העיקר הבריאות

כפי שלא מעט אנשים יודעים, חלק נכבד מתוך הדמוגרפיה של מיאמי מורכב מפנסיונרים. ישנם לא מעט אזרחים באומה האמריקאית הגאה, שחיים את חייהם בעיירות קטנות ושכוחות אל, עובדים בעבודות אפורות, נשואים לאישה אפורה ומגדלים ילדים אפורים. אבל אז, כשהם מגיעים לגיל הפרישה, הם אורזים את כל חפציהם, אומרים שלום לשכנים, ונוסעים דרומה, כל הדרך למיאמי החמימה, שם הם חולצים נעליהם, לובשים בגד ים שנתפר בשנות ה-50, רק כדי לנסות לתפוס קצת שמש, רגע לפני שהם מתים.

הסיבות לכך רבות, ובדרך כלל מסתכמות במזג האוויר הנוח ובמוסדות הפרישה המתוחזקים (בתי אבות), שגורמות לעיר להפוך למוקד נהדר לאנשים שהגיעו לסוף דרכם, והשלימו עם כך. השבוע נרשמה בעיר היסטוריה קטנה, כשאחד מתושבי העיר העקשניים ביותר, שבמשך שנים סירב להיכנע ולפרוש, החליט להשלים עם מצבו, והחל למדוד את בגד הים הלא אופנתי שלו.

כשמביטים אחורה אל רשימת הסנטרים הגדולים בהיסטוריה, שמו של אלונזו מורנינג לא קופץ מיד לתודעה. אחרי הכל, היו ביג מנים דומיננטים ממנו, שהשאירו את חותמם על המשחק. 'זו' אף פעם לא היה מכונה משומנת כמו ביל ראסל, מגוון כמו האקים אולג'ואן, או תופעת טבע כמו שאקיל אוניל, אבל למרות הכל, היה בו משהו שונה, משהו גדול יותר, משהו שלא נמדד בסטטיסטיקה או שלא תמיד נראה על המגרש.

פירוש המילה "Mourning" באנגלית הוא: "להתאבל", ואין זה מפתיע אם כך, שבכל רחבי הליגה, נשמעו לאחרונה מילים כמו "משתתף בכאבה של המשפחה", ו-"הוא היה אדם גדול", כאילו שהיה מדובר בהלוויה. זאת משום שכשאלונזו מורנינג עלה לניסיון החסימה על מריו ווסט מההוקס השבוע, ככל הנראה הסתיימה לה תקופה ב-NBA.

כל מי שעוקב אחרי הליגה הזאת ב-20 השנים האחרונות לא יכול היה שלא להיחשף ללב הגדול של הסנטר, שהיה מזוהה יותר מכל עם המיאמי היט. מורנינג חיפה על החסרונות שהיו לו כשחקן בתשוקה גדולה למשחק, ורצון בלתי נגמר לגבור על יריביו. כאוהד הניקס במהלך שנות ה-90, מורנינג היה אחד הדברים המתסכלים ביותר שהיו לי בחיים. ארבע שנים רצופות של סדרות פלייאוף עקובות מדם והרחקות, יצרו יריבות נהדרת בין שתי הקבוצות הללו, במרכזן עמדו אלונזו מורנינג ופטריק יואינג, שניהם בוגרי ג'ורג'טאון. אני זוכר בבירור בעודי צופה בשניהם נאבקים מתחת לסל: "למה אנחנו לא יכולים להעביר את מורנינג אלינו, ולתת להם את יואינג?". מחשבה זו היתה כמובן סוג של בגידה באותה תקופה, ואסור היה לומר אותה בקול רם, אך שם היא היתה, בכל פעם שצפיתי בו משחק.

"זה נגמר", אמר 'זו' את צמד המילים שהיה נדמה שאינן קיימות בלקסיקון שלו, כשחבריו לקבוצה ניסו לעזור לו לקום מהפרקט השבוע. מורנינג עבר לא מעט פציעות בקריירה שלו, ואפילו כשניצב מול הקשה מביניהן, סירב לוותר. גם כשהכריז על פרישה בשנת 2003, לאחר שנה וחצי של התמודדות עם מחלת כליות, המחשבה על חזרה למשחק לא עזבה אותו. לאחר שבן דודו תרם לו את אחד מכליותיו, ניסה מורנינג לחזור למשחק פעיל. הוא חזר להתאמן עם הנטס, אצלם היה חתום באותה תקופה, וכנגד כל הסיכויים, הצליח לשוב למשחק פעיל. המשחק שלו לא היה אותו דבר, והוא לא הצליח להיות אותו כוח התקפי שהיה לפני הפרישה, אבל לי זה לא שינה, העיקר שהוא חזר.

הקארמה, אם יש כזו, הובילה את מורנינג לשוב לשורות ההיט, ובקיץ 2006 אף זכה סוף סוף בטבעת האליפות בה חשק כל כך. במהלך סדרת הגמר נגד דאלאס, סיפר מורנינג שקיבל מספר הודעות טקסט מלאנס ארמסטרונג, וזה אמר לו שלמרות שהוא במקור מדאלאס, הוא מקווה לניצחון של מיאמי. השבוע, לאחר שירד מהפרקט במשחק מול אטלנטה, כששכב מורנינג בחדר ההלבשה, נאנק מכאבים, נכנס מג'יק ג'ונסון שהיה באולם, כדי לנחם את חברו.

