האליפות הכי סתמית

קשה לראות את מכבי חיפה בטוחה בעצמה כל כך העונה ללא התייצבות ההגנה שלה. קשה לראות את רנאטו מבשיל ממשחק למשחק ללא השקט התעשייתי שמסדרת לו החוליה האחורית, ובראשה דקל קינן. בלם מכבי חיפה עבר בהצלחה את המבחן הקשה ביותר איתו מתמודד כישרון צעיר: מבחן העונה הגרועה שבאה בעקבות שנת הפריצה. כמעט כל שחקן צעיר חווה את הנפילה הזאת, ורק מי שחוזר ממנה מחושל יותר וחכם יותר באמת מצדיק את הסופרלטיבים מעונת הפריצה.

קינן סבל בעונה שעברה לא מעט מהפער בין איך שהציגו אותו אחרי עליית הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה ובין המציאות והדברים שחסרים לו עדיין כבלם, אבל לא רק. בעונה שעברה הבלמים שלצד קינן התחלפו בתדירות גבוהה, חוליית ההגנה סבלה מחוסר יציבות לא הגיוני ואיתה משחק ההגנה הנרפה. חלוץ טוב יכול לפרוח עם חלוץ רע לידו, זה הרבה פחות סביר כשזה מגיע לצמד הבלמים, שתלויים מאוד אחד בשני. בעונה שעברה קינן היה צעיר מדי ולא מספיק מנוסה כדי לעמוד בשיטפון, אבל חזק מספיק כדי לחזור ממנו בלם טוב יותר, ומשחק בקבוצה שספגה הכי מעט שערים אחרי בית"ר ירושלים. אם קינן ימשיך את הקו עד סיום העונה, הוא יגמור כבלם הרכב בנבחרת ישראל וחוליה מרכזית בהגנה הכי טובה בליגה - בדיוק הדברים שניבאו לו לפני יותר משנה.

אם לא יתרחש הבלתי צפוי ונראה משהו שעוד לא ראינו, דבר שלא קורה בדרך כלל בכדורגל, בית"ר ירושלים צועדת בביטחה לקראת האליפות הכי סתמית שלה. אליפות של מובן מאליו. באים, מנצחים וזהו. בלי שום משחק למזכרת, בלי רוע ואכזריות של אלופות עם תוכן אמיתי, בלי ניצוץ של רוע, בלי רעב למסע ניצחון ראוותני. במקום שבית"ר תשפיל את הליגה, הליגה משפילה אותה ומורידה אותה לרמה הבינונית שלה. דורסים כשאפשר, נחים מתי שרק אפשר. בית"ר משחקת כדורגל נחמד, דוגלת בכדורגל ההתקפי, אבל אך ורק בגלל פערי האיכות בין הסגל שלה לשאר הליגה. בית"ר כבר צעדה לאליפויות חד צדדיות כמו העונה, אבל היו בקבוצות האלה מפעם משהו מעבר. בעבר כל משחק היה כמו מסיבת רווקים טובה יותר. בית"ר השיגה את העליונות שלה תוך כדי משחקים ולא לפניהם. העונה נדמה כי בית"ר מוציאה את המינימום מהמקסימום ומתנהגת כמו קבוצה שנולדה עם כפית זהב בפה. עונה שבראי ההיסטוריה בעוד מספר שנים יכולה להיחשב כסוג של פספוס.

ראובן עטר הביא למכבי נתניה טונות של אופי, אבל לא את הגרם הדרוש כדי להפוך אותה לקבוצה יוזמת. עם אופי של קבוצה יוזמת. עם תודעה של קבוצה יוזמת. עם חשיבה של קבוצה יוזמת. חשיבה של קבוצה גדולה. נכון לעכשיו, מכבי נתניה ניצחה חמישה מתוך ששת משחקי החוץ שלה, אבל בשבעה משחקי בית השיגה רק שני ניצחונות. משמע, בכל פעם שנתניה יכולה היתה לשחק כמו קבוצה שבאה לעקוץ, האופי שלה ניצח. אבל ברגע שהיא נדרשה להכתיב את האירועים, כמו מול מכבי הרצליה בבית, האופי הזה היה בעוכריה. כשהיא נדרשת להניע כדור, כשהיא מחויבת לבצע מהלך מורכב מעבר לעוד כדור ארוך או חטיפת כדור ויציאה למתפרצת, כשהיא אמורה לבטא עליונות מול יריבה מסתגרת, נתניה עדיין לא מסוגלת לשחק כמו סגנית אלופה אמיתית. מליגה אמיתית. נכון, לסגל הדל שהעמיד דניאל יאמר לרשותו של עטר יש חלק בבעיה, אבל התירוץ הזה לא תופס לגבי מכבי הרצליה. כאן זה כבר אופי.

