גיבורים בעל כורחם

גיא אסולין לא לבד. גם האחים שרביני, אזרחים קרואטים ובניו של פליט פלסטיני, מתלבטים לאיזו נבחרת הם שייכים. זכות השיבה, גרסת הכדורגל

  • כדורגל
יובל מונד

מאבק ללגיטימציה לאומית מתנהל לא פעם במספר חזיתות – צבאית, כלכלית, הסברתית וכו'. בעוד כחודשיים, עם תחילת שלב המוקדמות של מונדיאל 2010 באסיה, כשהאחים אחמד ואנאס שרביני ילבשו את מדי נבחרת פלסטין, יוכלו שכנינו לסמן ניצחון משמעותי בחזית שגרתית פחות.

אחמד ואנאס שרביני, בני 23 ו-20 בהתאמה, נולדו בדמשק לאם סורית ואב פלסטיני, בעל מעמד בינלאומי של פליט. המשפחה עברה לקרואטיה בשלב מוקדם מאד בחייהם של הבנים והשניים גדלו וחונכו כקרואטים לכל דבר ועניין, והפכו לכדורגלנים. הצלחתם של השניים בליגה המקומית הקרואטית עוררה לאחרונה עניין רב בקרב ראשי התאחדויות הכדורגל של שלוש המדינות, אותן באפשרותם לייצג – קרואטיה, סוריה ופלסטין.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה

זידאן הקרואטי

האחים לבית שרביני החלו בגיל צעיר מאד להתאמן במועדון ה.נ.ק רייאקה (HNK Rijeka) מהליגה המקומית, והתפתחו במחלקות הילדים והנוער של הקבוצה ועד לבוגרים, ואף רשמו מספר לא מבוטל של הופעות במדי הנבחרות הצעירות של קרואטיה. האח הגדול, אחמד, שיחק בקבוצה הבוגרת של רייאקה בליגה הראשונה ארבע עונות מצוינות, בהן הבקיע לא פחות מ-60 שערים. מדובר בסקורר טבעי, בעל נוכחות ברחבה ויכולת סיום קטלנית, בנוסף לבעיטה טובה בשתי הרגליים. מעין הכלאה בין הלוק של רוברטו קולאוטי לסטטיסטיקה של פיפו אינזאגי. העונה שעברה היתה עונת השיא שלו – הוא סיים כמלך השערים של הליגה עם 25 כיבושים (כמעט מחצית מסך כל שערי הקבוצה), ובקיץ נמכר לקבוצת אל-ווחדה (האחדות) מאיחוד האמירויות תמורת קרוב למיליון דולר. שם, המצב בינתיים פחות מזהיר.

אחמד, שהגיע כהבטחה גדולה, אינו זוכה למספיק דקות משחק ממאמן הקבוצה, ונראה כי בין השניים נתגלע סכסוך שייפתר רק בעזיבה של אחד מהם. ומכיוון שההנהלה דואגת לגבות את המאמן בצורה מלאה, מתרבים בחודש האחרון הדיווחים על עזיבה אפשרית של החלוץ כבר בחלון ההעברות שייפתח בינואר. האח הצעיר, אנאס, נחשב לאחד משחקני מרכז השדה הטובים לגילו. כבר בתחילת דרכו הוא סומן כאחת ההבטחות הגדולות של הכדורגל הקרואטי, אם לא האירופי בכלל, ובגיל 17 החלו לגלות בו עניין מועדונים כמו מילאן וצ'לסי. רק בן עשרים ובעונתו השלישית בלבד בבוגרים, זכה אנאס לכינוי "זידאן הקרואטי" ולסרט הקפטן של רייאקה.

נראה שממכלול השיקולים העומדים מאחורי הבחירה איזו נבחרת ייצגו, נפקדים אלמנטים אותם היינו מצפים למצוא. לראייה, בראיון שהעניק אחמד לפורטל הספורט הפלסטיני "אטלס ספורט" בתחילת נובמבר הוא התייחס לזימון עתידי שהוא עלול לקבל לנבחרת קרואטיה: "אני מעריך שבמצבי הנוכחי יהיה לי קשה מאד להשתלב בנבחרת, בגלל כל הכוכבים שמשחקים במועדונים הגדולים. עם זאת, בתקופה האחרונה ביקשו ממני בנבחרת הפלסטינית להצטרף אליהם בגלל שורשיי הפלסטינים, אז יש סיכוי טוב מאד שאני אצטרף אליה בעתיד הקרוב".

