פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שוב השקט הזה

        מה באמת מסתתר מאחורי האמירה של אלכס פרגוסון, לפיה הקהל של יונייטד הפך שקט מדי והאווירה במגרש מזכירה הלוויה?

        כמיטב המסורת, השילוב הקטלני בין חג המולד והכדורגל האנגלי שוב ריתק עשרות מיליוני חובבי כדורגל בכל העולם אל המסכים, והעניקו לכל "המכורים לכדור" את הסם שהם כל כך זקוקים לו. שערים מדהימים, דרמות לא צפויות, כוכבי כדורגל גדולים מהחיים, ובעיקר את התחושה הבלתי נמנעת שלמרות כל החסרונות אין לכדורגל האנגלי תחליף אמיתי.

        על רקע טירוף הכדורגל האנגלי בימי סנטה קלאוס העליזים, בעלי אוזניים מחודדות במיוחד וודאי התפלאו לשמוע את סר אלכס פרגוסון (השמעון מזרחי של הכדורגל האנגלי), ועוד אחרי ניצחון נוסף של היונייטד, זורק אל חלל האוויר משפט דרמטי: "הקהל של היונייטד שקט מדי, לפעמים נדמה כי הם הגיעו להלוויה ולא למשחק כדורגל". גם ז'וזה מוריניו, קצת אחרי עזיבתו את צ'לסי, לטובת השועל הערמומי אברהם גרנט, בראיון נרגש שנערך איתו בפורטוגל, מיהר להחזיר את אגדת האוהד האנגלי לפרופורציות הנכונות: "הקהל בצ'לסי שקט עד שקט מאוד, יש משחקי בית שאני מצליח לשמוע את ציוץ הציפורים".

        מי שסבור שמדובר בפליטות פה, כנראה אינו מכיר את התחכום והעומק של שני קודקודי הכדורגל הנ"ל. ומי שמבקר באופן סדיר באיצטדיוני הכדורגל בפרמייר ליג, בעיקר בלונדון, יודע כבר מזמן את עומק השבר. כל הסיפור של אוהדי הכדורגל האנגלים נגמר מזמן. אין עידוד, אין אווירה, ביציעים משעמם כמו במסיבת תה של זקנות אנגליות.

        ההסבר לכך פשוט: כשמחיר כרטיס ממוצע מגיע לאלף שקל, וכל האוהדים ממעמד הפועלים גורשו אל הפאבים ומסכי הטלוויזיה - שם בינתיים עוד מותר להם לקלל ולשתות - רק בעלי ממון ותיירים מזדמנים יכולים להרשות לעצמם לחמם את מושבי הפלסטיק בסטמפורד ברידג' ואולד- טראפורד. אין פלא ששוב השקט הזה השתלט על היציעים. כמו בובות מפוחלצות יושבים "אוהדי הנדמה לי", רגל על רגל, מוחאים כפיים בנימוס, ולא חסר הרבה שרק יחכו שהכדור ייצא החוצה כדי שירגישו בנוח להשתעל, ממש כמו בקונצרט של הפילהרמונית, בהיכל השממה והדממה.

        בניגוד למה שחושבים אוהדי הכדורגל בארץ, שרגילים להתבטל בפני כל נפיחה שמגיעה מיבשת אירופה הגוססת תרבותית, לאוהדי הכדורגל בישראל אין בכלל מה להתבייש בכל הקשור לתרבות העידוד. הם יכולים לתת שיעורים לאוהדים האנגלים, אם לא בפועל אז לפחות בהתכתבות. מהיציע המזרחי בטדי, לאולטראס הרדיקלי של האדומים, מנאמני אבי נימני ועד לקופקיפים הירוקים. עידוד כמו ששומעים בארץ כבר מזמן אין בלונדון. שירה ואווירה, אבוקה ושילוט. הכל תוסס וחי. שלא יספרו לכם סיפורים, כל נותני החסויות ומשווקי המשחקים, שלם וצפה וכל הכפילים והמתחזים. מנסים למכור לכם עולם של אשליות, עולם שכבר מזמן כבר לא קיים.

        גם בליגת האלופות התמונה די דומה. שוב הכרטיסים רק מוקצים לבעלי היכולת והמקושרים. עובדה, עשירים לא מעודדים. כשהתחת מרופד, מיתרי הקול כבר מזמן לא עובדים. ברצלונה מול ריאל מדריד, גלקטיקוס, שמלטיקוס, מספרים לנו על אווירה מחשמלת, סיפורים מהקופסא. אבל את האמת אי אפשר להסתיר. הפרצופים המשועממים והדוממים, קופצים לנו לפרצוף, אפילו דרך מסכי הפלזמה המקולקלים. 100.000 אוהדים ביציעים, שקטים, לא מעודדים, בקושי מעיזים לדבר. מנפנפים באיזה דגלון מטופש, רצים לחנות המזכרות, וקונים, קונים, וקונים. אלו בכלל לא אוהדים, זה בסך הכל צרכנים.

        אפילו הקומץ של מכבי לוזון פ"ת עושה יותר רעש מ-100,000 קאטלונים. שלא נדבר על הדרבוקות של סכנין, והגרונות הצרודים של האדומים, החצוצרות של הצהובים וריקודי הטראנס של הירוקים. הכדורגל האירופי בבלגן הרבה יותר גדול ממה שנדמה. אנשי העסקים מתרוצצים בטירוף, מנסים לגזור קופונים, להרוויח עוד כמה מיליונים אחרונים בסיבוב. תאגידי התקשורת מנסים בכוח למכור להמונים את האשליה הגדולה. אבל בדיוק כמו את החור באוזון, שגדל וגדל, את הנתק בין האוהדים לקבוצות כבר אי אפשר לאחות. את האוהדים האמיתיים גירשו מהיציעים, לטובת צרכנים עם כיסים נפוחים. עכשיו הם מתפלאים על השקט הזה.