כוכבים נופלים

שני ההפסדים של בוסטון לוושינגטון העלו סימני שאלה לגבי משחק ההתקפה של הסלטיקס והסיכוי של הקבוצה הזאת לשבור שיאים השנה. הוויזארדס, משום מה, כמעט לא זכו להתייחסות. אבל כדאי להתעכב דווקא על וושינגטון, כי היא המייצגת הראשית של התופעה המעניינת ביותר השנה ב-NBA בינתיים - הירידה המשמעותית במעמדם של הסקוררים הגדולים והעלייה במעמדה של הכימיה הקבוצתית.

הסיפור של וושינגטון הוא כזה - עם גילברט ארינאס היו להם שלושה ניצחונות וחמישה הפסדים, בלעדיו הם עומדים על 17 ניצחונות ו-12 הפסדים. מה קרה? הם התחילו לשחק כדורסל. מאז שאייג'נט זירו בחוץ הוויזארדס מניעים כדור, מקבלים החלטות נכונות ולוקחים כמעט רק זריקות טובות, ובמקביל ההגנה הקבוצתית שלהם הרבה יותר טובה. המחליף של ארינאס, אנטוניו דניאלס, הוא מנהל משחק טוב ויציב שיודע להפעיל את הכשרון הרב שיש בקבוצה.

בשנה שעברה דיברנו על היכולת של ארינאס להפוך את השחקנים סביבו לטובים יותר ועל חוסר היכולת של הקבוצה להסתדר בלעדיו. היכולת של הקבוצה בלעדיו השנה מעלה תהיות בקשר למסקנות האלה. את הקרדיט ליכולת של אנטואן ג'יימיסון ולשיפור העצום של קרון באטלר צריך לתת קודם כל לאדי ג'ורדן המושמץ, ואסור לשכוח שההתרסקות בשנה שעברה הגיעה כאשר פרט לארינאס גם באטלר היה פצוע. כרגע נראה שבאטלר הוא השחקן החשוב יותר מבין השניים, כי הוא כוכב שזורם עם המשחק הקבוצתי.

ההפרדה הזאת, בין כוכבים שהמשחק שלהם מבוסס על יכולת אישית שהופכים את השחקנים סביבם מיידית לרול פליירס, לבין כוכבים שהם גם חלק מהקבוצה, הופכת למשמעותית במיוחד השנה. מדובר בשתי פילוסופיות משחק שונות שלכל אחת יתרונות וחסרונות ושתיהן היו נפוצות בערך באותה מידה בשנים האחרונות.

טעות נפוצה היא לבדוק לפי מספר האסיסטים את סגנון המשחק של הכוכב. שחקנים כמו אלן אייברסון, סטפון מארבורי וטרייסי מקגריידי מוסרים הרבה, אבל הם דוגמאות מובהקות לכוכבים מהסוג הראשון. השאלה האמיתית היא מהו התפקיד של השחקנים המשלימים. אצל השלושה האלה התפקיד שלהם הוא לעמוד ולקלוע, במקרה הטוב לבצע תנועה בלי כדור ולקבל מסירה לליי אפ.

כל חובב כדורסל יודע כבר לדקלם את חשיבות הקבוצתיות האמיתית בכדורסל - חשיבות האחריות שניתנת לשחקנים המשלימים כדי שיידעו לקחת אותה בעת הצורך, המוטיבציה ששחקנים מקבלים כאשר הם מרגישים שסומכים עליהם והעזרה ההדדית בהגנה שמתקיימת רק אם היא קיימת גם בהתקפה. אבל העובדות הוכיחו אחרת. שנות התשעים נשלטו ע"י קבוצה של כוכב וחצי ורול פליירס קלאסית, וגם הלייקרס של שאקובי היו קבוצה של שני כוכבים ושחקנים שבעיקר תופסים וזורקים. פיל ג'קסון הוכיח בשני המקרים שהגישה הזאת יכולה לקחת קבוצות הכי רחוק שיש.

השנה הסיפור אחר - הקבוצתיות מתוגמלת, והמשחק המבוסס על כוכבים בודדים נכשל. וושינגטון לא לבד, גם יוסטון מציגה מאזן של שבעה ניצחונות וארבעה הפסדים מאז הפציעה האחרונה של טי-מאק, וגם שם ההצלחה נובעת ממשחק קבוצתי יותר. פורטלנד, עוד דוגמא נהדרת להצלחה בזכות קבוצתיות, רק השתפרה בזכות הפרידה מזאק רנדולף ועוקפת את דנבר המוכשרת יותר שמבוססת על שני כוכבים שכל המשחק עובר דרכם. והכי מעניין זה מה שקורה בלייקרס, הקבוצה החמה של התקופה האחרונה - אותו פיל ג'קסון ואותו קובי הבינו שהדרך להצלחה עוברת בקבוצתיות האמיתית. הגדולה של קובי השנה היא בכך שהוא באמת סומך על החברים שלו ועוזר להם להתפתח, זה מה שהופך את הלייקרס לקבוצה מנצחת יותר מכל דבר אחר.

