מתרווח על הגדר

המכונית דהרה בכביש הצר המתפתל בין סכנין לחיפה, חותכת את הרוח העזה שהתנגשה בה בשעת בין ערביים סתווית. למשפט הפותח חשיבות עליונה, טען מנד'ר, אוזניה תחובה באוזנו, עיניו החשופות מישירות מבט נחוש אל עבר השמש המסנוורת. הרוח האלימה שרקה פנימה, שיירי הפסולת עפו החוצה. במושב האחורי התרוצצו שני ילדיו, צועקים, צורחים, מכים זה את זאת, מטפסים זאת על זה, רוכנים מחוץ לחלון, משליכים על נהגים סמוכים מכל הבא ליד. מנד'ר היה בעין הסערה, סופת הוריקן שהשתוללה בתוך המכונית ומחוצה לה, אבל הוא היה בעיצומו של מונולוג על אמנות הסיפור הקצר, והמלים נותרו נינוחות גם כשנצעקו.

"איך אדם קר יכול לכתוב שירה?" שאלה את עצמה אוהדת של הקבוצה כשנודע לה תחביבו של דובר הקבוצה, שחזותו הקפואה רק מסווה את התשוקה הספרותית שבוערת בקרבו. איך יכולה בני סכנין להמשיך בקור רוח בדרכה, כשמדי שבוע פורצת שערורייה שמאיימת לקרוע אותה מבפנים? השבוע עלתה האפשרות שמאור בוזגלו ישוב למכבי חיפה ויתפוגג כלא היה, שבוע אחרי שאיליה יבוריאן נעלם בכרמיאל, שבועיים אחרי שאבדו עקבותיו של ג'ון קולמה בקולומביה. אבל סכנין מסרבת להתרגש. היא חונקת בשקט את המדורות שהוצתו בקול גדול ומסתכלת הלאה, אל עבר השמש הזורחת עליה בצהרי היום של ליגת העל, שבמחזור ה-16 מתקרבת לנקודת המחצית. מוחמד פעם נשבע באור הזה, האור של שעות לפנות הצהריים, כשהחלו להטיל בו ספק לאחר תקופה ארוכה שבה לא נתגלה אליו אללה. אחרי 269 דקות של כדורגל בלא שערים גם האמון בסכנין החל להתערער, עד שהגיח בוזגלו וכבש לרשת בית"ר ירושלים את השער שהקים את ליגת העל לתחייה והפיח בה תקווה מחודשת לתחרות.

אבל מנד'ר לא נזקק לנביא האסלאם כשהוא רוצה להשתמש במטפורה, לא כשהוא יכול לשאוב דימויים מבאר המקרא. "שאיני והטיליני אל הים", פותח שיר אחד שלו. "אתה מזהה?", הוא שואל בציפייה, ואני נאלץ להודות במבוכה שלא, לא פתחתי את ספר יונה מאז כיתה ז'. פירוש שמו של מנד'ר הוא "מתריע", והוא היה שמח לראות את עצמו כנביא זעם תנ"כי. אבל יותר מכך, הוא היה רוצה להתפרסם כסופר, הסופר הערבי השלישי אחרי סיד קשוע ואנטון שמאס שמוציא ספר עברי. שירי אהבה שכתב בערבית הוקראו ברדיו, ושיר שכתב בעברית על אושוויץ בבקרו שם גרם לאנשים להזיל דמעה, הוא מספר בגאווה גדולה. הערבית נחמדה, אבל אהבתו הגדולה נתונה לעברית. ולכן, כשהסביר שהקריאה "אללה אכבר" אינה גזענית יותר מ"שמע ישראל", הוא ידע – להבדיל מהבורים שהמשיכו להתלהם בנושא השבוע, והתעקשו לקשור אותה באופן בלעדי למחבלים מתאבדים – על מה הוא מדבר. אין דרך אפקטיבית יותר להתווכח עם יהודי, הוא יודע, מאשר לצטט מתוך עגנון. לא שיש לו צורך להתווכח עם יהודים; קולו חף לחלוטין מכל נימה של מרמור ועלבון, שמתפרצים לתוך דבריהם של כל כך הרבה אחרים כאן כעווית בלתי נשלטת.