בנוגע לסגל השחקנים, עטר עומד בפני המבחן הכי חשוב בקריירת האימון שלו, ערב סבב המינויים החדש בקבוצת ליגת העל בעונה הבאה. עד עתה, פחות או יותר, עטר התבסס לא מעט על הסגל שנבנה בידי אלי גוטמן. עם עזיבתם של תמיר כהן, זנו בונדאה ואולי גם ג'ורג' בה, עטר יצטרך להראות שהוא מסוגל לייצב סגל לא פחות טוב. בחירת הזרים שלו במבחן הזה תהיה קריטית, בטח בהתחשב בהשפעה העצומה שהיתה לתמיר כהן על המשחק של מכבי נתניה. בלי חיזוק נכון, שגם יתייחס בתבונה לספסל הרזה של נתניה, עטר עלול לסבול יותר מהאופי הבעייתי של הקבוצה.

קשה שלא לשים לב לכך שהתכנית יציע העיתונות איבדה מהמומנטום שלה השנה. סף הגירוי שלנו מהפרובוקציות הקבועות עלה, ומידת ההשפעה של התכנית על השיח הספורטיבי ירדה בהתאם. מה יש להם כבר לחדש לנו? עוד צעקות? ראינו. עוד מריבות? התרגלנו. לא תמיד זה מחזיק אחרי אפקט ההפתעה מהעונה הראשונה.

ערוץ הספורט עושה טעות בכך שהוא לא מעלה את התכנית בימים בהם היא כן רלוונטית, בהם הטריק עובד: מוצ"ש. אז היא יכולה עדיין לרכוב על המומנטום של המחזור, ולמצוא הרבה יותר צופים לדיעות הספציפיות שהפאנל מנפק. לתכנית כמו יציע העיתונות יש אורך חיים אמיתי בשעות בהם הדם רותח, ולא בימי שני ואפילו לא בימי חמישי המאוחרים בהם עולה התכנית בעקבות שעות המשחקים ביורוליג. רק כשדם רותח במוצ"ש אפשר לשים לב לדברי ההלל שמרעיף שלמה שרף על יצחק שום וקופמן יכול לעצבן בשידור חי את האריאל שיימנים למיניהם. בקצב הזה, אפשר יהיה להעביר גם את התכנית ל-5+ לייב מבלי שבאמת נרגיש.

"פדרמן כבר יפשר בין לוני לרוני"

"בית"ר עשתה היום צעד משמעותי בדרך לאליפות"

רוברטו גוטה מאתר סוקר נט בדק ומצא כי מאז 1951 לא פוטרו בפרק זמן כל כך קצר כל כך הרבה מאמנים בליגה הראשונה באיטליה - שישה במספר. גוטה סקר קבוצה קבוצה והראה כיצד המהפכים על הקווים לא הוכיחו את עצמם, בדיוק מה שקורה כעת בהפועל תל אביב ובני יהודה. בסופו של דבר, למרות החשיבות המוגזמת שמעניקה התקשורת לאנשים על הקווים, כדורגל הוא קודם כל משחק של שחקנים. היום המאמנים הם הכוכבים, אבל השחקנים עדיין הם החוליה החשובה ביותר. שחקנים עושים מאמן, ולא להיפך. גוטמן יכול לעבוד מהיום ועד סוף העונה עם שחקני הפועל תל אביב על חזרה לעמדות מוצא, משמעת טקטית גבוהה, הוא יכול להמשיך לתלות להם בחדר הלבשה עקרונות לחוסן נפשי על המגרש, אבל עם חומר אנושי ומקצועי שכזה מרחב התמרון שלו שואף לאפס. מכבי חיפה, למשל, היתה השליטה הבלתי מעורערת בליגה, אבל ברגע שהיא איבדה את שחקני המפתח לבית"ר אף מאמן לא יכול היה להושיע אותה.

כל זה, בהקשר של הפועל תל אביב ובני יהודה, מוביל אותנו לחלון ההעברות בינואר, שם ורק שם יוכרע מי תרד ומי תשרוד. שתי השורדות הגדולות מהעונות האחרונות הן ההוכחה החותכת לכך: הפועל כפר סבא לפני שנתיים, ומכבי הרצליה בעונה שעברה. שתיהן פגעו בינגו בשחקנים שהצטרפו בינואר וחשוב מכך, לטובת צמד האלים, מצאו שחקנים שידעו לסיים מול השער. למרות המיתוס המוכר, קבוצת תחתית צריכה קודם כל, לפני בלמים טובים, שחקנים שיודעים לסיים מול השער. לא משנה באיזו עמדה. לא משנה אם קוראים להם יבואה, קמאנן או בוקסנבוים. הפועל תל אביב ובני יהודה כבשו הכי מעט בליגה וכמו הרצליה או כפר סבא, הן זקוקות יותר מכל לאדם שיתרגם את המצבים הספורים שהן מגיעות לשער או שניים. אם אלי גוטמן ואלי כהן ימשיכו לשים את מבטחם בהגנה, ממש לא בטוח שזה יעזור להם במקרה הזה.