אין כניסה לגיהנום

"אין דבר ריק יותר מאצטדיון ריק" (אדוארדו גלאנו, מתוך הספר: "כדורגל באור ובצל")

זה לצד זה עמדו שני הקניונים, וביניהם חיבר רק גשר צר. במשך שעתיים במוצאי שבת היה קשה להבחין ביניהם: מחד קניון מלחה, שהציע תשעה סרטים לצפייה; ומאידך קניון טדי, ובו הוקרן סרט אילם בן שעה וחצי. בשני הקניונים קטעה את הסרט הפסקה קצרה, ובשניהם נהנו הצופים שהגיעו ממושבים מרופדים. אבל רק בקניון טדי – יש לקוות, למען לקוחות קולנוע גיל – הרשו לעצמם הצופים לדבר ביניהם כאילו באו למשחק כדורגל.

למען האמת, בימים כתיקונם משמש קניון טדי כאצטדיון כדורגל, אבל אלו אינם ימים כתיקונם עבור הכדורגל הישראלי. כשבית הדין המשמעתי קבע שבית"ר ירושלים תארח את בני סכנין בלא קהל היא הלכה, במודע או לא, בעקבות התאחדות הכדורגל הלבנונית, שמחשש להתלקחות המצב הביטחוני הרגיש במדינתה אסרה על קיום משחקי כדורגל בנוכחות קהל. אבל חברות קודמת לבטיחות – או לפחות לאמינות – וכך ניתן למצוא משחקים בלבנון המתקיימים לעיני 500 צופים, כולם חברי הנהלת הקבוצות, כך מסתבר. גם בישראל כל האוהדים שווים וחלקם שווים יותר.

וכך, כשהבירה הופכת לבירו?ת ומשחק בלא קהל נערך לעיני עשרות צופים המתרווחים בכיסאות המרופדים של יציע הכבוד בטדי, הועלה על הבמה המוריקה של הקניון המחזה הסוריאליסטי ביותר שידע הכדורגל הישראלי מזה תקופה ארוכה. לא "אין יציאה" האקזיסטנציאליסטי של סארטר, שאת שמו שואלים מפעם לפעם אוהדי בית"ר, במודע או לא, כאות להכנסת האורחים שהם נוהגים באצטדיון שאת באיו הם מקבלים בברכת "ברוכים הבאים לגיהנום" – כי אם "אין כניסה".

אם הגיהנום, כדברי סארטר, הוא הזולת– הרי שאצטדיון טדי אתמול, ריק כמעט לחלוטין, אמור היה להתקרב לגן עדן. ואם כך, בית"ר ודאי לא הופתעה למצוא שם את עצמה. בית"ר היא אמנם אלופת המדינה ומובילת הטבלה, בעלת תקציב גדול פי 13 משל סכנין, ששר האוצר היה יושב הראש שלה בעבר בעוד ראש הממשלה הוא אוהדה גם בהווה, אבל בעיני עצמה היא הפכה בשבועות האחרונים לקדוש מעונה, שלא לומר שהיד.

כמו סכנין, המונעת באופן מתמיד על ידי תחושת קיפוח מוצדקת בחלקה, גם בית"ר חשה שהיא סובלת באחרונה מהתנכלות שיטתית של ההתאחדות. כמובן, עצם היותן פרנואידיות לא שולל את האפשרות שהן נרדפות. ובאמת, קבוצות בכירות יותר רודפות אחר כוכביהן. ברק יצחקי, כוכבה של בית"ר, כבר יצא לאירופה, ואחרים מאיימים ללכת בעקבותיו. בסכנין, קולמה הקולומביאני חזר מחופשת מולדת באיחור של שבוע, ויבוריאן הארמני שיחק מחבואים עם הקבוצה ברחבי כרמיאל ביום חמישי האחרון. שניהם מנסים להפעיל לחץ ולהפגין את חוסר שביעות רצונם.

זיווגן של בית"ר וסכנין נראה לא טבעי, אבל הוא התאים לאווירה ששרתה על המשחק אתמול, כשההבדלים בין הקבוצות היטשטשו ולפעמים היה קשה לזכור שאין קצוות רחוקים יותר בכדורגל הישראלי. כפי שאמר אחד מאוהדי הקבוצה בפתח המשחק, "זו הפעם הראשונה שהקהל של בית"ר וסכנין שווה".

וכך התנהל גם המשחק, כשמושכות היוזמה עוברות מקבוצה לקבוצה מבלי שאף אחת תצליח לשבור את השוויון. היתה תחושה שהוא לא יישבר, כאילו האצטדיון היה מקפיא ענק שכיסה את המשחק בשכבה עבה של קרח. נדמה היה שאנחנו צופים במשחק מבעדה, כאילו המשחק המתנהל בקרקעית הקניון מתרחש בעולם אחר, יקום מקביל. ואולי אנחנו נמצאנו בעולם אחר, צופים במשחק כמו עומדים על הירח ומשקיפים ממנו על כדור הארץ. הכל היה מוכר, אבל שונה ורחוק ובלתי מושג. מגרש החניה היה ריק, לא היו פקקים בכניסה וגם לא ביציאה; הרגשתי כמעט מרומה. ההמנון הלאומי, שהושמע במשחק של סכנין לראשונה העונה, קפץ וחרק וצלח רק בקושי את הבית הראשון. צעקות השחקנים הגיעו למרומי יציע הכבוד ושאגות האוהדים הדהדו עד אינסוף בין הכיסאות המיותמים.

המשחק יכול היה להיגמר כך, 0:0 שהיה מותיר בלב כולם ספק אם הוא קרה באמת, אבל אז, אחרי כמעט שלושה משחקים מלאים שבהם לא כבשה סכנין שער, מאור בוזגלו התגנב מאחורי ההגנה והחדיר לרשת כדור שהפשיר את הקהל והעיר את האצטדיון מהתרדמת שבה היה נתון. הספסל של סכנין נשפך למגרש בחגיגות והקהל ביציע נתלה מעבר למעקה ושר לו "היום יום הולדת". הוא החזיר לחיים לא רק את הקהל המועט, אלא גם את ליגת העל שנאנקה תחת מועקת שלטונה הטוטלי – אם לא טוטליטרי – של בית"ר. בסיבוב הראשון היתה סכנין הראשונה לקחת מבית"ר נקודות, וכעת היא היתה הראשונה לנצחה. באחת, הרגע הנוגה ביותר של הכדורגל הישראלי השנה הפך לרגע המעודד ביותר.