להפועל ת"א אלכס לא עזר

כמה ימים אחרי התצוגה המביכה של הפועל תל אביב בטדי, נישקתי לשלום את בתי וזוגתי והמראתי אל מעבר לים, בדרכי למנצ'סטר. חבר ישראלי שמכיר מישהו שמכיר מישהו הגניב אותי לאולם העיתונות באולד טראפורד, דקות ספורות אחרי ניצחון קליל על אברטון, בדיוק כשאלכס פרגוסון הרצה את משנתו בפני התקשורת המקומית. מבלי לחשוב יותר מדי התקרבתי אליו, ובפי משפט אחד באנגלית רצוצה: "אתה התקווה האחרונה שלנו, סר אלכס". הסקוטי התעלם ממני בגסות והמשיך בדרכו לתוך חדר ההלבשה. שני סדרנים גררו אותי החוצה אל מחוץ למתחם, היישר לתוך דבוקה גדולה של אוהדים אנגלים, שנעו בנחת לכיוון תחנת הרכבת, כאילו אין בני יהודה בעולם. נראה היה שרכישת כרטיס הטיסה ונטישת המשפחה היו לשווא. מה בדיוק עבר לי בראש.

אבל בערב צלצל הטלפון בחדרי שבמלון. אולי היה זה הזיכרון המעומעם של יציע שלם באוסישקין, קורא בגרון ניחר את שמו של פול סקולס, אולי המראה המרגש של ילדים בשער שבע, מגדפים את אבי נמני, כשעל גופם חולצה של בקהאם. אולי דווקא טורו של עלי מוהר, אותו נהג לקרוא בשקיקה. משהו מכל זה, הוביל כנראה את המאמן הוותיק לחזור אלי. "כמה גרוע המצב?", שאל אותי סר אלכס. ידעתי שזמני קצוב ולכן ניסיתי לתמצת בדרמטיות: "במשחק האחרון מול בית"ר, עלינו עם ליאור אסולין כמגן ימני". שעתיים אחר כך, פרגי ואני, כבר היינו יחד על המטוס בדרך לתל אביב.

אחרי שעבר מעט על הדפים שהכנתי לו, בעודנו מרחפים מעל לים הגדול, כבר היו לשועל הבלתי נלאה תוכניות מדויקות כיצד להציל את האדומים. הוא שטח בפני את המערך המיועד, אולי בעצם דיבר על ההרכב, למען האמת לא הבנתי דבר ממה שהאיש מלמל. הבנתי רק שכהרגלי, לא חשבתי על הדברים עד הסוף. להצלחת המבצע דרוש כעת אדם נוסף, הרהרתי. מישהו שבקיא גם ברזי הכדורגל וגם באנגלית של אלכס פרגוסון. שפת דיבור ייחודית שמספר האנשים ששולטים בה, לא עולה על עשרה בעולם כולו. איפה לעזאזל אמצא בישראל אחד כזה?

אבי מלר לא היסס לרגע. 30 שנה במעריב, 15 בערוץ הספורט, 22 אלף חידודי לשון ומשחקי מילים, כולם נזרקו הצידה, כשהצעתי לו להיות עוזר המאמן של אלכס פרגוסון. העיתונאי המסור, שהתמחה בשידור נרגש ומתוח של אירועי ספורט שסופם ידוע מראש, נראה כמו מישהו שנולד להפועל ת"א. ואכן, השילוב מלר את פרגוסון, היה להצלחה מיידית.

אחת אחרי השנייה, קרסו אריות הליגה, למול הפועל החדשה. חיפה, נתניה, סכנין, אפילו בית"ר יצאה מבלומפילד עם שלוש חתיכות ברשת של קאלה. בימים, העבירו השניים אימונים מפרכים ומלאי תשוקה לשחקניה הרעבים של סוגרת הטבלה. בלילות, על כוסית של ויסקי משובח, העלו מלר ופרגי אנקדוטות מדברי הימים של הכדורגל האנגלי. כשנחה עליו הרוח, הפליא מלר בחידותיו ופרגי נשען לאחור והתענג. אחרי קירוש האנמי, מקלארן הפוץ ועשרות עוזרים אחרים, סוף סוף מישהו הבין אותו באמת. ובלילה ההוא, כשמלר פרש בפניו את דירוג האצטדיונים באי הבריטי על פי מספר תאי השירותים, הסקוטי כבר היה מאוהב מעל לראש.

אחרי חמישה ניצחונות רצופים בעידן פרגוסון, הפועל הייתה רחוקה שתי נקודות בלבד מהמקום שמבטיח הישארות בליגה והמשחק הביתי מול מ.ס בן זקן, היה אמור לשים את החותמת על מבצע ההיחלצות. כל הכרטיסים נמכרו שבוע מראש ובטוטו שקלו להוציא את המשחק מהטופס. אף אחד בארץ לא חשב שלאשדוד יש סיכוי כלשהו בבלומפילד, אלא שאז משהו השתבש. השתבש לחלוטין.

"ווט דו יו מין שיקום הדשא?" צרח פרגי על מוני הראל, והרעיד את הקירות בוולפסון. היו"ר מלמל משהו על כך שזה לא בשליטתו ושמדובר בטיפול עונתי, אבל המאמן לא נרגע: "הוו קאם טיפול דשא לפני משחק עונה?". פרגוסון, שנדמה היה לו שכבר ראה הכל בכדורגל, איבד לחלוטין את קור רוחו. מכאן, הכל דהר במדרון חלקלק כלפי מטה. 15 אלף אדומים שנבלעו ברמת גן המנוכר, לא עשו רושם על דוד רביבו שסובב קטנה לפינה של אניימה. הפועל חזרה להפסיד.

בקבוצה ניסו להכניס לפרופורציות את הכישלון, והרי יש עוד סיכוי להינצל. מישהו ניסה להסביר לפרגוסון, שההפסד לאשדוד היה בסה"כ היה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ניר פרצלינה, אבל הפועל ופרגי יצאו לגמרי מאיפוס. בעקבות אשדוד באו שני הפסדים נוספים, המפולת הלכה והחריפה, התקשורת שרק חיכתה לנפילתו של הסקוטי, התחילה לחגוג. "מה זה יונייטד?", כתב פוהורילס, "להפועל יש סגל טוב, אבל בעיה בעמדת המאמן", נימק אמיר אפרת. הגדיל לעשות אבי רצון שבמאמרו "פורצה מילאן", ניתח את נפילתה של הפועל כסימן לעליבותו של הכדורגל האנגלי. הטעות הקשה של דואני שהביאה להפסד מכאיב בדרבי השלישי, סיפקה לרצון את החבל הדרוש בשביל לפרוש בפני קוראי מעריב את שיטת הלחץ של סאקי, התקפת היהלום של קאפלו, הגנת המניפה של ליפי, ומערך המשושה של טרפאטוני. אבי מלר, החזיק בשתי ידיו את גיליון העיתון בו העביר את מיטב שנותיו, והרגיש שעולמו נחרב עליו.

עמוק בתוך הלילה שבין חמישי לשישי, יומיים לפני המשחק המסיים של העונה, נפגשנו מלר ואני בניסיון אחרון למצוא מזור לקבוצה האומללה. משוטטים חסרי מנוחה בין הסלון למטבח, זרקנו לאוויר את כל מה שהיה לנו. אולי נזיז את באדיר לפה, את דגו לשם. אולי נעלה את ההוא מהנוער. ב-3 בלילה, כשמלר שאל, "תגיד, מה אתה אומר על אסולין בתור מגן ימני?", ידעתי שגורלנו נחרץ.

"אני הבאתי אותו לכאן, אני אדאג גם להוציא אותו", אמרתי בנחישות. שעה אחר כך כבר היינו במונית בדרך לשדה תעופה. אבי מלר, עבדכם הנאמן וסר אלכס פרגוסון, שארז מזוודה בחופזה. מי היה מאמין שהאיש הגדול הזה, זה שהוריד את ליברפול מכס המלכות המזוין שלה, זה שהביא לקבוצת הבת של הפועל ת"א 9 אליפויות נפלאות, יוברח בבושת פנים ללונדון.

סר אלכס כבר היה מזמן באוויר, כשאני ומלר סגרנו את הלילה בפאב אירי ברחוב הירקון. אני כשלעצמי, חשתי הקלה גדולה שכל העניין מאחורינו, אבל מלר לא הצליח למצוא נחמה. ראשו היו שמוט על הבאר, פניו כבויות, עיניו מפולבלות, חששתי לבריאותו. לפתע, אחרי חמש כוסות ענקיות של בירה, קם מלר והתנדנד שיכור לעבר הרחבה שבלב הפאב. "פאק אבי רצון", צרח מלר, "פאק אבי רצון". שני נערים כבני 15, אנגלופילים בהתהוות, התלהבו מהקטע וצעקו לו חזרה מאחד השולחנות הרחוקים: "פאק אבי רצון". יומיים אחר כך הפועל ירדה ליגה, אבל אופטימיות גדלה שטפה אותי. בליבי ידעתי, שעם נוער כזה, עתיד גדול עוד לפנינו.