יום ששוני הוא יום אסוני

הכדורגל הישראלי מוקף באמונות תפלות. אם קבוצה מפסידה שלושה משחקים, קוראים מיד לאפסנאי שישבור ביצה על קורת השער. עומדים לרדת ליגה? "היידה, כל הקבוצה לקברי צדיקים" וכמובן, אסור לדבר כמעט על שום דבר שצופן העתיד בלי לדפוק איזו משולשת על השולחן. אצל האוהדים המקרה חמור עוד יותר. את תחתוני המשחק לא תחליפו, גם לא את הגרביים וסדר לבישתם. למגרש תגיעו רק באותה דרך, גם אם זה ידרוש מאמץ ויכפיל את זמן ההגעה.

בימים אלה נבחרים אנשי השנה בכל מקצועות הספורט ובכל ענפי המדיה. ספורטאי שיזכה בתואר יחייך למצלמה ויודה לצופים ולמאזינים בבית על הבחירה. בתוך תוכו תקונן לו המילה ההיא, זו שהוא שומע עוד מאז שהיה בקבוצת הילדים, ה"מנחוס". אחוז אימה הוא ייזכר ברשימת השמות המובאת כאן בהמשך, הספורטאים שזכו בתואר "איש השנה" ומאז נשכחו, יחזיק את ה"חמסה" קרוב ללב ויתכרבל עמוק מתחת לשמיכה.

כל מי שעוקב אחרי ליגת ה-NFL האמריקאית בשנים האחרונות בוודאי מכיר את "קללת מאדן". מדובר במשחק הפוטבול שמוציאה חברת "EA SPORTS", ועל העטיפה של המשחק מתנוסס בדרך כלל אחד מהשחקנים הדומיננטיים בליגה. הקללה אומרת, כי כל מי שמופיע על האריזה של המשחק, מוצא את עצמו נפצע בצורה חמורה בעונה שלאחר מכן.

בשנת 1990 לא היה פלייסטיישן, אבל לו היה, סביר להניח שג'ו מונטנה היה מוצא את דרכו בקלות אל האריזה. מונטנה הוליך את קבוצתו, הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס למאזן מצוין של 2:14 בעונת 89/90, כשהוא מוסר לא פחות מ-26 טאצ'דאונים, ומאבד רק 8 כדורים בכל העונה. בנוסף הוא רושם מדד איכות של 112.4 בקרב הקוורטרבקים, שיא חדש בתולדות הליגה. בסופרבול מסר מונטנה ל-297 יארד, ולחמישה טאצ'דאונים (שיא סופרבול באותו זמן) , כדי להוליך את קבוצתו לאחד הניצחונות הגדולים בתולדות הגמר האגדי, 10:55 על הדנבר ברונקוז.

אבל אז נכנסה לפעולה "קללת מאדן", ובעונה שלאחר מכן, כשהגיעה סן פרנסיסקו למרחק משחק אחד מהסופרבול, נפצע מונטנה כתוצאה מתיקול. קבוצתו הפסידה לניו יורק ג'איינטס, ופיספסה את הסופרבול. כתוצאה מהפציעה החמיץ מונטנה את כל עונת 1991, ואת מרבית עונת 1992. לאחר שחזר לקבוצה, גילה כי מחליפו בעמדה, סטיב יאנג, שיפרח להיות קוורטרבק לא רע בפני עצמו, השתלט על התפקיד ולו לא נותר אלא לעבור לקבוצה אחרת. הוא מצא את עצמו בקבוצת הקנזס סיטי צ'יפס, אבל גם שם נפצע, והחמיץ חלק נכבד מעונת 1993. בסופה של אותה עונה התאושש מונטנה והוליך את הצ'יפס לפלייאוף, עד להפסד בגמר ה-AFC מול הבפאלו בילס.

בתחילת שנות ה-90 טניס הנשים בעולם נשלט ביד רמה בידי שטפי גראף, הגרמניה האימתנית והבלתי נגמרת. אלא שאז הופיעה ילדה חצופה בת 16 ממוצא יוגוסלבי בשם מוניקה סלש, וסימנה לעולם כולו כי מעתה העניינים יתנהלו אחרת. סלש וגראף נפגשו בחצי גמר הרולאן גארוס כשהיוגוסלבית הייתה רק בת 15, שם ידה של הגרמניה הייתה על העליונה.

