אל תהרגו את הקומץ

דברי הקדמה של עו"ד אורי שלף, אבי הבלוג:

גלעד שמחוני הוא חלומו של כל מאמן: שקט, אחראי, שומר, נלחם ונותן 100% בכל אימון, משחק או ריצת בוקר. "כן המאמן" ו"לא המאמן" אלו המילים היחידות שאני שומע ממנו בחודשים האחרונים, וזאת למרות שהוא חברי הקרוב. אפשר לראות אופי של שחקן כדורסל על ידי צפייה בהתנהגות שלו על הספסל: אחד יושב בחיבוק ידיים, השני בשילוב רגליים, אלה מדברים, ההוא מפהק, ויש את אלה עם הקוצים שכל הזמן קמים וקופצים בצד. גלעדי שמחוני לעומתם דרוך על הספסל כמו קפיץ, עין אחת על המגרש ועין שניה על המאמן, אם רק לשניה המאמן יביט לכיוונו הוא ישלח בו את מבט הפודל המסכן שלו המשתוקק כל כך להיכנס אל המגרש.

"לא גלעד, הפרצוף לא יעזור, שיחקת 20 דק', תן לילדים לשחק", פניתי לפודל אתמול במהלך הרבע האחרון במשחק הבית שלנו נגד הפועל יפו. "כן המאמן", הוא אמר והשפיל מבטו, אז נשברתי והכנסתי אותו. 15 שנה הוא שיחק ליגת העל, חרש את כל הארץ ועכשיו הוא עומד אחרי עוד משחק בליגה ב' ומקפץ מול הקהל בסוף משחק. עכשיו הוא מבקש לכתוב משהו בבלוג, וגם הפעם נעניתי.

מדי פעם אנחנו פותחים את העיתון ושומעים על מעלליו של הקומץ: מילה עם קונוטציה שלילית שצצה בשנים האחרונות, אבל אני מודה שהדבר שמייחד את הפועל אוסישקין הוא אותו הקומץ. בין 500 ל-1,000 אוהדים, המשותפים לנו ולקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, אוהדים שמעודדים ללא הפסקה ורמת העידוד שלהם גבוהה בהרבה מרמת המשחק שלנו.

כשחקן יצא לי גם ליהנות וגם לסבול מה"הקומץ". ההיכרות הראשונה שלי עם הקומץ, במקרה הזה של מגדל העמק, הייתה כשחקן צעיר שהגיע מקולג' בארה"ב להפועל גבת העמק בסוף שנות השמונים (נא לזמזם את "ריו" של דוראן דוראן בראש כדי להיכנס לאווירה). שיחקנו במשחק חוץ מתוח באולם דחוס, במחצית השנייה הוצאתי אאוט וניסיתי להצטרף למגרש, אבל להפתעתי אחד מהאוהדים השרופים, כמו שקראו להם אז, החליט לחבק בחיבה מוגזמת משהו את הקרסול הימני שלי ולהשאיר אותי בחיק "הקומץ" לביקור קצר. מכיוון שרק הגעתי מאמריקה ועדיין לא הבנתי את הכנסת האורחים המקומית, יבבתי לעזרה מהשופט, מה שזיכה אותי ביריקה או כמו שכינו אותה בשנות השמונים – מוחטה, שהתעופפה באדישות ירוקה לעבר האדידס טופ טן החדשות שלי.

ההיכרות האינטימית השנייה שלי עם "הקומץ" הייתה עם הפועל אוסישקין. היה לנו משחק אימון בפינה נידחת ברמת גן, בצהרי יום שישי גשום, מה שלא הרתיע את האוהדים שלנו. בדרך החוצה שאלו אותי אם אני נוסע צפונה. כשעניתי בחיוב ביקשו אותי להקפיץ הביתה את האוהד המסור, שם בדוי מוטי. מוטי רק בן 17, אבל הוא בהחלט נחשב לאוהד מוביל, וכמו כל אוהד שקופץ חמש שעות רצוף (כי מי שלא קופץ צהוב), אין עליו גרם שומן.

התרשמתי שלמוטי יש כמה רבדים: ברובד העליון הוא מעצמת תקשורת בינלאומית , ראוטר על המקבל ומתקתק SMS-ים בצרורות, הנוגעים כולם לשאלות הרות גורל כגון מי יקפל ויישא את הדגל האדום בשבת? והאם הבית האחרון להמנון החדש של הפועל אוסישקין, שחיבר האוהד קורקי, הוא גאוני או סתם מבריק?

ברובד השני, מוטי מתמודד עם שאלות ערכיות: מצד אחד הוא ישמח להתגייס לצבא בקיץ הקרוב, אבל רק אם רק אשכנזי יבטיח לו שהוא לא יפסיד אף משחק, או אימון, או משחק אימון, או מפגש אוהדים של הפועל בכדורגל או כדורסל. הרי אשכנזי גם אוהב כדורגל – הוא יבין. ברובד השלישי יש למוטי חברה נחמדה שהבינה שהמקום שני הוא גם מקום מכובד. זה מה שהספקנו ביום שישי גשום אחד.

לאחרונה נסעתי עם אורלי אשתי לחופשה בארה"ב. היא לקחה אותי להופעת בלט מרעננת - מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי. כשהסדרנית העירה אותי בסוף ההופעה, החלטתי כנהוג במלחמה ובאהבה סחבתי אותה למשחק NBA של הניו-ג'רזי נטס. אבל נפלתי שוב - כי בלי "הקומץ" פתאום כל כך משעמם, הקהל נטול כל אנרגיה. אין שירים, רק שוב אותו אורגן כנסייה משעמם, על מסך הענק אותם טריקים דלוחים של מצלמה משוטטת, על הפרקט שורה של צ'ירלידריות מפוצצות בסיליקון עם חיוך פלסטי שחלקן הבינו וחלקן יבינו שהן כבר לא יהיו כוכבות בהוליווד. אין אנרגיות ואין חדווה. הקהל ב-NBA צריך ללמוד הרבה מהקומץ האדום, הצהוב והירוק שלנו, והכול בזכות אוהדים כמו מוטי שאוהבים ללא תנאי את הקבוצות שלהם.

מוטי חי בסרט. לא הצלחתי לפענח אותו או להבין מה מניע אותו לאהוב את הקבוצה שלנו כל כך, אבל הבנתי שמה שנראה מרחוק כמו קומץ מרתיע נראה מקרוב כמו נער רגיש נבון ומצחיק. ועכשיו, כשכולם רוצים להיכנס חזק בקומץ, אנחנו כולנו אוהבי הספורט צריכים להיזהר לא ללכת רחוק מדי, לא לאבד אותם, לא להתדרדר לסטריליות של ה-NBA. לא לשפוך את מוטי עם המים.