הבדלי המעמדות של אפריקה

בכל שנתיים נחלקת קהילת הכדורגל נחלקת לשניים – אלה שרוצים להגיע לאליפות אפריקה ואלה שרוצים למנוע את זה. האויב הראשי של כדורגל הנבחרות, ארסן ונגר, הציע לא רק להעביר את הטורניר לעונת הקיץ הגשומה ביבשת, אלא גם לשחק כל ארבע שנים במקום כל שנתיים. אברהם גרנט היה בוטה אף יותר: "לא משתלם למועדונים האירופיים לרכוש, נגיד, ארבעה שחקנים אפריקנים – הרי כל שנתיים הם יעזבו את המועדון לחודש. עדיף כבר לרכוש שניים כדי למזער את הנזקים".

האפריקאים עצמם לא ממש מתחשבים בדעות של המאמנים. השתתפות באליפות נחשבת לעניין של כבוד. שוערה של מ.ס. אשדוד, סמי אג'יי, כנראה סיים את דרכו בקבוצה בגלל התעקשותו לצאת לטורניר. אמין שרמיטי, אחת התקוות הגדולות של נבחרת טוניסיה, קיבל השעיה משני המשחקים הראשונים של האליפות, ולקח את זה כל-כך קשה עד שנשך שחקן יריב במשחק ליגה. יוצא הדופן היחיד הפעם הוא חוסאם גאלי המצרי, שהעדיף להישאר בדרבי קאונטי ולסרב לזימון של נבחרתו.

מה זימנה לנו ההגרלה?

בית א': גאנה, גינאה, מרוקו, נמיביה
בית ב': בנין, חוף השנהב, מאלי, ניגריה
בית ג': זמביה, מצרים, סודן, קמרון
בית ד': אנגולה, דרום-אפריקה, טוניסיה, סנגל

גאנה – הנבחרת האפריקאית היחידה שהצליחה לעלות להצלבה במונדיאל מארחת את הטורניר, ובונה בגדול על הביתיות. המסורת של אליפות אפריקה גם בעניין: בעשרת הטורנירים האחרונים, המארחות זכו חמש פעמים (כולל מצרים באליפות האחרונה וטוניסיה בזו שלפניה) ונותרו רק פעמיים מחוץ לחצי הגמר (אחת מהן היא נבחרתה הפאתטית של בורקינה פאסו). "הכוכבים השחורים" מחזקים את הסטאטוס החזק ברצף של 10 שנים (!) ללא הפסד ביתי, ועם כמה שמות מפוצצים מאירופה – מיקאל אסיין (צ'לסי), סולי עלי מונטרי (פורטסמות'), אסמואה גיאן (אודינזה). נבחרת זו עשויה להיות אהודה מאוד בקרב אוהדי הפועל תל אביב, שכן יש בה את הנציגים האדומים לשעבר, ג'ון פנסטיל ולאריה קינגסטון.

חוף השנהב – הנבחרת הכוכבנית ביותר בטורניר החליטה להצהיר על מעמדה עוד לפני הטורניר, והודיעה שהיא אוסרת על התקשורת להשתמש בשם המדינה באנגלית – Ivory Coast. השם היחיד המותר בכל השפות הוא הצרפתי – Cote d'Ivoire. "אני מקווה שזכייה שלנו באליפות אפריקה תגרום להרבה אנשים לכבד עוד יותר את המדינה שלנו. אנחנו חזקים מספיק בשביל להצהיר על עצמנו בריש גלי", הודיע בגאווה דידייה דרוגבה. ל"פילים" יש את השמות בשביל לעמוד בציפיות של הקפטן: קולו ויאיא טורה (ארסנל וברצלונה, בהתאמה), ארונה ובאקארי קונה (סביליה וניס, בהתאמה), עמנואל אבואה (ארסנל), סלומון קאלו (צ'לסי), דידייה זוקורה (טוטנהאם), בורבאקר סאנוגו (ורדר ברמן) ועוד כמה שמות רציניים לא פחות. כולם יחד יוצרים את המועמדים הראשיים לתואר. נקודת התורפה היחידה – ל"פילים" אין שוער ברמה מתאימה.

ניגריה – המובילה בין הנבחרות האפריקאיות בדירוג פיפ"א, והיחידה שלא מציגה בסגל שלה ולו שחקן אחד מהליגה המקומית. המאמן של ה"סופר איגלס", ברטי פוגטס, יכול בקלות לשחק עם מערך אולטרה-התקפי – יש ברשותו לא פחות משבעה חלוצים ברמה גבוהה: קאנו ואוטקה (פורטסמות'), אוצ'ה (חטאפה), מרטינס (ניוקאסל), מקינווה (לאציו), איגביני (אברטון), אודמווינגי (לוקומוטיב מוסקבה). מצד שני, הקישור נסמך על ג'ון אובי מיקל הלא מנוסה, שגם הספיק לריב עם ההתאחדות והמאמן בתקופה הקצרה שלו במדים הירוקים-לבנים. ניגריה פותחת מול חוף-השנהב ושם יוכרע גורלו של מיקל. אם תפקודו יהיה מתחת לציפיות, נראה שמישהו מסוללת החלוצים יצטרך לשנות תפקיד. מצד שני, אם ניגריה תצלח את בית המוות בלי בעיות במרכז המגרש, יש סיכוי שמיקל יונצח עוד בחייו בפסל באבוג'ה, בירת ניגריה.

קמרון – אחרי שתי זכיות רצופות ב-2000 ו-2002, "האריות הבלתי ניתנים להכנעה" קצת זייפו בשני הטורנירים האחרונים, ואף לא העפילו למונדיאל ב-2006 (אחרי דרמה מדהימה של החמצת פנדל בדקה ה-90 של המשחק האחרון). המוטיבטור הראשי להחזיר עטרה ליושנה הפך להיות במפתיע אנדרה ביקיי מרדינג: "אנחנו חייבים לעשות את זה בשביל העם שלנו" – כך הוא הודיע ל"גרדיאן", שהחליט שהבלם האפור הוא מומחה לכדורגל אפריקאי. ברמת העיקרון, נבחרת שיש לה את סמואל אטו (ברצלונה), ריגוברט סונג (גלאטסראיי), ז'אן מאקון (ליל) ואכיל אמנה (טולוז), יכולה לעשות את זה.

סנגל – אחרי ההצלחה במונדיאל המזרח-אסייתי ב-2002, מרבית כוכבי "האריות מטרנגה" עשו את דרכם לליגה האנגלית. מאוחר יותר התברר שהתיק היה גדול על רובם. הבלחות הגאוניות הנדירות של אל-חאדג'י דיוף בבולטון לא תופסות כותרות, רוב האחרים סתם נבלעו בקבוצות תחתית אפורות ואילו שני מגיני ניוקאסל, חביב בייה ועבדוללאייה פאייה, לא ממש משחקים לאחרונה – בעייתי לנבחרת שאלו הם שני המגנים המובילים שלה. מצד שני, בנבחרת כולם נותנים את הכול, ועם מאמאדו ניאנג בחוד הם מהווים סכנה לכל נבחרת אחרת.

מאלי – הנבחרת שלא עלתה מעולם למונדיאל מקווה להתנחם עם גביע אפריקה ולא ממש מצליחה. לפני שש שנים הם אירחו את הטורניר והפסידו את המקום השלישי, ואילו בחמשת משחקי המוקדמות הראשונים של הטורניר הזה כבשו רק ארבעה שערים. מצד שני, בכדורגל האפריקאי לפעמים הדמויות המובילות משנות את הרוח הקבוצתית. למאלי יש ארבעה עם פוטנציאל כזה – פרדי קאנוטה וסיידו קייטה (סביליה), מאחמאדו דיארה (ריאל מדריד) ומומו סיסוקו (ליברפול).

מצרים – הנבחרת האפריקאית המעוטרת ביותר זכתה באליפות האחרונה שנערכה אצלה בבית. מצד שני, דרומית לסהרה היא מצליחה לעיתים נדירות (אם כי זכתה באליפות בבורקינה פאסו ב-1998). בנבחרות הצפון-אפריקאיות יש יחסית הרבה שחקנים שמשחקים בליגות המקומיות, ומראה מגרשי הכדורגל שנראים כמו נאות מדבר נותן לשחקנים השראה גדולה. מצד שני, בגאנה המשוונית והלחה צריך להציג איכות אמיתית בשביל לנצח. איכות כזו יש אולי רק לשנייה – מוחמד זידאן (המבורג) ומוחמד אבו-טריקה (אל-אהלי).