מסתבר שהשיקול לייצג את פלסטין מבחינתו של אחמד הוא יותר תועלתני מאשר ערכי, ואין סיבה להיות מופתעים: אחמד ואנאס בקושי מדברים ערבית, וספק אם ביקרו אי פעם בשטחי הרשות. המקרה הזה אינו תופעה ייחודית, חלילה. סיפור דומה ניתן למצוא אצל ויני ג'ונס, כיום שחקן קולנוע מצליח אך בעברו הלא כל-כך רחוק קשר קשוח ומי שהיה מזוהה יותר מכל עם "החבורה המשוגעת" (crazy gang) של ווימבלדון האנגלית בשנות ה-90'. ג'ונס, שמעולם לא קיבל הזדמנות בנבחרת אנגליה, מצא בשלב מאוחר בקריירה פירצה קטנה בחוקי ההתאחדות שאפשרה לו לנצל את מוצאו הוולשי של אחד מסביו ולייצג את ווילס במשחקים בינלאומיים. הוא רשם 8 הופעות מכובדות במדי הנבחרת ואף זכה להיות קפטן שלה. לא נראה שהמקרה של האחים שרביני שונה בהרבה מהמקרה של ג'ונס.

גאווה ודעה קדומה

את הפלסטינים, לעומת זאת, זה לא ממש מעניין. כפי שכבר הוזכר, במאבק מהסוג הזה נראה שהם מנסים להשיג הרבה יותר משני שחקנים מוכשרים לשורות נבחרתם. זה כבר כמה חודשים שראשי ההתאחדות הפלסטינית מתעסקים בסוגיה ומנסים לגייס את כל האמצעים על מנת להבטיח שהשניים ילבשו את המדים השחורים-לבנים-ירוקים (של הפלסטינים, לא של הסורים). בעוד הפוליטיקאים וצוותי המשא ומתן משני הצדדים עסוקים בדיונים על אופיים של הסדר הקבע וזכות השיבה לפליטים, דאגה ההתאחדות לקבוע עובדות בשטח והנפיקה לשניים דרכונים פלסטיניים ביולי האחרון.

אך הלובי הטוב ביותר נמצא, כמובן, בבית: האב, ג'מאל, מעין גרסא מעודנת יותר של יעקב בוזגלו, ציין כבר במספר נסיבות עד כמה יהיה גאה ומאושר לראות את בניו משחקים בנבחרת פלסטין. גם אוהדי הכדורגל הפלסטינים מחבקים את האחים, ונראה שאינם נותנים דעתם לגורמים האמיתיים להצטרפותם לנבחרת. בעוד אתרי חדשות ופורטלי ספורט מציגים אותם בתיאורם המדויק – "אזרחים קרואטים ממוצא פלסטיני", בז'רגון של האוהדים הפלסטינים הם מוכרים פשוט כ"פלסטינים". אוהדת אחת אף ציינה ש"אחמד שרביני נותן לנו גאווה גדולה כפלסטינים".

אחמד, מצידו, לא נשאר אדיש למחמאות, וביום שבת האחרון הוא הזים סופית את השמועות על האפשרות שהוא ואחיו ישחקו בנבחרת הקרואטית, כשאמר שהם בכלל אינם חושבים על האפשרות לשחק בנבחרת שאינה נבחרת פלסטין. ההשוואה לציטוט מ"אטלס ספורט" לפני פחות מחודשיים מתבקשת ומעניינת כאחד, אבל מצביעה יותר על הליכה עם הזרם מאשר על שינוי משמעותי במרכיב הזהות הלאומית האישי של שניהם. אם אדוארדו דה סילבה היה משחק בנבחרת ברזיל, אולי הם היו מדברים אחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully