וול סטריט

דירק נוביצקי (דאלאס מאבריקס):

המרחק בין הראשונה לשביעית במערב הוא שני הפסדים, כך שקשה לייחס חשיבות למיקום הנוכחי. ובכל זאת- דאלאס שוב ראשונה במערב. זה קרה מהר מהצפוי ומשדר תחושת טבעיות לא ברורה, כי זאת אותה קבוצה שרק לפני חודש הפסידה שישה מתשעה משחקים ונראתה חסרת אונים גם בניצחונות. מה חדש? דווין האריס ממשיך לבנות את הצדקת ההייפ האיטית בהיסטוריה וסטקיית ג'רי חזרה לעבוד גם בימי חול, אבל במקביל ג'ייסון טרי וג'וש הווארד נרגעו מפתיחה היסטרית. כך שההבדל האמיתי בין אז לעכשיו נעוץ במשפט אחד: דה ג'רמנייטור איז באק! (במבטא שוורצנגרי כבד, כמובן, אחרת זה לא ממש מצחיק).

ה-MVP היוצא חזר לאחרונה למספרים ולדומיננטיות שהביאו לו את התואר בשנה שעברה. ב-12 האחרונים הוא מספק 25.1 נקודות ב-50 אחוזים מהשדה ו-90 אחוזים מהעונשין ומוסיף 9 ריבאונדים, 1.2 גגות ו-1.3 שלשות. במשחקים שהקליעה לא עובדת הוא יודע להשפיע על המשחק בעזרת ריבאונדים ומסירות, אבל כשהוא חם הוא לוקח את העניינים עליו. אולי הפתיחה המהוססת הייתה רק לטובה - נוביצקי התבונן פנימה כדי למצוא את עצמו מחדש, דאלאס לא מגיעה השנה לשיאים מוקדם מדי ויש מספיק מקום לתמרון כדי להימנע ממפגש עם גולדן סטייט בפלייאוף (למרות שהם כבר 0:2 נגד המשיגנעס השנה).

ג'ייסון קיד (ניו ג'רזי נטס):

לפעמים הפתרון הטוב ביותר הוא לא לעשות כלום ולתת לזמן לעשות את שלו. רוב ההנהלות בליגה שיננו, כנראה, את הפרק הראשון בעונה השנייה של 'סקראבס' שזאת המסקנה שלו. מישהו מדמיין את קובי עוזב עכשיו את הלייקרס? מישהו חולם לוותר על אנדרו ביינום? הילד, שאיכשהו מוצא דרך להיות מוזכר כאן כל פעם, מספק 16.9 נקודות ב-70 אחוזים מטורפים מהשדה, 10.9 ריבאונדים מהם 4.1 בהתקפה ו-2.4 גגות ב-14 האחרונים. ובפעם האלף- הוא בן 20!!

ואיכשהו, למרות הכל, ג'ייסון קיד מצליח לגרום לי לתהות מה היה קורה אם. את הקליעה הוא אמנם מביא לשפל חדש (36.6 אחוזים), אבל ב-2008 קיד, שבקרוב יהיה בן 35, עומד על ממוצע של טריפל דאבל- 11.8 נקודות, 10.3 ריבאונדים ו-11 אסיסטים. הוא בדרך הבטוחה להיות השחקן השלישי בהיסטוריה שנותן עונה של יותר מ-10 נקודות, 8 ריבאונדים ו-10 אסיסטים. הנטס מנסים גם הם לחכות עד יעבור הזעם ולאחרונה אפילו מנצחים 8 מ-11, אבל הם פשוט לא טובים מספיק. אפילו הכוכב העולה ג'וש בון (10.4 נקודות, 8.9 ריבאונדים, חטיפה וגג ב-15 האחרונים) חייב לספק נתון מצחיק כמו 30.5 אחוז מהעונשין.

בן גורדון (שיקגו בולס):

מאנו, מאחוריך. הקרב על תואר השחקן השישי קיבל תפנית לא צפויה בעלילה כאשר השינוי הגדול של ג'ים בוילן היה הורדת בן גורדון (ליטל בן? הייתי בטוח שהמצאתי פה אחלה כינוי אבל מסתבר שכבר קוראים לו ככה) לספסל. באופן משונה, זה עובד. מהרגע שקטן (זה כבר לגמרי שלי) חזר לתפקידו האהוב מהשנתיים הראשונות שלו בליגה הוא חוגג עם 25.6 נקודות ב-49 אחוזים מהשדה, 48 מהשלוש (2.4 למשחק) ו-92 מהעונשין בשמונה משחקים.

