תקציר המשחק באדיבות ערוץ 1
בני השרון פספסה אמש הזדמנות לשינוי מעמדי בכדורסל הישראלי. אז נכון, השיפוט האכזרי של יערי רייניש ושות' הקשה עליה מאוד את המלאכה, אבל מי שבאמת פירק לקבוצה של אפי בירנבוים את הגשר לחצי גמר הגביע היה הקפטן שלה לשעבר, גיא פניני.
דן שמיר שפע מחמאות לכחולים במהלך סוף השבוע. אפי בירנבוים הוא המאמן הטוב בארץ, אמר, ופסק שבני השרון היא אחת מקבוצות ההגנה הטובות בהיסטוריה. במלחה הציגו האדומים בשלבים רבים הגנה של איש אחד, שעם חוצפה, נחישות וזריזות ידיים מתחיל להזכיר את הווינר הכי גדול של הכדורסל הישראלי בעשור האחרון דרק שארפ. הפעם, גם זה הספיק.
סיירת פניני התבייתה תחילה על האיום הכי גדול על ירושלים נטולת הקו הקדמי של ימים אלו. הוא נדבק לאנדי איבי, שפינה את הפרקט עם יותר עבירות תוקף מריבאונדים בהתקפה, וברבע הרביעי התפנה למאיר טפירו, שהנהיג נהדר עד לאותו רגע בו החל להרגיש ולשמוע טראש-טוק במינונים מוגברים. ההתקפה של בני השרון נתקעה, ופניני, שנהנה מכך ששופטי ישראל מפחדים עדיין לשרוק לעבירות על התחזות, סיים עם 5 ריבאונדים ואסיסטים, איבוד כדור בודד ולא פחות משמונה חטיפות. וכן, גם 18 נקודות כולל שלשות מטורפות ברגליים מפושקות. בדיוק כמו הווינר של מכבי.
בירושלים ידעו שבמשחק הזה הם יכולים להפסיד הרבה יותר מאת הגביע. הואקום מתחת לסל הכריח אותה לשחק בפתיחה עם ארז מרקוביץ' כג'יימי ארנולד (זה פשוט לא זה), ובהגנה לבנות על עתודות המוטיבציה של נואל פליקס. אך באין משחק פנים של ממש, עברו האדומים לשימוש ביכולת החדירה של הגארדים חג'ג', קארי ובעיקר באוורס, שמילאו את הלוח של האורחים בנוריות אדומות לקראת הכריסטמס.
ירושלים הצליחה לשמור על הבית שלה בפעם התשיעית מתחילת העונה, בזכות שימוש נכון ביתרונות היחסיים הלא רבים שלה בתקופה זו של השנה. ובני השרון? היא שוב ראתה כיצד האנמיות משתלטת על קוקי בלצ'ר כשמחפשים מנהיגות, ואיך את החלל שמשאיר טפירו מתמלא, מכולם, דווקא בג'ייסון וויליאמס. אבל מעבר לכך, הקבוצה של אפי בירנבוים תלויה בהגנה שלה כדי לנצח משחקים גדולים. ואתמול לא נתנו לה לעשות את זה.
עלה תאנה הולנדי
נפתח בבשורות הטובות: החלטת איגוד הכדורסל להענות לבקשת עירוני רמת גן ולאפשר לניר כהן ואלישי כדיר אימון או שניים עם קבוצתם לפני משחק הליגה הקשה ביותר שיש, מוכיחה שלפחות מעט הגיון בריא עוד קיים שם. כל השאר, החל מהתעקשות אטומה על טורניר הכנה זניח לסגל הזוטר ועד נכונות לפגוע בקבוצות בגלל מלחמת מאה השנים בין האיגוד למנהלת הליגה, הוא כבר לא סיבה לחגוג. אפילו לא את חג המולד.
הכדורסל הישראלי קיבל בשנה שעברה את החיבוק החם והמרופד של הועד האולימפי, כשכוונתו המוצהרת היא העפלת הנבחרת לאוליפיאדת 2012. אלא שהדרך אל התהילה נראית בינתיים כמו ניווט בשעון אנלוגי בתוך יער עבות: קבוצות הנוער תקועות כבר שנים מבלי להצמיח שחקנים, נערי ישראל משחקים ונשחקים בשתי מסגרות יריבות (ליגות האיגוד וליגת העל לבתי ספר), ובבואם לבוגרים הם מגלים שגם החוק הרוסי לא הצליח לעצור את מגיפת הזרים שמונעים מהם להתפתח. טורניר חג המולד בהולנד, שבעונה שעברה אירח את רועי ברקוביץ', איציק אוחנון ומושון יעקוסי במהלך פגרה הזויה של חודש מהליגה שנפתחת הכי מאוחר באירופה, נראה, לפחות מכאן, כמו עוד עלה תאנה.
אין ספק שבניית עתודה לנבחרת הבוגרת היא מהלך אסטרטגי חשוב, אבל מעבר לכבוד הלאומי, שהפך להסבר הג'וקר בכל נושא הקשור לנבחרת, הכדורסל הישראלי מתחיל קודם כל בבית. בקבוצות שלנו, במשחקי הליגה שלהן. אולי צודק זעמו של האיגוד על המנהלת שקבעה את יום המשחק בין רמת גן ומכבי תל אביב במקביל למסע, אבל מאבקי הכוח הללו רק מרחיקים את הענף, ולא רק מהאולימפיאדה. גם מאיתנו.