אלא שמאז, סלש רק התחזקה, ובעונה שלאחר מכן היא כבר ניצחה את גראף באותו טורניר ורשמה זכייה ראשונה בתואר גראנד סלאם. בין השנים 91'-92' סלש שלטה כמעט לחלוטין בטניס הנשים, כשהיא זוכה בלא פחות מ-22 תארים, ומנצחת ב-7 טורנירי גרנד סלאם. היא רשמה מאזן של 159 ניצחונות לעומת 12 הפסדים בלבד, וכמובן דורגה ראשונה בעולם.

אלא שהכל השתנה בשנה שלאחר הזכייה בתואר אשת השנה. את עונת 93' החלה סלש כשהיא מדורגת במקום הראשון בעולם. גם אלו שלא נמנו על חובבי הספורט בעולם או על טניס הנשים בפרט, לא יכולים לשכוח את המאורע הנוראי שהתרחש ב-30 באפריל של אותה שנה. סלש שיחקה באותו יום ברבע גמר טורניר המבורג, נגד מגדלנה מאליבה, והייתה בדרך לניצחון במשחק. אלא שאת המשחק הזה הכריע דווקא אוהד של שטפי גראף, שישב ביציע ובהפסקה שבין המשחקונים קפץ אל המגרש, רץ אל הכיסא של סלש ודקר אותה באמצעות סכין בכתף. הטניסאית פונתה לבית החולים ונזקקה למספר חודשים של התאוששות מהפציעה, אך גם לאחר שגופה הבריא, הטראומה שחוותה לא נתנה לה לחזור למגרשים במשך תקופה ארוכה. שנתיים לאחר הדקירה חזרה סלש למגרשים, אבל היא מעולם לא הצליחה להשיב לעצמה את היכולת המצוינת שבה שיחקה לפני הדקירה.

מרטינה הינגיס לקחה צעד אחד קדימה את כל נושא השחקניות הצעירות. היא הייתה עילוי כבר מיומה הראשון בסבב המקצועני, והתחילה להשתתף בטורנירים כבר בגיל 14. באליפות אוסטרליה היא הצליחה לעלות לסיבוב השני, והפכה לצעירה ביותר שמנצחת משחק גראנד סלאם. שנה מאוחר יותר, כשהיא בת 15, זכתה בתואר גראנד סלאם כשזכתה בגמר הזוגות עם הלנה סוקובה. אבל כלום לא יכול היה להכין את העולם ל-1997, אז הינגיס דרסה כל מתמודדת שעמדה מולה. היא זכתה באליפות אוסטרליה כשהיא בת 16 בלבד, בווימבלדון קבעה שיא חדש לשחקנית הצעירה ביותר שזוכה בטורניר, ובאופן לא מפתיע, בהמשך השנה הייתה למדורגת מספר 1 בעולם הצעירה ביותר בהיסטוריה.

אך ההתבגרות לא הייתה פשוטה. היא החלה להפסיד בשנה שלאחר מכן ולא הצליחה להתמודד עם זה. היא סומנה כטניסאית מפונקת, בכיינית לעיתים, שנוטה להתלונן בלי סוף לשופטים. היא לא הצליחה לזכות ברולאן גארוס, ועפה כבר בסיבוב הראשון בווימבלדון. את שנת 2000 סיימה ללא אף תואר גרנד סלאם. בשנה שלאחר מכן, החלו הבעיות בקרסול, ולמרות ניתוח וחזרה מוצלחת למגרשים, מצאה את עצמה חוזרת לבית החולים בהמשך השנה לניתוח נוסף, ממנו כבר התקשתה להתאושש.

הטניס שלה כבר לא היה דומיננטי כתמיד, והיא הרבתה להפסיד, עד שב-2003, בגיל 22 בלבד, פרשה ממשחק פעיל. שנתיים מאוחר יותר היא עשתה קאמבק, והצליחה לחזור לעשירייה הראשונה, אבל המאורע הזכור ביותר מהחזרה של הינגיס, היה דווקא הודעת הפרישה שלה, השנה, בה הודתה שהתגלו בדמה סימנים לנטילת קוקאין בזמן אליפות ווימבלדון. השוויצרית הכחישה שנטלה כל סוג של סם, אבל הנזק כבר נעשה והפרישה שלה הייתה טראגית בהרבה ממה שהיה ראוי לשחקנית כה כשרונית כמוה.

עונת 1998 תיזכר לנצח כמסע המטורף לשבירת שיא ההום ראנים בליגת הבייסבול האמריקנית. השיא הקיים היה שייך לשחקן האגדי, רוג'ר מאריס, ששיחק בניו יורק יאנקיז וקבע בעונת 1961 שיא חדש של 61 פעמים בהם חבט בכדור אל מעבר לקווי המגרש. מאז ניסו רבים להתקרב למספר הזה, ובעונת 98' הצליחו שניים להגיע אליו: סמי סוסה מהשיקגו קאבס ומארק מגווייר מהסיינט לואיס קרדינלס.

השניים נאבקו זה בזה לאורך כל העונה, כשסוסה חובט לפתע שניים במשחק אחד ועובר את מגווייר, שמצידו מתעשת וחוזר לנטול את ההובלה. המשחקים משכו מיליונים אל המגרשים, כשכל אחד מנסה לתפוס את הכדור שיעשה היסטוריה. בסופו של דבר, מגווייר היה הראשון לשבור את השיא, ב-8 בספטמבר, 1998, כשקבע 62 הום ראנים, דווקא מול קבוצתו של סמי סוסה. אלא שהשניים לא סיימו את המרוץ, וגם סוסה הצליח להגיע עד 62. בסופה של העונה, מגווייר חבט 70 הום ראנים, בעוד סוסה סיים עם 66, בשנה מוטרפת ובלתי נשכחת.

אלא שמהעונה הזו והלאה, הקריירה של מארק מגווייר ידעה נפילה משמעותית: הוא רשם עוד עונה מצוינת מבחינתו, כשחבט 65 הום ראנים בעונה שלאחר שבירת השיא, אבל לא הצליח להוביל את קבוצתו אל הישג משמעותי. באותו הזמן, החלו להישמע קולות בתקשורת האמריקאית על כך שמספר לא מבוטל של שחקנים בליגת הבייסבול נעזרו בסמים ממריצים. מגווייר היה אחד מהראשונים שספג את האש, בעיקר בגלל שיא ההום ראנים שקבע בעונה החולפת, ובסוף שנת 98' הוא הודה בנטילת הורמון שאמנם היה מותר לשימוש על ידי הליגה. בהמשך זומן השחקן להעיד בפני ועדה שחקרה את כל נושא הסמים, אך מגווייר בחר לשתוק, ושתיקתו הכתימה בעיני אנשים רבים את השיא שקבע. בשנת 2007, כשהיה אמור מקגווייר להיבחר להיכל התהילה, הוא קיבל מספר נמוך מאוד של קולות, ונשאר בחוץ. רבים טוענים שהסיבה לכך היא מעורבותו בכל נושא הסטרואידים.

מי לא אהב את מריון ג'ונס? איך אפשר שלא לאהוב אותה? האצנית האמריקאית הנהדרת, שפרצה אל התודעה לאחר שזכתה במדליית הזהב בריצת 100 מטרים באליפות באתונה בשנת 1997, התגלתה כתופעת טבע בכל הנוגע לאתלטיקה. ג'ונס התחרתה לא רק ב-100 ו-200 מטרים, אלא גם בקפיצה לרוחק, וכמו כן במרוצי השליחים ל-100 ו-400 מטרים. באליפות העולם ב-1999, היא ניסתה לזכות בלא פחות מארבע מדליות זהב, אך נאלצה להתפשר רק על שתיים, לאחר שזכתה ב-100 מטרים ובקפיצה לרוחק, אך נפצעה בריצת ה-200 מטרים. אלא שג'ונס לא אמרה את המילה האחרונה, ובאולימפיאדת סידני, בשנת 2000, היא הופיעה מול התקשורת והצהירה על כוונותיה מרחיקות הלכת: חמש מדליות זהב. בין רגע היא הפכה למוקד העניין באולימפיאדה, ולמרות שזכתה "רק" בשלוש מדליות זהב ושתיים מארד, ההישג שלה היה פנומנלי, ולא היה דומה לאף הישג של אתלטית לפניה.

אלא שבשנים שלאחר האולימפיאדה, הסתבכה האצנית במספר פרשיות שקשרו אותה לשימוש בסמים אסורים במהלך התחרויות. ג'ונס התאמנה עם מאמן בשם טרבור גרהאם, שכבר באותה תקופה הועלה שמו בהקשר לסטרואידים כאלה ואחרים, ושבשנת 2004 היה בין אלו שניצבו במרכזה של פרשת "באלקו", במרכזה נחקרה המעבדה בחשד שסיפקה סמים ממריצים למספר ספורטאים. ג'ונס העידה כי מעולם לא נטלה חומרים אסורים, אך באוקטובר השנה הודתה בנטילת סטרואידים עוד לפני אולימפיאדת סידני, ובהקשר שלה לפרשת "באלקו". כתוצאה מההודאה, נלקחו ממנה כל המדליות בהן זכתה מאז שנת 1999, וכרגע היא עומדת בפני גזר דין שעשוי לשלוח אותה לכלא.

מספיק להיזכר בתמונות של שרת החינוך מקפצת לה לכיוון הפודיום באתונה כדי להעלות את שאר התמונות של החגיגה הגדולה של השייט הישראלי הגדול בהיסטוריה. אחרי מדליית הארד באטלנטה "עלה פרידמן על הגל", כמילותיה של לימור ליבנת מאותו ערב, והשיג עוד מדליה דומה באליפות אירופה, מדליית כסף באליפות אירופה במיסטרל, זהב וכסף בשני אליפויות עולם והשיא הגדול של הספורט הישראלי- מדליית זהב באתונה. אחרי אותה אולימפיאדה אין מי שהעז לא לבחור בגולש כספורטאי השנה, ופרידמן חזר למקום מגוריו, שדות ים, כמנצח.

הקריירה של פרידמן מלאה עליות ומורדות. בשנת 2000, אחרי המדליה הראשונה והפסד לעמית ענבר מתחרו הגדול ומאמנו ברבות הימים, נשבר הגולש ופנה לרכיבה על אופני הרים. כמו שהבטיח לכולם, ארבע שנים אחר כך חזר, אבל ספק אם התסריט יחזור על עצמו גם היום. אחרי האולימפיאדה האחרונה הוחלף דגם הגלשן "מיסטרל", המועדף על פרידמן ובני דורו, בדגם ה"ניל פרייד". בעוד השינוי עשה חסד עם מספר גולשים ישראלים, פרידמן התקשה להתמודד עם הדגם החדש וכמעט הפסיק להתאמן. במקביל הפך שחר צוברי לגולש הישראלי הבכיר במדינה.

את אליפות העולם האחרונה בפורטוגל סיים פרידמן במקומות האחרונים, וזה עוד מבלי להזכיר את תחלופת המאמנים העכורה ואת הדם הרע בינו לבין גורמים שונים בענף. עם כל זאת יוכל פרידמן לסתום את פיות כולם בתחילת השנה הקרובה, אז יתחרה באליפות העולם. שם תהיה לו הזדמנות, כנגד כל ההערכות, לזכות במקום לבייג'ין. שם, כמו שכולם כבר יודעים, הכל יכול לקרות עבור גל פרידמן.

החלוץ האוקראיני היה הכוכב הגדול של אלופת אירופה מילאן באותה תקופה בה זכה "בבלון ד'אור". שבצ'נקו היה על גג העולם ונראה היה כי שום דבר לא יוכל להפיל אותו. בכל זאת, מי שכבש 127 שערים מול ההגנות האיטלקיות, יכול הכל. מסתבר כי מה שהספיק מול מטראצי וקנבארו, לא הספיק מול האויב הגדול- עייפות החומר. היום בצ'לסי עדיין מנסים לפענח את הסיבה בגללה הוא מתקשה לשחזר את היכולות מאיטליה. מאשימים את הכדורגל האנגלי, את המאמנים השונים ובמיוחד את החלוץ עצמו, אבל לו כנראה פשוט נמאס.

שבצ'נקו נחשב להבטחה הגדולה של אוקראינה מגיל 15, את דינמו קייב בנה ואלרי לובנובסקי על הגב שלו, את האחריות במילאן הוא לקח כבר בגיל 23 ומעונתו הראשונה במועדון. כולם שואלים מה קרה לחלוץ האוקראיני, יכול להיות שכל מה שהוא רצה זה להוריד הילוך. "מה איכפת לי להפוך לעוד חלוץ באנגליה", ודאי חשב לעצמו. היום הוא משחק גולף, עורך מסעות קניות עם אשתו הראוותנית, פוקד באופן קבע את תיאטראות ואולמות המופעים של לונדון ובעיקר נהנה מהחיים, משהו שלא יכול היה לעשות מאז גיל 15. אנדריי שבצ'נקו הוא הכדורגלן לשעבר היחיד בעולם שעדיין משחק ברמות הגבוהות בעולם.

הוא היה השחקן שגרם לכולכם לצפות במשחקים של ברצלונה. ליגת האלופות, ליגה, משחקי צדקה, רק תנו לנו לראות את הברזילאי המחייך מסובב למגיניו את הראש עם תנועות הרגליים המהירות והבעיטות המדויקות. את ליגת האלופות ב-2006 הוא לקח במו רגליו וכל אירופה חייכה איתו. במגרשי כדורגל בכל העולם ניסו לחקות את התנועות. מבת ים ועד וייטנאם כל ילד חלם רק דבר אחד: להיות רונאלדיניו. כנראה שכמו רבים לפניו, רונאלדו לדוגמא, הפיכתו לסמל ומודל לחיקוי פגעה ברונאלדיניו והפכה אותו לגרסה ברזילאית של זוהר ארגוב, בימים הקשים.