מה שעוד יותר חשוב זה שהבולס ניצחו חמישה מהשמונה האלה והפסידו רק במשחקים צמודים. זה עדיין רחוק מהציפיות בפתיחת העונה, אבל המקום השמיני כבר נראה באופק, בטח כשכרגע אוחזת בו אטלנטה, הקבוצה היחידה בעולם שמסוגלת להפסיד שני משחקים באותו יום. ומי שרוצה לסיים את הצהריים עם רגע של נחת, כדאי שיבדוק מה עובר על ג'ו סמית לאחרונה- 16.8 נקודות, 7.4 ריבאונדים ו-1.6 גגות בתשעה האחרונים מתחילים להזכיר את העונות המבטיחות שהיו לו מתישהו בניינטיז.


בראד מילר (סקרמנטו קינגס):

האודישנים למציאת מייק ביבי הישראלי הוכתרו כהצלחה, בנו אודריך ממשיך לעשות עבודה טובה ומוכיח שהוא לא קוריוז חד פעמי. גם פרנסיסקו גארסיה ובעיקר ג'ון סלמונס הנהדר (18 נקודות ביותר מ-50 אחוזים מהשדה כאשר הוא פותח) נכנסו בסבבה לנעליים של קווין מרטין ורון ארטסט. אבל אם ממש מחפשים סיפור גדול אצל המלכים, זה חייב להיות הקאמבאק של מילר, הוויצ'יץ' של ה-NBA (בעצם, יש וויצ'יץ' ב-NBA, אבל הרעיון אמור להיות ברור).

מילר, שנראה זקן גם בגיל שמונה, החליף לפני שנתיים קידומת ונכנס לשלב בו סנטרים רבים מתחילים לדעוך, בעיקר אם הם כבדים ועצלנים. אבל אחרי שנה איומה הוא פתאום חוזר לעצמו, בלי שום התראה מוקדמת. וכאשר הוא עצמו מדובר בפוינט-סנטר הטוב בעולם. הוא תפס מנהיגות וניהל את המשחק של סקרמנטו לאחרונה. ב-16 האחרונים הוא נותן מספרי אולסטאר של 17.5 נקודות, 10 ריבאונדים ו-4 אסיסטים, וב-2008 המספרים הם 20.1, 10.5 ו-5.2. הקינגס ניצחו שלושה מששת המשחקים בשנה החדשה, וזה שלושה יותר ממה שהם היו אמורים.

ריי אלן (בוסטון סלטיקס):

יום אחד תקום וועדת חקירה שתבדוק איך ממו אוקור מצליח להתחמק פעם אחרי פעם מהמשבצת הזאת. אז בזמן שיוטה יכולה לברך בזהירות על חזרת הסנטר שלה, המחליף שלו בדקה ה-90 מגיע מהמקום הכי פחות צפוי. שני הפסדים בשלושה משחקים ממש לא צריכים להדאיג את כנופיית גארנט, אבל אם יש משהו שכן צריך להדאיג זה הצלע השלישית. כל כך הרבה דיברנו על סכנת הפציעה ועל הדקות המוגזמות שהשלושה מקבלים, בעיקר אלן, המבוגר והמועד מבינהם. בסוף המציאות החליטה ליישר קו.

אלן כבר הפסיד שני משחקים במהלך דצמבר אחרי שלא פגע בכלום שבוע עם קרסול כואב ואחריהם נראה טוב שבועיים, אבל מאז שהשנה התחלפה וגיל 33 הפך למוחשי יותר הוא פשוט לא בעניינים. הוא הפסיד משחק בגלל בעיות בעורף ובחמישה שכן שיחק קלע 9.6 נקודות ב-32 אחוזים מהשדה ו-28 אחוזים מהשלוש, והגיע ביחד לקו שלוש פעמים ב-186 דקות. עם החזרה לעניינים של טוני אלן, דוק ריברס חייב (אבל חייב) לתת לריי לנוח כמה זמן שהוא צריך, ואחרי שהוא חוזר לא לתת לו לראות פרקט ליותר מ-30 דקות עד הפלייאוף בשום מצב.

ראג'ה בל (פיניקס סאנס):

אני לא אוהב להמר, אבל הפעם קשה לי להתאפק - עזבו אותכם מפיניקס, אל תתרשמו מהמאזן שמצמיד אותם לדאלאס בראש המערב, זאת לא הולכת להיות השנה שלהם ואפילו סיבוב פלייאוף אני לא בטוח שהם יעברו. הסברים עוד יגיעו, בינתיים אני ממליץ לחכות לאמצע פברואר, הזמן בו לוח המשחקים של הסאנס יתחיל להקשיח עמדות ברצינות. כרגע כדאי לשים לב לאחוזים משלוש שנמצאים בירידה רצינית אצל שניים משלושת השלשנים המרכזיים שלהם - ליאנדרו בארבוסה ירד מ-43.4 ל-36.5 וראג'ה בל מ-41.3 ל-36.6. רק נאש נשאר בשלו.

