בית"ר גדולה על שום

לרוב, הדרך הכי טובה להכניס מומנטום מחודש בקריירה של שחקן מזדקן היא להזיז אותה לעמדה אחרת. ממאלדיני ועד אמסלם, שהמציא את עצמו מחדש בתור בלם. הסיבות לכך הן דומות: האיכויות שלך משתנות במעט, והעמדה החדשה אמורה לחפות על כך. הדברים תקפים גם לואליד באדיר, שתפקד נהדר במוצ"ש בתור בלם. לבאדיר יהיה קשה מאוד להיות הקשר החד שהוא היה פעם. המסירה שלו כבר לא אותה מסירה, הבעיטה כבר לא אותה בעיטה, והתזמון המדויק בו הוא נכנס בעבר לרחבת היריב וכבש הוא כבר לא אותו תזמון. מה גם שאנסומבו ושי אבוטבול לא נותנים לאף אחד להתגעגע אליו. בעונה שעברה, כשבאדיר תופקד מדי כבלם, הוא לא עשה זאת מספיק טוב, הרבה בגלל התחושה שהוא לא אהב את התפקוד החדש שלו. העלבון ניכר בו, תודעת הקשר שלטה בו. העונה, אחרי שגם הוא הבין שמשהו בחדות שלו קהה, ייתכן מאוד שגם באדיר עשה בראש את ההסבה לבלם. שם יש לו הרבה יותר מה להציע, שם יש לו סיכוי גדול יותר להשתלב. אם המתחרים שלו, לצד הבלם הבולגרי החדש, הם טל חן ורמי דואני, באדיר לא צריך לחשוש מהאתגר.

כמעט חצי ליגה עברה, אפשר כבר לקבוע: בית"ר ירושלים גדולה על יצחק שום. שום יכול להתפאר מהיום ועד סוף העונה במבחן התוצאה - חוכמה קטנה בליגה כזאת - אבל באף מבחן אחר הוא לא עומד. ראשית, יש את המבחן הישן והטוב, והוא קידום שחקנים וטיפוחם. שום נכשל כאן בענק. טוטו תמוז, החלוץ הכי שופע כשרון בישראל, נרקב מחזור אחרי מחזור ומבזבז השקעה לטווח ארוך של המועדון. תמוז הוא העתיד של בית"ר, כמו גם ברוכיאן, בן שושן ועזריאל, אבל אף אחד מהם לא התקדם במאומה תחת המאמן החדש. לו חשוב להתקדם רק בטבלה. אין תחרות בריאה על ההרכב, אין ניצוץ בעיניים של השחקנים כמו בעונה שעברה, אין ניצוץ בעיניים של הקבוצה. שום מביא עכשיו לבית"ר עוד שחקן רכש, שזה בעצם הבעת אי אמון בכל הצעירים האלה והודאה: אני עובד רק בשביל עצמי, לא בשביל המועדון שמשלם לי משכורת.

הכישלון הכי גדול של שום הוא במבחן האישיות. לשום, מתברר, אין את האישיות, אין את המנהיגות כדי להוביל את מסע הניצחון של גאידמק. אין לו את הכריזמה, ולכן אין גם לקבוצה את הכריזמה הנדרשת. אין לו את החזון, ולכן אין גם לקבוצה את החזון - מעבר לעוד ניצחון סתמי. אליפות אפורה, של מאמן אפור. התקפי, אבל אפור. לא מבריק, לא נועז, לא חדשני, לא מתוחכם - בדיוק כמו בית"ר שלו. היו לבית"ר כבר אליפויות קלות כמו העונה, אבל הקבוצה עלתה לכל משחק כדי לתת הופעה טובה יותר מקודמתה, ורכשה לעצמה מאגר אוהדים חדש. העונה, גם אם ישנם ילדים שהולכים אחרי ההצלחה של בית"ר, הם לא יהפכו לאוהדים שלה בעתיד ויעברו באותה מהירות לקבוצה שתקח מגאידמק את האליפות. רגע לפני שהוא משחרר את מירוסביץ', אחד הזרים הכי טובים אנושית ומקצועית שהיו בבית"ר, הגיע הזמן של שפיגל לחשוב האם הוא לא רוצה לשחרר את שום בסוף העונה ולהביא מאמן אחר.

היתרון הכי גדול של אלי גוטמן בהפועל תל אביב היה שמראש הוא לא אשם במצב, בטח בירידה אם תבוא, אבל היתרון הזה נעלם ברגע שגוטמן מדבר על מהפך שהתחולל בקבוצה בעקבות הניצחון על בני יהודה. או על דרך חדשה, כהגדרתו. במקרה כזה, גוטמן יצטרך לעמוד מאחורי הדברים, בדיוק כמו שהוא יצטרך להתייצב מאחורי השינויים שהוא מתכנן בקבוצה בינואר. במקרה כזה, היתרון הופך לחסרון – בטח כשבוחנים בצורה קרה את המשחק של הפועל תל אביב, מינוס שער הניצחון, מול בני יהודה. אז רואים שזאת עדיין הקבוצה הנוראית של גיא לוזון, שפשוט ניצחה קבוצה יותר לוזרית ממנה.

הפטור של גוטמן מפסיק להיות תקף בעיקר בכל הנוגע לרכש שהוא מתכנן בחלון ההעברות הנוכחי. מותר לתהות מדוע גוטמן מתעקש כל כך על שלומי ארבייטמן. איזה ערך מוסף הוא מוצא בו על ליאור אסולין? אישיות חזקה ורצינית יותר? לא. חכמת משחק ושקט נפשי? לא ולא. התמדה? נחישות? ווינריות? לא, לא ולא. גוטמן הרי יודע שהבעיה הכי גדולה של הפועל תל אביב נעוצה בחומר האנושי הירוד שמרכיב אותה, אז כיצד נער עצבני שלקח כל כך הרבה החלטות לא נכונות בקריירה אמור לשפר המרקם החולה. מעבר לכך, אם גוטמן באמת מתכוון להשאיר את פאביו ג'וניור, לא בטוח ששלומי ארבייטמן – חלוץ אגואיסט שאפילו התקשה להשלים את קולאוטי – יהיה זה שיאזן אותו ויזין אותו. כדי שזה באמת יעבוד וגוטמן באמת יוכל להמשיך לטפוח לעצמו על השכם, הפועל תל אביב צריכה עוד לוזריות כמו בני יהודה. למזלה, יש עוד שתיים כאלו.

מבלי לגרוע מאומה מיוסי שבחון, רודי חדד ויאניק קמאנן והתוצאות שהם מביאים למכבי תל אביב, חשוב לזכור גם את השקט לו הם זוכים מהרגע שבו קבוצת הניהול המאולתרת של אלכסנדר שניידר נכנסה לפעולה. בלי שמועות, בלי בחישות, בלי לחץ, בלי איומים – מתברר שאפשר גם אחרת במכבי תל אביב. מסתבר, לוני, שאפשר לשלוט בתקשורת ולא להישלט על ידה. מתחוור, מר הרציקוביץ', שאפשר להכתיב את סדר היום עם הודעות מסודרת לעיתונות ולא לקבל הכתבות מהכתבים בשטח שדורשות אחר-כך הכחשות. כנראה שאפשר לנהל את התכניות לעתיד בחדרי חדרים ולא בעמודים הפנימיים של העיתון. התנהלות תקשורתית, שוב מוכח, היא מרכיב מרכזי בהצלחה של קבוצת ספורט – תעיד על כך מכבי תל אביב בכדורסל ועכשיו גם מכבי תל אביב בכדורגל. אם רינו צרור היה עושה על זה סרט היום הוא היה קורא לו 'מסודרים'.

"סאלם אבו סיאם לא מבין למה אלי כהן מתנכל לו?"

"פאביו ג'וניור מתחיל לפרוע את השטרות"

את נקודת הציון המשמעותית במסע ההישרדות ההירואי שלו עם הפועל כפר סבא רשם אלי אוחנה בניצחון חוץ בבלומפילד על הפועל תל אביב, אלא שמאז נראה שהוא עדיין מתרפק על ההישג הזה ונהנה מההערצה העיוורת אליו בקבוצה. טוב לאוחנה בכפר סבא: אין ציפיות, אין דרישות, אין לחץ. אתה יכול לחפף בתור מאמן ועדיין לנפנף בכדורגל האטרקטיבי פעמיים בעונה. אוחנה היה מעדיף שלא תאמרו את זה, אבל יש לו היום סגל הרבה יותר טוב מזה שיש בהפועל תל אביב, אחד מארבעת הסגלים הכי מרשימים בליגה, חוץ מחזון לתרגם את זה להישג ממשי. בליגה בה מכבי נתניה ממשיכה לשמור על המקום השני, כפר סבא לא צריכה להמר על פחות מסגנות. יש לה, או היה לה, מומנטום היסטורי לעשות זאת, אחרי שנת הישרדות ושנת בנייה. אין, וגם לא יהיה, למאמן שלה שום סיבה לדבר על המנטליות של הקבוצות הגדולות, כמו שהוא עשה אחרי ההפסד למכבי תל אביב. אם כבר, עדיף שיתעסק במנטליות שלו כמאמן.