טוניסיה – נבחרת שזוכה לאהדה רבה בישראל (הטעמים מובנים), והנבחרת שאני אעודד באופן אישי (ענייני שלום בית). המאמן הצרפתי, רוז'ה למר, עוד לא התאושש מההלם של מונדיאל 2002 והחליט להפוך את נבחרת טוניסיה לשדה ניסוי. כתוצאה מכך ה"נשרים מקרתגו" כמעט שהחמיצו את האליפות. מצד שני, צריך לזכור שזו הנבחרת האפריקאית היחידה שעלתה לשלושת המונדיאלים האחרונים, וזכתה באליפות של 2004 שנערכה בביתה. שימו לב ליאסין שיחאווי (פ.צ. ציריך) והצעיר אמין שרמיטי (אטואל דו סאהל).

מרוקו – עוד נבחרת שתזכה לתמיכה גדולה אצלנו. מרוקו יודעת לקרוע לגזרים יריבות חלשות במשחקי מוקדמות וידידות, אבל כמעט תמיד מפשלת בגדול בטורנירים הגדולים. סביר להניח שמהם נזכור רק את החלוץ המוכשר מרוואן שאמאק מבורדו.

גינאה – הנבחרת הבינונית במושגים אפריקאיים הצליחה להשאיר בחוץ את אלג'יריה, ועכשיו יש לה מטרה להשאיר מאחור עוד נבחרת מהצפון – מרוקו. עיקר המעמסה תיפול על פסקל פיינדונו מסנט-אטיין וישמעאל בנגורה מדינמו קייב.

דרום-אפריקה – קרלוס אלברטו פאריירה מכין את הנבחרת למונדיאל הביתי ב-2010, ולכן יביא לטורניר נבחרת צעירה עם מבט לעתיד. סטיבן פיינאר מאברטון יצטרך לתפוס את תפקיד המנהיג, ואילו הצעיר אקסלנט וולאזה (אורלנדו פיירטס) את תפקיד המוציא לפועל, אחרי שפאריירה ניפה את הכובש המצטיין של דרום אפריקה בכל הזמנים, בני מקארת'י. בתפקיד המבוגר האחראי יהיה סיבוסיסו זומה מארמיניה בילפלד. ולא נשכח גם את שני הירוקים, מאסיללה ופאנטני, שעשויים להיות פקטור משמעותי בנבחרת הצעירה של פאריירה.

אנגולה – "האנטילופות השחורות" מתחילות להיכנס לרוטינה של השתתפות בטורנירים גדולים. אחרי המונדיאל בגרמניה הם יופיעו גם באליפות אפריקה של גאנה. גם באליפות הבאה מקומם מובטח, שכן הם ייערכו אותה. נותר רק לצפות בהתקדמות של צעירי אנגולה, במיוחד של הרכש הטרי של מנצ'סטר יונייטד – מאנוצ'ו.

זמביה – נבחרת אפורה, אך ידועה בכך שהיא מגיעה כמעט לכל אליפות אפריקה. היא גם למודת טרגדיות – ב-1993 התרסק מטוס הנבחרת וכל הסגל, כולל המאמן והצוות המקצועי, נספו ואילו אשתקד מת במהלך אימון הפועל באר שבע צ'סאווה נספוואה, אחד מהשחקנים המובלים בנבחרת. בדרך כלל הזמבים מציגים את הכדורגל הטוב ביותר שלהם אחרי הטרגדיות, נראה אם כך יקרה גם הפעם.

בנין – הופעה שנייה לנבחרת בטורניר, וגם זה בזכות יתרון של שער אחד על אוגנדה. באליפות יכול להיות שהם לא יצליחו לכבוש אפילו שער אחד בבית המוות – למרות שחלוץ הלסינגבורג, ראזאק אוטומויסי, ישתדל מאוד.

סודאן – חוזרים לטורניר אחרי היעדרות של 30 שנה. הנבחרת של היום מורכבת בעיקר משחקנים משתי קבוצות מקומיות, ומהם ניתן לציין אולי רק את החלוץ המוביל חייתם טאמבאל מאל-מריק. לא נראה שהם יעשה יותר מדי בעיות למצרים ב"דרבי הנילוס".

נמיביה – נמיביה תופיע באליפות בפעם השנייה והיא נראית כרגע כנבחרת החלשה בטורניר כולו. מצד שני, לפחות הם העפילו, מה שלא עשו נבחרות איכותיות בהרבה דוגמת קונגו, אלג'יריה, זימבבווה וליבריה.