לעולם לא יהיו אנשי השנה (1)

לעתים, יש לנו נטייה להתעלם מהפרמטרים הנסתרים שגורמים לנו לבחור את אנשי השנה. התחושות שמעכלות את הנתונים היבשים של מי זכה במה ומתי. הסטריאוטיפים האפלים, טיפת המזל, סנטימטר של חן אישי – כל אלה ועוד הם המקורבים שמשפיעים לא מעט על מקבלי ההחלטות במוח, ומוליכים אותם לקחת לפעמים החלטות הוגנות ולפעמים מעוותות. לכן, יש אנשים שלעולם לא יוכלו לעמוד בסטנדרטים של איש השנה, ולעולם נעדיף להעניק את ההישגים שלהם לאנשים אחרים. לעתים בצדק, לעתים לא, אבל זהו כוחו של הטבע ואין טעם להתנגד לו.

אפשר לשלוף עשרות דוגמאות מהעולם של ספורטאים שלעולם לא יהיו אנשי השנה, אבל למה להפליג רחוק. מספיק להביט בעידן טל כדי להבין. עידן טל יכול מהיום ועד סוף הקריירה לקחת אליפויות, גביעים, לחזור לנבחרת, לכבוש את השער שיעלה אותנו למונדיאל, אבל עדיין יש בו משהו מעצבן שתמיד יפריע לו לכבוש את הלב שלך. אולי זאת הקלות שבה הוא מנשק את הסמל על החולצה בכל קבוצה שהוא עובר אליה, אולי האגו המוגזם ביחס לכשרונו המוגבל, אולי תאוות הבצע, אולי המבט הנרגן – אבל יש משהו לא אמין בקשר שלנו אליו. משהו סקפטי, חשדן, לא לגמרי מתחבר. כדי שספורטאי ייבחר לאיש השנה, רצוי שהוא יסחף אותך אחריו. הדבר היחיד שעידן טל סוחף אותך בו אלו הם העצבים שאתה מקבל בגללו. דמות שנויה במחלוקת כמוהו, לעולם לא יכולה להיבחר לאיש השנה.

האם הייתה זו משרוקיתו המשוחדת של סמי בכר, שמנעה ממנו להוריד את מכבי מכס השלטון? או שמא היתה זו פזיזותו של מאיר טפירו עצמו שגזרה את גורלו הטראגי? העניין נתון לפרשנות. והפרשנים כדרכם, יעמדו איש איש במקומו הקבוע בויכוח הנצחי. אלו יגידו מכביזם דורסני, אלו יאמרו לוזרים בכיינים. כך או כך, עם העובדות אי אפשר להתווכח: מאיר טפירו שוב לא לקח אליפות ממכבי ת"א.

העניין הוא שבאופן כללי, למעט אירועים קוסמיים אחת לשישים שנה, אף אחד לא לוקח אליפות ממכבי. מה שאומר שבשביל להיות כדורסלן השנה או איש השנה צריך לשחק במכבי. ובשביל לשחק במכבי, צריך לקבל על עצמך תודעה של גור שלף. נכון, אתה יכול גם להפוך להיות כוכב אירופאי גדול, אבל בעיקרון, אתה צריך להיות נכון בכל רגע נתון לפשוט את האימונית ולהיות גור שלף. זאת אומרת לקחת מצלמת וידיאו ביד, לתעד דאחקות של שארפ במלון, שאראס ופארקר משחקים קלפים, דברים שכאלה. רגע השיא של הקריירה יכול להיות הקרנה של הסרט שהכנת בפריים טיים. נחמד. אבל טפירו לא רוצה להיות צלם אירועים. הוא רוצה לקחת אליפות ממכבי. אבל את זה הוא לא מסוגל. מסקנה: מאיר טפירו לעולם לא יהיה כדורסלן השנה או איש השנה.

