו להצטופף בין הכיסאות נשפכו למדרגות עד שהן נעלמו מהעין. אבל המשחק על הדשא לא נתן להם סיבה לחזור, וסכנין סיימה בתיקו המאופס השלישי שלה בתוך ארבעה משחקים. עם בוא החורף, גם התקפתה הלוהטת של סכנין הצטננה: בחמשת משחקי הסיבוב השני, כמעט חצי סיבוב, כבשה סכנין פחות שערים ממה שהבקיעה במשחק שנעל את הסיבוב הראשון.
התיקו היה מאכזב במיוחד בהתחשב בכך שהיריבה, בני יהודה, היא הקבוצה הגרועה בליגה, עוברת כמו פיניאטה חבוטה בין קבוצות הליגה, כל אחת בועטת בה בתורה כדי להרכיב רצף של עשרה הפסדים רצופים שהחל מיד לאחר שהנחילה לסכנין את הפסדה הראשון העונה. לאחר שכשלה מול מי שידועה כ"כבשה השחורה" שלה, העיב על השבוע של סכנין צל כבד של ספקולציות בנוגע לעתידה של כבשת הרש, מאור בוזגלו, שמכבי חיפה הלוותה לסכנין למשך עונה וכעת מבקשת חזרה באמצעה.
"נותן אינדיאני" נהוג לכנות באנגלית את מי שנותן מתנה ואז מבקשה חזרה, ומקובל להניח שמקור הביטוי במפגש בין האינדיאנים למתיישבים האירופאים, כשהראשונים השאילו מצרכים לאחרונים ואלו היו בטוחים שהם ניתנו כמתנה. יש שסוברים, בטעות, כי הבלבול נעוץ בכך שהאינדיאנים לא הכירו את מושג הקניין הפרטי; בסכנין, רעיון הפרטיות באמת נתפס באופן שונה. כשחמיד מבקש להראות לי בניין, ההערה המילולית מלווה במשיכה תקיפה של דש המעיל.
קריאות המואזין בוקעות ממערכות ההגברה של המסגדים וקריאות אחרות מרמקולים המותקנים על גבי מכוניות והן מפרות את השלווה חדשות לבקרים וערבים ולילות וגם שעות הצהריים. מפיד צריך לשמוע רק מילה אחת כדי לדעת מה מקורן, אבל המולת הילדים בחצר הסמוכה וגם הזיקוקים המופרחים לשמים תדיר מרגיזות אותו כל פעם מחדש.
בלאל טוען שגם בקרב הערבים סכנין ידועה בהכנסת אורחיה, ובאמת אל לו לעובר האורח להיות מופתע אם לפתע יוזמן פנימה על ידי אישה מסבירת פנים שהיתה עד לאותו רגע נטולת-פנים. אבל אותן נשים הן-הן פניה של סכנין; בכל רחבי העיר יושבים אנשים בחצר ביתם, משוחחים בינם לבין עצמם ועם מי שעובר על פניהם, מנהלים את חייהם מתוך החצר שלהם, מסתגרים בין קירות ביתם רק מפני הגשם אבל לא מפני השכנים, ולא מפני מבקרים אחרים.
אבל התרבות שבה הם כה מתגאים הופכת לעתים למועקה גם עבורם. חסן זוכר לדיראון את הפעם ההיא שחבר נכנס אליו הביתה ודיבר במשך שעה וחצי בזמן שהוא היה לחוץ לסיים עבודה שכתב. חסן, כמובן, היה זה שהזמין אותו פנימה, אבל הוא לא היה יכול אחרת: אותו חבר לא היה מדבר איתו שנה וחצי, חסן בטוח, אלמלא קרא לו להיכנס. אף שחצר ביתו של חסן מזמינה מאוד, לא כולם מקפידים כמוהו על פרטיות הזבל שלו. וסאם עומד במכולתו שלו ולרגליו פח, אבל הוא מעדיף להשליך את הפסולת שבידו מחוץ לחלון. את חלון הראווה של העיר, שתי גדות הכביש הראשי שחוצה אותה, מקשטת פסולת לרוב.
במקומות מסוימים אפשר היה לחשוב שהעיר היא מזבלה אלמלא דמתה יותר לאתר בנייה. מפיד משקיף על עירו המוזנחת, נאנח ומפנה את מבטו להרים שמעבר. הוא יודע, הוא אומר, לאן הולך הכסף.
כדורגל רחוב
במרחק של לא יותר מעשר דקות נסיעה ולא פחות מעשרה שקלים תשלום שוכנת כרמיאל המטופחת, יושבת בגאון על הר. בין סכנין לכרמיאל חוצץ רק כביש צר ועקלקל, אבל תהום עמוקה מפרידה ביניהן. לא במפתיע, קשה מאוד לעבור בין זו לזו, ולו רק בגלל אמצעי התחבורה המוליכים ביניהן. כשראה אותי נהג האוטובוס המוביל לסכנין עומד בתחנה, הוא הצליח לבלום רק אחרי שהותיר אותי הרחק מאחור. יהודי אחר, שמנצל את האוטובוס כדי לרדת ביישוב יהודי סמוך, כל כך מתוסכל שהוא שוקל להכין שלט, "אני לא ערבי אבל אני רוצה לנסוע בקו הזה".
יותר ויותר ערבים עוברים מיישוביהם לכרמיאל, ויש יהודים שהיו שמחים אם הם היו משתמשים באוטובוס הזה כדי לחזור לסכנין. "קטסטרופה", הגדיר נהג מונית מכרמיאל ביובש את הגירת הערבים לעירו, ולא מתוך קסנופוביה או רתיעה מצליל שפתם. הערבית היא שפת אמו, מצרים מכורתו.
כבישיה של כרמיאל סלולים, רחובותיה נקיים מאשפה. היא פועלת על פי תקן איזו, מספר בגאווה גורם בעיריה. משמעות התקן, הוא מדגים, היא שחתול מת יפונה מהרחוב בתוך 20 דקות מרגע הדיווח. אולי זה רק משום שאף אחד לא דיווח, אבל בסכנין שרועה גופת חתול על הכביש הראשי למעלה משלושה חודשים, מטרים ספורים מקונדיטוריה מקומית. מדי שבוע אני עובר שם כעד לתהליך הירקבותה האיטי. לפעמים חונה עליה מכונית ולפעמים היא גלויה לעין כל, אבל לאט לאט היא שוקעת באספלט, מתמזגת עם הזוהמה, בהדרגה הופכת שטוחה כמו מדבקה. גם זו דרך להיפטר מחתול מת.
כרמיאל, לטענת אותו גורם, היא העיר המאורגנת והמסודרת ביותר בארץ. על פי חזותה המוקפדת, קל להאמין לו. הרושם מתחזק כשנוכחים לראות את היערכותה המרשימה של העיריה לטפל בילדי העיר בשביתת המורים האחרונה, ובמלחמה בקיץ שעבר. המתנ"סים המו בני נוער, ומגוון גדול של חוגים הועמד לבחירתם. גם כדורגל אפשר לשחק בגנים הרבים שפזורים ברחבי העיר אבל לא באחד ממגרשי החנייה שסמוכים לקניון.
שלט חמור סבר שמוצב שם אוסר על משחקי כדור. בסכנין, בעוד ההורים ישובים בחצר הילדים משחקים כדורגל ברחוב, עין אחת על הכדור ועין אחת על המכוניות העוברות. בהיעדר גנים ציבוריים או מגרשים מסודרים, הקורות שלהם הם פחי אשפה שסאתם נגדשה.
איפה טל ברודי?
ביום שישי האחרון נערך באצטדיון דוחא דרבי איזורי בליגה ב', מחוז צפון א', הפועל כרמיאל נגד הפועל סכנין, קבוצת הבת של בני סכנין וסיפור נפרד לזמן אחר. השחקנים לא נראו להוטים מדי להילחם על כבוד עירם, ולא נראו מאוכזבים מדי מכך שלא הגיעו לידי הכרעה. עם שריקת הסיום, היו שחקנים שניפחו את החזה והיו על סף עימות לפני שהופרדו, אבל האחרים נראו מיודדים. המשחק נגמר בתיקו 1-1, אבל בהיעדר יריבה הולמת לבני סכנין, כרמיאל רחוקה מלהיות שווה לסכנין מבחינת כדורגל אם לא מכל בחינה אחרת.
מאזן גנאיים מרבה לספר ש"פעם היו שואלים, 'איפה זה סכנין?', והתשובה היתה, 'ליד כרמיאל'. היום, בזכות הכדורגל, כששואלים איפה זה כרמיאל עונים 'ליד סכנין'". ובכל זאת, לא כדאי לנווט על סמך הוראות אלו. השלטים המורים על סכנין מעטים ונדירים, וחבר שנסע לכאן העיר, "ישראל מתעלמת מסכנין".
ולכן העיריה שמחה במיוחד לארח משלחת של נספחי תרבות אירופאים שהיתה כאן היום כדי לארגן טורניר כדורגל, כמובן. שוב ושוב, בלי הרף, שינן הכומר המקומי שהתלווה אליהם את הסיסמה, "סכנין על המפה בספורט...". לאוזניי הגיעו הדיו הקלושים של טל ברודי, "...לא רק בספורט, בהכל". עצמתי את העיניים ומצאתי את עצמי בווירטון 1977. כשפתחתי אותן חזרתי לסכנין 2008: גוויית החתול עדיין שוכבת על הכביש.