מעטה הזהב שעטף את רונאלדיניו בימים הקשים החל להתפורר בזמן שבו התגלו הסכסוכים בתוך הקבוצה, בין החבורה שלו לחבורתו של החלוץ הקמרוני, סמואל אטו. החיוך פתאום נראה כבר לא כל כך אטרקטיבי, אלא סמל מסחרי למשהו שהוא כבר הרבה מעבר למשחק. פעם יהיה מעניין לבדוק מה קורה לשחקנים הברזילאיים שלא מאפשר להם להישאר בטופ הרבה זמן. אולי מי שמלמד אותם את הוירטואוזיות על החופים של ריו, לא מכין את השחקנים הברזילאים למצב שבו יהיו אייקון עולמי, שמוביל קמפייני ענק של מותגי על וידע לשלב כדורגל עם חיי זוהר.

קילוגרמים מיותרים, זלזול ושלל סיבות נוספות הביאו לכך שהיום הברזילאי יתקשה לחלוף על פני עמוד תאורה שיפגוש ברחוב. יחד עם עלייתו האיטית אך הבטוחה של ליאו מסי, וירידתו לספסל של הברזילאי, אפשר כבר להתכונן לשיחות בהם נזכיר את הימים בהם שלט באירופה אחד, מתולתל, מחוייך, עם תאווה אמיתית למשחק.

דראפט 2003 נחשב בעיניי רבים לאחד האיכותיים שנראו בתולדות ה-NBA, במיוחד לאחר שבמקום הראשון נבחר לברון ג'יימס, אחד הכשרונות הגדולים שצמחו במשחק. במקום השלישי נבחר כרמלו אנתוני, גם הוא סומן כשחקן שעשוי לשלוט בליגה בעתיד. דוויין וייד נבחר חמישי, כשאותו מקדימים דארקו מיליצ'יץ' (מקום שני) וכריס בוש (רביעי) ומאותו רגע ניתן היה לראות ש'הפלאש' רוצה להוכיח לעולם שהוא שווה הרבה יותר.

וויד רשם עונת רוקי מצוינת ובעונתו השניה הגיע עם קבוצתו, מיאמי היט, עד לגמר המזרח, שם הם הפסידו בשבעה משחקים לדטרויט. לעונת 2005/6 עלה בטירוף. הוא רשם עונה נהדרת עם 27.2 נקודות, 6.7 אסיסטים, 5.7 ריבאונדים ו-2 חטיפות בממוצע למשחק והוליך את ההיט היישר אל הפלייאוף, שם הם עברו את הפיסטונס שהעיפו אותם עונה קודם, והגיעו עד סדרת הגמר נגד דאלאס. בסדרה הציג יכולות מופלאות, והוביל את מיאמי לזכייה בתואר אחרי ניצחון 2:4 על המאבס. בכך, הפך וייד לשחקן הראשון מדראפט 2003 שזוכה באליפות (טוב, חוץ מדארקו), ועושה רושם שרק בשביל זה, כל זה היה שווה.

אלא שמאותו רגע, הדברים לא הלכו בכזאת קלות. את העונה שלאחר מכן מיאמי פתחה רע מאוד, והייתה במאזן שלילי אחרי מחצית מהמשחקים. דווקא כשהקבוצה התחילה להתחבר ומצאה רצף של מספר ניצחונות, נפצע וייד במשחק ליגה מול היוסטון רוקטס בכתפו, ופונה מהפרקט לבית החולים. כתוצאה מהפציעה, החמיץ הגארד המוכשר 23 משחקים, וחזר לשחק רק תקופה קצרה לפני הפלייאוף. ההיט פגשו את הבולס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הציגו יכולת עלובה במיוחד , וטוטאו בארבעה משחקים חלקים על ידי שיקגו, ובכך הפכו לאלופה הראשונה שחוטפת 'סוויפ' בסיבוב הראשון של הפלייאוף, שנה לאחר שהיא זוכה, מאז 1957. וייד עצמו נזקק לניתוח בכתף אותה פצע במהלך העונה וכמו כן בברכו. שני הניתוחים מנעו ממנו לשחק עם נבחרת ארצות הברית לקראת האולימפיאדה. ואם כל זה לא היה מספיק, הרי שוייד הפסיד את שבעת משחקיו הראשונים בעונה הנוכחית, ההיט מדורגים במקום האחרון במזרח, עם מאזן עלוב במיוחד וכרגע סיכויי הפלייאוף שלהם נראים קלושים מתמיד.