אז מה נשאר לו למאיר בערוב ימיו הספורטיביים? מה נשאר לו לכדורסלן המחונן שסובל מנטייה עקבית להיעלם ברגעי האמת? לא הרבה, חוץ מלתת עוד שנה שנתיים בתפקיד שייעדה לו ההיסטוריה. הנודניק הנצחי, הזבוב הטורדני שמתנחל מדי פעם על פרצופו המיוסר של שמעון מזרחי. בא לכמה דקות והולך, מבלי שישיג דבר. לפחות לא את הדבר הגדול באמת. בודאי מבלי שיהיה ספורטאי השנה. מצד שני, זה עדיף מלהיות גור שלף.

דרק שארפ לא ייבחר לספורטאי השנה בישראל משום שהוא מייצג ערכים הזרים לעולם הספורט הישראלי: התמדה, הקרבה, נחישות, צניעות, ווינריות. מקצוענות. הוא לא מבלה במקומות הנכונים, לא מדליף לעיתונאים, נטול מקורבים למיניהם והדבר המסעיר ביותר שעשה מחוץ למגרש בעת האחרונה, אפשר להניח, הוא ארוחת ערב במסעדה איכותית עם אשתו טינה.

לא כולם חייבים לאהוב את ההזדהות הטוטאלית של שארפ האדם עם מכבי תל אביב, מועדונו ב-12 השנים האחרונות, אבל לא תמצאו ולו אחד שיחלוק על הקביעה כי שארפ הכדורסלן הוא מהמקצוענים הגדולים ביותר שידענו. אתם וודאי לא יודעים כי שארפ שבר זה מכבר את השיא הישראלי להופעות ליגה רצופות וכעת, על פי ספירתי (בעזרתם של שלומי פרי מאתר "ספסל" וירון ארבל מאתר "סלניוז"), הוא עומד על 204 משחקי ליגה ברציפות, רצף שהחל עוד בעונת 99/00. אם ניקח בחשבון את כל המסגרות, הרי שבחישוב מהיר נגלה כי המתאזרח לקח חלק בלמעלה מ-400 משחקים רצופים. לא ידוע לי על עוד שחקן כדורסל ברמות היורוליג הגבוהות שמתקרב כיום לנתון המדהים הזה. לא ידעתם, אבל זו לא אשמתכם. אף אחד לא דאג לספר לכם, כי במדינת הגליצ'ים זהו נתון לא רלוונטי, כמעט כמו 23 התארים הקבוצתיים בהם זכה, שזה יותר ממספר התארים של פרג'יסקוס אלוורטיס, קפטן פנאתינייקוס אתונה (שמשחק במועדון מאז 1990), ושווה למספר התארים בהם זכה ז'ליקו אובראדוביץ' הגדול.

השנה שארפ אולי יעבור את המאמן הסרבי ואם יעמוד בחוזה עליו חתם עם מכבי בקיץ שעבר, לא מן הנמנע שיכדרר בהיכל גם בגיל 40. לא שיש לי משהו נגד ספורטאים כמו שחר פאר, חלילה, או גל פרידמן ואריק זאבי, אולם ככלות הכל, הם כולם צברים לבנים שמדברים עברית רהוטה, ולא שחורים שגדלו בשכונות המצוקה של אורלנדו ובכלל אין להם איזה אבא דומיננטי שדואג לקדם את האינטרסים שלהם בתקשורת. אפילו שהם דיממו והזיעו עבור הדגל והנבחרת. שארפ לעולם לא יהיה ספורטאי השנה בישראל כפי שהחולצה מספר 6 לא תעלה לתקרת ההיכל לכשיודיע על פרישה ממשחק. אף שלעניות דעתי, דרק שארפ, איש הברזל המודרני, הרוויח ביושר ובכבוד את זה ואת זה.

שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. השאלה המשיכה להדהד במוחי. התהפכתי לצד השני, גירדתי במקום מוצנע וחשבתי על זה שוב. הרי איך זה יכול להיות, אחרי הכל? הבן אדם זכה בשלוש אליפויות רצופות, הוא משתתף קבוע במשחקי האולסטאר, נבחר כמעט כל שנה לקבוצת ההגנה הטובה ביותר, מחזיר בתואר השחקן הצעיר ביותר שהגיע ל-20,000 נקודות, הוא מוביל כמעט באופן קבוע את הליגה בממוצע נקודות למשחק, ומעל הכל, הוא ככל הנראה השחקן הטוב ביותר שמלהטט כרגע על כדור הארץ. ועם זאת, הוא מעולם לא זכה בתואר ספורטאי השנה, וכפי שזה נראה, הוא גם לעולם לא יזכה. אפשר לתלות את הסיבות במשפט האונס שעבר לא מזמן ופגע לו בתדמית, בכך שהוא גרם ללייקרס להעביר את שאקיל אוניל למיאמי, בכך שהוא אגואיסט על המגרש, אבל עדיין, עם הישגים ויכולת אי אפשר להתווכח. אז מה זה?

התעטשתי. זה לא קורה לי הרבה כשאני שוכב במיטה. ניסיתי להבין את הצד שלו, ובמוחי ניסיתי לדמות שיחה איתו. ואז הכל התבהר לי. הרי רק נסו לדמיין את עצמכם נכנסים למעלית, ומיד אחריכם אתם שומעים זעקה: "תעצור את המעלית!", ובצעדים מהירים מגיע לכיוונכם מייקל ג'ורדן, או פיט סאמפרס. אתם מחזיקים את הדלת, ומתפללים לאלוהים או קרישנה שהמעלית תיתקע באמצע הדרך ותוכלו לתפוס שיחה עם האליל. וזאת התשובה. אני די בטוח שאם אני אראה את ידידנו בצהוב מגיע לכיווני, הרי שיכול להיות שאמלמל משהו על שזאת בכלל הקומה שלי, ואצא. במילים אחרות, להיתקע איתו במעלית במשך שש שעות עד שיגיעו כוחות ההצלה נראה לי כמו סיוט לא סימפטי, ופה נעוצה הסיבה. השתעלתי קלות, ונרדמתי. לעזאזל, חשבתי לעצמי, זאת צריכה להיות הדרך לבחור את כל ספורטאי השנה.

עבור ארסנל, ארסן ונגר הוא יותר מסתם גאון כדורגל. המנג'ר בעל הרצף הארוך ביותר בהיסטוריה של המועדון הגיע כמעט משום מקום כדי למלא את החלל שהותיר ג'ורג' גרהאם, והפך את התותחנים של 12 השנים האחרונות מהדוגמא הקלאסית ליציבות האנגלית הנוקשה והפיסית למסיבת כדורגל נודדת, עם נגיעות ממזרח אירופה, אפריקה ודרום אמריקה.

ונגר כבר עבר את גיל 58, אבל ממשיך להזרים דם חדש בכל פעם שהמועדון מגיע לצומת דרכים. המעבר של פטריק ויירה ליובנטוס הפך את ארסנל לקלילה יותר במרכז המגרש, הבהלה לזהב של תיירי הנרי בבירת קטלוניה שיחררה אותה מהתלות בפצוע הצרפתי. המנג'ר שהחל את הדרך עם דיוויד סימן, טוני אדאמס וריי פארלור, מוביל היום את הקייטנה של פברגאס, אדבאיור ו-ואן פרסי להצגות בפרמיירשיפ ובליגת האלופות.

אבל עד כאן. ארסנל אולי שוטפת את אירופה, אבל החורף הקשה ביבשת ישטוף את רוח הנעורים והכדורגל האטרקטיבי שהיא מציגה. הרוע והנחישות של רוני, רונאלדו וטבז ישיגו אותה בליגה (אם התחת של אברם לא עשה את זה קודם), הטקטיקה המשמימה והמתסכלת של מילאן תשלח אותה הביתה גם בליגת האלופות (גאטוסו, נסטה ומאלדיני כבר מכינים את הסטופקס). ארסן ונגר, האיש שמשלב הכי טוב בין קלאס ואצילות על המגרש ומחוצה לו, יישאר שוב עם המחמאות.