העתיד הוא עכשיו

אי אפשר לצפות בפורטלנד העונה מבלי להתרגש. החבורה הצעירה מאורגון מזכירה יותר קבוצת קולג' שנלחמת לא למען כסף או סטטיסטיקות אישיות, אלא למען הכרה והצלחה קבוצתית, ורצף 13 הניצחונות הרצופים שלהם גרם לכל עולם הכדורסל להתעניין בתופעת הטריילבלייזרס. לא בוסטון הכוכבנית, פיניקס הזוהרת, סן אנטוניו היעילה או דנבר הדווקאית – ההצלחה של הבחורים של נייט מקמילן היא הנושא המדובר בליגה בחודש האחרון. העבודה המשותפת והאמון ההדדי בין צוות השחקנים והמאמנים הציבו את הקבוצה הצעירה בליגה בעמדת העפלה לפלייאוף במערב בחזק, וזה הזמן להביט קצת פנימה אל סודות ההצלחה המפתיעה שלהם.

כל קבוצה, ולו גם השוויונית ביותר, זקוקה למנהיג. בפורטלנד המשבצת הזו שייכת בלעדית לברנדון רוי. לפני שנה הוא קטף בקלילות את תואר רוקי השנה, ולכן לפני העונה הנוכחית מקמילן הבין שרוי יהיה המטרה העיקרית של הגנות היריבות: "העונה הזאת תהיה עונת מבחן עבורו. אי אפשר לומר שהוא הגיע לליגה באלמוניות מוחלטת, אבל עכשיו הוא לא רק מוכר, אלא גם מוערך. ברנדון יחוש את ההבדל בגישה כאשר היריבים יתכוננו לשחק ספציפית נגדו".

הסתבר שרוי היה יותר ממוכן לאתגר. הוא מוליך את הבלייזרס בנקודות (19.3 למשחק), ובאסיסטים (5.5 למשחק), הוא זכה פעמיים ברציפות בתואר שחקן השבוע במערב (בפעם השנייה בלבד בתולדות המועדון, 20 שנה אחרי שקלייד דרקסלר עשה זאת) וחשוב מכך – הוא מועיל לקבוצה גם כשלא הולך לו מבחינה התקפית. "הבחור הזה שולט במשחק", החמיא לו לאחרונה קווין דוראנט, שכנראה יירש אותו בתור רוקי העונה. "הוא לא חייב לצבור נקודות כדי לעזור לקבוצה שלו, כי הוא יודע ליצור מצבים לאחרים".

למרות שהחמיץ חמישה מתוך 13 הניצחונות הרצופים של הקבוצה, משתלב גם למרכוס אולדריג' היטב בהתלהבות הכללית, ונותן תפוקה יפה (18.7 נקודות ו-7.3 ריבאונדים למשחק) בדקות הרבות להן הוא זוכה העונה ללא נוכחותו המעיקה של זאק רנדולף. אולדריג' הוא השותף הבכיר של רוי בהנהגת הקבוצה, ויחד עם גרג אודן הוא משתייך לקו הקדמי עם הפוטנציאל הגדול ביותר בליגה. עד להחלמתו של אודן בעונה הבאה פותח ג'ואל פריזבילה בעמדת הסנטר, ותורם בעיקר עבודה שחורה וחשובה מבלי להסתכל לעבר הסל יותר מדי. צ'אנינג פריי אולי טוב ממנו התקפית, אבל בשלב זה מקמילן מעדיף להעלות אותו מהספסל.

לצידו של רוי משתמש מקמילן ברוטציה של שלושה רכזים. מנויותיו של ג'ארט ג'ק, ששימש כרכז הפותח בעונה שעברה, ירדו בעקבות חזרתו של סטיב בלייק הישר לחמישייה, אבל השניים מבלים על המגרש בערך אותו מספר דקות, כשג'ק מתרכז יותר בקליעה ובלייק במסירה. הרכז השלישי בחבורה, סרחיו רודריגז, מקבל כמעט עשר דקות למשחק ומשתלב לא רע בתמונה הכללית.

עמדת הסמול פורוורד הפותח שייכת למארטל וובסטר, אבל גם טרוויס אאוטלו וג'יימס ג'ונס זוכים למספר דקות כמעט זהה. בעוד שאאוטלו האתלטי והקופצני מבסס את משחקו על אינסטינקטים ושש להיכנס לקרבות מתחת לסלים, וובסטר יותר מחושב ותמיד שמח לתת מסירה טובה, וג'ונס מעדיף בעיקר לזרוק מחוץ לקשת, ומצליח בכך לא רע עם 54 אחוזים העונה.

אבל המרכיב העיקרי ברנסאנס המתחולל בימים אלה ברוז גארדן הוא המאמן. מקמילן מקדיש זמן רב ליחסים הפנימיים בתוך הקבוצה, וחש מצוין את הגבול הדק בין דחיפה להצלחה ללחץ בלתי מוצדק, מה שמאפשר לשחקניו להתקדם. הוא מתבסס על רוטציה של עשרה שחקנים וגם מצליח לשכנע את שחקניו שאין כל רע בלעלות מהספסל: "החמישיה הטובה ביותר אינה בהכרח החמישה הפותחת", הוא חוזר ומסביר להם. "יש לנו הרבה שחקנים טובים וחשוב לי שהחמישיה וגם המחליפים יהיו חלק מאותה יחידה". כתוצאה מכך, בבלייזרס אף אחד לא מחכה לכשלון של השני בשביל לתפוס את מקומו וכל השחקנים נותנים את המקסימום להצלחת הקבוצה בדקות שהם על המגרש. הם נהנים ממה שהם עושים ומפרקים קבוצה אחרי קבוצה עם חיוך על הפנים.

הריצה המופלאה של הבלייזרס נקטעה השבוע, אבל מה שחשוב הוא לא מספר הניצחונות שתשיג בסופו של דבר פורטלנד, אלא עצם העובדה שהקבוצה הצעירה של מקמילן מוכיחה את עצמה מוקדם מכל התחזיות. עדיין בלי אודן, אבל עם פסיכולוגיה חדשה של ווינרים. "אנחנו יוצאים למגרש עם בטחון עצמי אדיר ורצון לפעול. זה מה שמביא אותנו לנצחון", סיכם וובסטר.