הקשר בין שלושת הספורטאים הללו אינו מקרי. כל השלושה הפכו, בעל כורחם, לסמל בעבור מיליונים ברחבי העולם, אם במאבק כנגד איידס, סרטן, או חזרה לחיים נורמלים לאחר תהליך טראומתי כל כך כמו השתלת כליה. "אמרתי לו 'תרים את הראש'", אמר מג'יק. "נתת 150 אחוזים מעצמך ומהגוף שלך". בתחילה חשבתי שזהו סיפור נהדר, אבל אז, דווקא הערתו של מג'יק גרמה לי להרהר. כיצד אדם, שנאבק מחצית מחייו במטרה להבריא, יכול להתגאות בהקרבת בריאותו של שחקן אחר, רק לצורך משחק?

המחשבה הזו רק התעצמה, לאחר שצפיתי בתוכנית המופת "PTI", הלא היא הגירסה המקורית והמתורבתת של "יציע העיתונות" האמריקאית. בדקה וחצי שהוקדשה לפציעתו של מורנינג, אמר טוני קורנהייזר, אחד המנחים של התוכנית, כי 'זו' יכול היה לפרוש לפני שנה וחצי, לאחר שזכה באליפות, אבל בחר להמשיך לשחק, ודווקא פרישה כתוצאה מפציעה על המגרש, נחשבת בעיניו למכובדת יותר. קורנהייזר לא היה היחידי. באתרים רבים ברשת, כתבו אוהדים רבים כי זאת הדרך הנכונה ללכת, תוך כדי מאבק, תוך כדי הקרבה, כיוון שזה היה מה שאפיין יותר מכל את משחקו של מורנינג. שפשפתי את אוזניי כלא מאמין. הרי מה מכובד בפציעתו של אדם, במשחק חסר חשיבות באמצע העונה, נגד האטלנטה הוקס?

אני בהחלט מבין את אותם אוהדים שראו בפציעתו של מורנינג מאורע רומנטי. הרי פנטזיית הספורט האולטימטיבית היא לפרוש בשיא, לאחר שזכית באליפות בשניה האחרונה, עם אף מדמם ועל רגל אחת שבורה, כמו בסרט ספורט אמריקאי טיפוסי. הבעיה היא, שהחיים הם לא סרט, ובמציאות, אין שום סיבה שנראה בפציעתו של מורנינג שום דבר מלבד טרגדיה, בדיוק כשם שאין שום דבר הירואי, לפחות בעיניי, במוות מיותר בשדה הקרב. בן אדם שהקריב כל כך הרבה לכדורסל, שהעניק לאוהדים את גופו, צריך להיות קודם כל בריא, ואנחנו צריכים לאחל לו זאת. כל מחשבה אחרת, או אידיאליזציה של הפציעה, היא אנוכית.

אלא שגם הגישה שלי כמובן, אינה טהורה לחלוטין. הרי הסיבה שאהבתי את מורנינג כל כך, היא בגלל שהוא נתן 150 אחוזים על המגרש. אני הסיבה ש'זו' עלה לניסיון החסימה המגוחך הזה, תוך כדי ריצה אחורה, מכיוון שאחרת, הוא לא היה 'זו', הוא היה כל שחקן אחר בליגה, שמעדיף לא להקריב עבירה או את גופו למען עבירת תוקף, למען הקבוצה שלו. הדבר נכון לשאר השחקנים שם בחוץ. הרי אנחנו נדהמים מכל חדירה וירטואוזית של דויין וייד, אבל אחת הסיבות לכך, היא שמעל הכל, היא מסוכנת, ואנחנו אוהבים את זה. אנחנו דוחקים בשחקנים לתת מעצמם את המקסימום, אחרי הכל הם שחקנים מקצוענים, אבל בסופו של היום, גם אם באופן לא מודע, אנחנו הורגים את הדברים שאנחנו אוהבים.

"החלום שלי הוא שהוא יעשה קאמבק מדהים, ויחסום את ניסיון ההטבעה של טים דאנקן במשחק השביעי של סדרת הגמר", אמר השבוע פט ריילי לאחר הפציעה. "אם תשמרו את התמונה הזאת בראש שלכם וזה בסופו של דבר יתממש, תדעו שזה פשוט נועד לקרות". עצמתי את עיניי, וניסיתי לדמיין זאת. ואז עלתה לי מחשבה אחרת, ופתאום ראיתי את מורנינג, לבוש בבגד ים לא אופנתי, לבן עם פסים, שוכב על החוף במיאמי, ונהנה מהחיים, ואיכשהו, זה הרגיש לי הרבה יותר מספק מגג שלו על דאנקן. אולי זה אומר שאני לא אוהד אמיתי, או שנקשרתי יותר מדי לשחקן, אבל בשורה התחתונה, זה מגיע לאיש שהעניק לי כל כך הרבה רגעים יפים. אין בזה אולי הרבה כבוד, אבל דווקא בן אדם כמו אלונזו מורנינג בוודאי יודע, שמה זה כבר כבוד, לעומת הבריאות.