מכיוון שמשחק ההתקפה של בל מסתכם בשלשות האלה, הוא נמצא בירידה רצינית, בעיקר לאחרונה. מדי פעם מגיע איזה משחק של שש שלשות שמאזן קצת, אבל רוב הזמן הוא לא פוגע. ב-13 האחרונים הוא מסתפק ב-10.4 נקודות ו-31 אחוזים מהשלוש ובשמונה מהם הוא לא קלע יותר משלשה אחת (ולא בגלל שהוא לא ניסה). ואם זה לא מספיק, הוא מפסיד מדי פעם משחקים ולאחרונה הדביק את כולם בקבוצה בוירוס ואת גרנט היל בדלקת בתוספתן (ככה זה גרנט היל, אצלו כל שיעול זה ניתוח).

ג'רמיין אוניל (אינדיאנה פייסרס):

זוכרים שהוא נחשב פעם לסוג של פרנצ'ייז פלייר? ועוד של קונטנדרית? עכשיו הוא למלם של למלמית (אני די בטוח שראיתי איפשהו לא מזמן שימוש בלמלם כמילה רגילה והחלטתי לאמץ את הרעיון). בגיל 29 ג'וניל נראה הרבה מעבר לשיא. הוא כל הזמן קצת פצוע, הקליעה שלו לא בסביבה וההשפעה שלו על משחקים מינורית. לא מזמן היה לו חודש די מוצלח ונדמה היה שהוא משתלב בקבוצה החביבה ובשיטה של ג'ים אובריאן, אבל בחמשת האחרונים (מ-2008, לא יודע למה זה כל הזמן יוצא ככה) הוא זורק הרבה פחות, מחטיא עוד יותר ומספק 9.8 נקודות ו-5.4 ריבאונדים. מה שכן, הוא נשאר אחד החוסמים הטובים בליגה.

מה שלום הפייסרס חוצמזה? סמיילי עצוב. לא רק ג'וניל מזייף, גם דני גריינג'ר הוא בערך שני שליש ממה שציפו שהוא יהיה וג'מאל טינסלי נפצע ובינתיים חזר רק בכאילו. בלי השלושה האלה בכושר אינדי לא יכולה להתנחם בפריחה של שחקני אובריאן קלאסיים כמו מייק דאנליבי, טרוי מרפי, קארים ראש, שון וויליאמס השני ולפעמים אפילו טרוויס דיינר, כי הם מפסידים תשעה מהעשרה האחרונים עם תחושה שלהרבה יותר מזה הם לא מסוגלים.

קוונטין ריצ'ארדסון (ניו יורק ניקס):

חיכיתם לזה, תודו שחיכיתם. השבוע בחבורת הזבל: קמפיין האולסטאר של כריס בוש קיבל תאוצה בזכות המערכון של הניקס על הגנה במשחק מול טורונטו, ועל הדרך הם הקפיצו גם את המניות של יאו, סתם ככה כי הם נחמדים. הייתי מאשים ספציפית את אדי קרי וזאק רנדולף, אבל הם לא תמיד משחקים ואייזיה נוטה לעבור לחמישיות מהסוג של נייט רובינסון, סטפון מארבורי, ג'מאל קרופורד, ג'ארד ג'פריס ודייויד לי. ההוכחה שהרוטציות עובדות היא שהניקס לא הפסידו ב-27 הפרש כבר כמעט חודש וב-50 הפרש כבר חודש וחצי.

אז איך קיו-ריץ' קשור? באופן מפתיע, הוא מצליח להיות הכי גרוע בקבוצה כרגע. לפני כמה שנים עוד נדמה היה שיש קרב אמיתי בין הריצ'ארדסונים על הבכורה, אבל בזמן שג'יי-ריץ' מתחיל לפרוע שלשות ברצינות אצל החתולות (2.9 למשחק ב-44.3 אחוזים כל העונה, 27.6 נקודות ב-11 האחרונים. שווה ציון למרות שהם ניצחו רק שלושה מהם), קיו-ריץ' שובר רק שיאים שליליים. הוא רשום על שני שדה ו-9 נקודות ב-2008 וקולע כל העונה 6.4 נקודות ב-30.9 אחוזים. הוא בדרך החוצה מהרוטציה, והסיבה ההגיונית היחידה לכך שהוא עדיין פותח בחמישייה היא שהוא מצביע הכי יפה בזמן שאייזיה בוחר.