בצד השני של המתרס, בולטת במיוחד הנפילה של מיאמי. הקבוצה שלקחה אליפות עם שיטת משחק של לתת את הכדור לוויד ולזוז הצידה מבינה עכשיו שזה לא יכול לעבוד לאורך זמן. וויד ממשיך לקבל את הכדור וכולם ממשיכים לזוז הצידה, אבל הוא קורס והם לא מתפקדים. טקס הקבורה הרשמי לשיטה הזאת נערך בהפסד לאורלנדו. זה היה אחד מהימים האלה בהם וויד לא מסוגל להחטיא וברבע האחרון הוא ניצל את זה כדי לעשות סל אחרי סל בדרך ל-48 נקודות. אבל אורלנדו הצליחה להשוות ובהארכה ואן גנדי שלח דאבל טים קבוע על וויד, שראה איך החברים מפספסים זריקה חופשית אחת אחרי השנייה.

קליבלנד, הקבוצה השנייה שמבוססת על כוכב בודד, מצליחה לשרוד באופן סביר בינתיים בעיקר בזכות היכולת של לברון למתוח את קצה גבול היכולת של שחקן כדורסל. אבל המחיר ברור - בלעדיו הם אבודים וקבוצות שיצליחו לעצור אותו בפלייאוף ישתקו את קליבלנד לחלוטין. גם השחיקה של המלך תגיע בסופו של דבר, ואם הם היו במערב הם היו נאבקים על המקום ה-11.

אחרי שניים שאקובי ואחד אלוהינו, מספר המזל החדש הוא שלוש. הספרס מציגים את שלושת הכוכבים וגם בוסטון בונה סביב שלישייה. אם השלושה יודעים לוותר על האגו, וזה מה שקורה בשתי הקבוצות האלה, מדובר במספר האידיאלי, באיזון המושלם בין היכולת ליצור משחק התקפה מגוון לצורך של הכוכבים להישאר בעניינים כל הזמן. שאר הגדולות מציגות קבוצות מרובות כלים התקפיים שבעזרת קבלת החלטות טובה הופכות גם לקבוצות התקפה מצוינות.

השאלה הגדולה היא מה קורה בפלייאוף. השנים האחרונות הציגו כמה קבוצות קבוצתיות מאוד שנראו נהדר בעונה הרגילה ולא הצליחו להביא זאת לידי ביטוי בפלייאוף (סקרמנטו, דאלאס בתקופת נאש, ממפיס של יובי בראון, טורונטו בשנה שעברה) ומצד שני כוכבים גדולים שהתעוררו בפלייאוף ומשכו את הקבוצות שלהם לקמפיין גדול כמעט לבד (וויד הגיע עד לטבעת, אייברסון ולברון לגמר). קשה להשתחרר מהתחושה שקבוצתיות זה נחמד לעונה הרגילה אבל בזמן האמת מדברים הכוכבים הגדולים.

תרשו לי כן להשתחרר מהתחושה הזאת - קבוצות של רוטציה רחבה מהסוג של ממפיס וטורונטו (וככל הנראה נוכל לצרף אליהם את פורטלנד) אכן מתקשות בפלייאוף, אבל זה לא אומר שסגנון המשחק הקבוצתי הוא המכשיל אותן. סקרמנטו, כזכור, הייתה במרחק שלשה של הורי ממסלול פתוח לאליפות. קבוצות הכוכבים הגיעו מהמזרח וניצלו קונפרנס חלש ונטול קבוצה עם כלים להתמודד עם הכוכב הגדול. קשה להאמין שאחת מהן (כולל מיאמי) הייתה מגיעה לגמר מהמערב.

מיאמי היא היוצא מן הכלל, השחיטה הכשרה שהקבוצה ביצעה לכוכב הבודד בגמר של שנה שעברה היא הכלל. שלוש מארבע האליפויות האחרונות הלכו לקבוצות שהתבססו על משחק קבוצתי (הספרס בשנה שעברה עשו את זה באופן המושלם ביותר) ומאחוריהן היו עוד שתיים-שלוש קבוצות כאלה שהיו לוקחות את התואר במקומן. זה בדיוק המצב גם השנה וכך זה יימשך גם בשנים הבאות.

הסתיימה התקופה בה שחקן בודד יכול לשלוט בליגה ולשדר תחושה שזה כמעט לא משנה מי השחקנים סביבו, יש יותר מדי קבוצות שחזקות מדי עבור שחקנים בודדים. לפחות עד שלברון יוכיח אחרת.