אבל הוא לא אידיאליסט חסר תקנה; רגליו נטועות עמוק בקרקע של סכנין. מהכתיבה האקדמית שבה הוא עסוק כיום, לדוגמה, הוא נהנה הרבה פחות. הוא לחוץ לסיים את התואר השני שהוא עושה במינהל עסקים, ואנשי הקבוצה לחוצים לא פחות ממנו: "שאללה יעזור לו", מפטירה חברת הנהלה. מנד'ר הוא גם מנהל סניף של קופת חולים בסכנין, והוא מצפה להתקדם בזכות התואר. כבר עכשיו הוא משמש כסגן מנהל המרחב, אבל ככל שאופקיו רחבים סכנין נשארת תמיד במרכז. הוא לא ירצה לצאת לעבוד מחוץ לסכנין משום שחשוב לו הקשר עם אנשי העיר, חשוב לו להיות מעורב חברתית. זו הסיבה שהוא ביקש לפני מספר שנים להצטרף להנהלת הקבוצה, מתוך אמונה בחשיבותה של הקבוצה עבור תושבי העיר וחשיבות המסר שלה עבור החברה הישראלית. מי שרוצה לבסס לעצמו מעמד מרכזי בסכנין, חייב בהכרח לעשות זאת דרך הקבוצה. וכך, ביום המשחק מהלך מנד'ר על הקווים במגרש או בצריח המשקיף על הכניסה למגרש, האוזניה קבועה באוזנו, מנווט בקור רוח בתוך הכאוס שמשתרר באצטדיון דוחא לקראת שריקת הפתיחה.

בביתו קור רוחו נוטש אותו לפעמים. שם מחכים לו חמישה ילדים, לא שניים. ארבעה רצים סביב הסלון במעגלים, ואחד מהם עומד על כיסא, מנסה בדרכו ליצור קשר עם אורח שאוכל. כמו הכלאה של סיזיפוס המיואש ופרד פלינטסטון הנרגן, מנד'ר ניגש להוריד את הילד מהכיסא ומעביר אותו למקום אחר, שממנו הוא פותח מיד במנוסה חזרה לעבר הכיסא. מנד'ר רוצה להנהיג את אנשי עירו, אבל נוכח מלאי האנרגיה הבלתי נדלה של בנו הוא נאנח, "אני לא יודע איך לחנך".

ביתו המרווח מערבי לא רק במראהו, אלא גם ברוחו. בבקתה שבנה על גג ביתו מתנגנת מוזיקה קלאסית, ועל המדפים נחים ברנר ועגנון. המחשב בוהק מרוב שהוא חדיש, אבל כשהוא מקליד הוא נראה כמו תרנגולת קשת-ראייה המנקרת בגרגירי אוכל. הוא נרעש כשהוא רואה שאני יודע להקליד, ומבקש שאלמד את בנו בן ה-10 להתמצא במחשב בכלל, ולהקליד באופן עיוור בפרט. אני חושש, לא בטוח איך בדיוק לעשות זאת, אבל לבן יש רשימה מוכנה של שאלות. הוא לא רק פיקח, הוא גם סקרן ובעל תושיה, הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מילד בן 10. הוא לא רואה את המפגש כמטלה מעיקה שהטיל עליו אביו, אלא כהזדמנות ללמוד – ואם אפשר, גם לפתוח את תיבת המייל לה הוא משתוקק. אביו ואמו נוטים לסרב לבקשתו בשלב זה, אבל קל לראות את השפעתם עליו, את הרצון לתקשר, את השאיפה להרחיב אופקים ולפרוץ גבולות.

כמו סכנין, שגאה לייצג את החברה הערבית אבל נזהרת מהפוליטיזציה שחיבלה בהפועל טייבה כשזו הגיעה לליגה הבכירה לפני עשור, גם רגליו של מנד'ר משני צדי הגדר, בשני עולמות – הוא נכסף לכתוב שירה, אבל להוט להיפטר ממטלותיו האקדמיות; הוא שואב השראה מספרי וצלילי האתמול, אבל ביתו מלא באביזרי המחר, שאותם הוא אינו יודע לתפעל; עיניו מופנות לעבר אנשי עירו אבל ידו מושטת לחברה היהודית. אפשר היה לקרוא לזה משבר זהות, אלא שאין שום דבר אצל מנד'ר ששבור, מלבד גבו הכפוף. אפשר היה לדבר על כך שהוא נקרע בין עולמות, אלא שאין סיבה לחשוב שלמנד'ר לא טוב בשניהם. דבר היעלמותו של יבוריאן לפני שבוע נודע למנד'ר מפי כתב, ועיתונאים מקומיים מלינים שהוא לעתים קרובות אינו מעודכן במתרחש, שהוא אינו ממלא נאמנה את תפקידו כדובר. הסיבה לכך היא ברורה: אם מנד'ר לא מתעניין בדוברות, זה משום שהוא עסוק בהידברות.