העיקר זה הרומנטיקה

לא קל להיכנס לסכנין. עשיתי זאת בפעם הראשונה לפני שנה כמעט בדיוק, ואני זוכר – השלטים המעטים שמכוונים אליה מספקים התרעה מספקת, ובכל זאת היא מצליחה להפתיע את מי שמגיע אליה בפעם הראשונה. הכביש המוביל אליה ממערב מסתלסל דרך נוף מוריק ופסטורלי, עשוי קווים מעוגלים בלי קצוות פרומים כמו נועד לאשש את תזת התכנון התבוני. הוא מפיל תרדמה שלווה על נוסעיו... עד שלפתע הוא נשמט מתחת לגלגלי המכונית, משל הגיע לקצה צוק. מבעד למדרון התלול, שבמורדו צוללת המכונית נפרשת עיר השרויה בבלאגן, בתיה מגובבים יחדיו בשלל צורות וקשת של צבעים, עיר שעורכת מסיבת הפתעה מתמדת – לעצמה.

ההפתעה היא לא תמיד נעימה. יעל היתה מראשוני האוהדים היהודיים של הקבוצה והיא מקללת כאחרון האוהדים הערביים, אבל כשנכנסה לעיר לראשונה לפני מספר שנים היא סבה מיד על עקבותיה, ורק בחלוף שלושה ימים אזרה די אומץ כדי לשוב. לואי המקומי מודה שהכניסה לעיר מפחידה, ובימים אלו היא פחות נעימה מתמיד, שעה שגוויה מרקיבה של כלב גדול אורבת בשוליה. יש להניח שלא היתה זו גוויית כלב שהרתיעה את יעל מלהיכנס לעיר, אבל זהו כעת כלב שמפריד בין בני סכנין לבוגדן אפוסטו, הקשר הרומני שאותו החתימה לאחרונה, לאחר חצי שנה של כיסופים. הוא אמור היה להגיע לעיר היום, אבל כלבו לא קיבל ויזה ואפוסטו אינו בוגדן – הוא מסרב להותיר אותו מאחור.

חרף אצילותו של אפוסטו, היה זה שבוע שבו הסנטימנטים נדחקו הצידה, שבוע שבו הובהר שגם בסכנין, כבכל קבוצה מקצוענית אחרת, כדורגל הוא עסק קר. אנשי סכנין מתגאים בכך שקבוצתם שונה מיתר קבוצות הליגה, ולתקשורת נוח להציג את סכנין כשריד של עולם הולך ונעלם, עולם רומנטי ופשוט יותר שטרם הושחת על ידי טלוויזיה וטייקונים. סכנין היא אולי משפחה – כפי שמבט חטוף בשמות המשפחה של אנשיה יעיד – אבל היא לא בית, לא עבור שחקניה הזרים והיהודיים, שמתגוררים לכל היותר בכרמיאל השכנה ומגיעים לסכנין לא יותר מפעמיים בשבוע.

באותה פשטנות, וסאם אומר לי שהוא לא צריך לשאול, שהוא "יודע" שכולם נחמדים אליי כאן. ועל אף שיש הרבה שנחמדים אליי כאן, נחמדים הרבה יותר משיכולתי לבקש, לא כולם מסבירים פנים ברחוב – חלקם מזעיפים אותן; ולא כולם משיבים לברכת שלום – חלקם ממשיכים לנעוץ בשקית הקניות מבט שיכול להרוג, כאילו אני רוצה להרוג. עאמר, חבר של וסאם, גר בטובא אבל אומר שהוא נהיה חולה אם הוא נעדר מסכנין זמן רב מדי; הוא אוהב את הכבוד שאנשים מפגינים זה כלפי זה בסכנין, הוא מסביר. אבל לא לכולם סכנין מאירה פנים, והרצון להשתלב לא תמיד מסתייע, לא אם רוצים לבקר במסגד, לשחק כדורגל עם אנשי העיר בצל עצי הזיתים – או לשחק בהרכב הראשון של הקבוצה לאור הזרקורים.

בשבוע שבו שבו השחקנים מחופשה ונערכו לחידוש הליגה, סכנין חידשה את פניה. היא צירפה לשורותיה שחקן זר אחד, ונפרדה משניים משחקניה היהודיים, החלוץ לירון וילנר והבלם גבע ברקאי. גם לצאת מסכנין לא קל, השניים גילו השבוע, ולא רק משום שהאוטובוסים המגיעים לעיר הם מעטים ולא אמינים, בייחוד אלה של חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ, שהיא בוודאי חברת האוטובוסים הגרועה בעולם.

וילנר, שנתקע על הספסל מאחורי יבוריאן הזר ובוזגלו העילוי, ביקש לעזוב כבר תקופה ארוכה לאחת מקבוצות ליגת המשנה שחפצו בו, אבל בתחילת השבוע עוד נראה היה שהוא לא יקבל את מבוקשו. מאזן גנאיים התנה את שחרורו בוויתור על חובותיה של הקבוצה כלפיו. וילנר בתחילה סירב לוותר על המגיע לו, אולם לבסוף התרצה, התפשר וקנה את חירותו. הוא התעקש שהוא אינו נוטר לסכנין טינה, אבל בין הקלישאות התגנבה נימה של מרמור ועלבון. בגאווה פגועה הוא הסביר שניצל כל הזדמנות שקיבל, ושהוא לא קיבל מספיק.

חלפו קצת יותר מארבעה חודשים מאז אותו בוקר שטוף שמש שבו נלווה אליו אחיו הבכור שלומי לאימון הקבוצה. קרחתו בהקה בשמש, ומראה היהודי עם הדף והעט עורר את חשדו; גם הוא חשב שאני מרגל... אחרי אלישע לוי, המאמן. הוא עצמו בא ללמוד מהאימון שהעביר לוי מכיוון שהוא עצמו מאמן, בקבוצת הנערים של מכבי נתניה. הוא היה שחקן, כמו לירון, אבל כשהבין שלא יהיה כוכב גדול, כדבריו, הוא פרש לעסק המשפחתי. עבודות עפר הן העסק המשפחתי, אבל כדורגל הוא המסורת המשפחתית – יהודה אביהם כיכב בהפועל נתניה המנוחה ועדיין מעורב בקריירות של בניו. כולם גרים בנתניה עד היום, ושלומי מעיד על לירון שהוא קשור מאוד לבית ולמשפחה. במהלך משחק אימון פנימי, לירון מוצא את עצמו בהזדמנות נוחה לכיבוש אבל לא מצליח לבעוט. תסכול עמוק ניכר על פניו כשהוא מסתובב וחוזר לאחור. הוא מפנה באופן אינסטינקטיבי את מבטו לשלומי, מצפה לשאלתו -"למה?". הוא מחווה בכיוון ירכו ומעווה את פניו בכאב.

כמו אחיו, גם לשלומי לא היו תלונות על מעמדו הפחות של לירון – הוא נפצע, בהיעדרו הצטיינו אחרים, וכל עוד הקבוצה מצליחה הוא ייאלץ להמתין בסבלנות לתורו. שניהם מכירים את חוקי המשחק, יודעים לשנן אותם, אבל מסרבים להפנים אותם. במשך חודשים הוא התעקש שטוב לו בסכנין ושהוא אינו מתכוון לעזוב. כעת, ארבעה חודשים לאחר מכן, הם מרימים ידיים. "קבלן עליות" היא מחמאה שאף אחד לא רוצה בה, אבל וילנר כבר העלה שלוש קבוצות לליגת העל וכעת ינסה לעשות זאת ברביעית, עם הפועל חיפה.

גם גבע ברקאי יורד לליגה הלאומית, להפועל עכו, וגם הוא עושה זאת רק לאחר שהפנים מציאות שלא ניתן היה לטעות בה. מקומם של קרופניק ופטי, שני הבלמים הזרים, בהרכב משוריין, ולברקאי לא היה כל סיכוי להתחרות בחוסנם הפיזי. קרופניק ופטי הם עוגנים במרכז ההגנה, אבל מחוץ למגרש הם נדחקים לשוליים, כמעט תמיד בנפרד מחבריהם, בין אם בגלל קשיים בתקשורת ובין אם בגלל הבדלים באישיות. ברקאי יושב מחוץ למגרש בזמן המשחק ודווקא מחוצה לו הוא נמצא במרכז העניינים, עם מעמד חברתי שגבוה באופן מפתיע ביחס למעמדו המקצועי הנמוך. מחוץ למגרש קולו נשמע ברור, ושונה: בוגר ובוטח ומודע לעצמו באופן שאינו טיפוסי לכדורגלנים.

חלפו קצת פחות מארבעה חודשים מאז שדילג בזריזות בין ידיות הכסאות, עובר בקלילות משיחות עם יהודים באחורי האוטובוס לקדמתו, שם יושבים שחקני הבית הערביים וחברי ההנהלה. שופע אנרגיה וחיבה, הוא הראה לשחקנים שסביבו את ברכו הפגועה. הם הפריחו השערות בנוגע לשינויים שצפויים בהרכב הקבוצה עם הגעתו של זר שעמד אז להצטרף. עלאא' האפסנאי התבדח על חשבונו של ח'אלד ח'לאילה, לבה הפועם של הקבוצה, וטען שהוא יירד לספסל. ח'לאילה צחק והסביר שאם עמדת הקשר תיתפס על ידי הזר, יש מגוון של תפקידים אחרים שהוא יכול למלא על המגרש. כשעלה שמו של ברקאי כמי שעתיד להיפגע הוא צחק, ולא במרירות, על אף ששיחק רק 5 דקות במצטבר עד אז. גם לו יש מספר תפקידים בקבוצה, הוא הסביר, והראשון שבהם הוא אחראי המורל הקבוצתי.

עד לפני שבועיים, הוא המשיך לשמור על מוראל גבוה, גם לאחר שהשער המכריע שכבש ברבע הגמר גביע הטוטו לא סייע לו להשיג דריסת רגל בהרכב הראשון. לואי וזבידי, שנתקלו בו בתחנת דלק ביקנעם בדרך לגמר גביע הטוטו, שאלו אותו מה יהיה. הוא חייך והשיב, "מה לעשות? המאמן לא מחזיק ממני. זה מה יש, אין טענות. אם לא הייתי מבסוט, לא הייתי נשאר". לואי דחף לידיו מסטיק ונכנס למכונית. ברקאי המשיך ללכת, נושא תיק גדול על כתפו. המכונית שבה נהג זבידי עברה על ידו והאטה, ולואי רכן החוצה והציע לו כוס פלסטיק מלאה מיץ תפוזים. ברקאי סירב בנימוס, אבל לואי התעקש לכבד אותו, מקפיד בהכנסת אורחים גם כשהוא אינו מארח. אבל ברקאי התמיד בסירובו, ולואי נאלץ לוותר. זבידי האיץ והמכונית שעטה קדימה אל תוך השמש השוקעת. ברקאי נותר מאחור, עמוס בתיקו וטרדותיו. הוא התיישב בתחנת האוטובוס והמתין להסעה של הקבוצה. לואי וזבידי לא ידעו זאת אז, ואולי גם ברקאי לא, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שהוא ישב על ספסל וחיכה לסכנין.