הדו"ח שהוציא סנאטור ג'ורג' מיצ'ל עורר סערה גדולה בעולם הספורט האמריקאי. המסקנה הנחרצת: שחקנים מכל 30 קבוצות הבייסבול במדינה לקחו סמים אסורים. וואו. לא ידענו את זה קודם, במיוחד כשהסמים הללו היו מותרים ב-MLB עד 2005. זאת אומרת, מותרים כמו עישון מריחואנה באמסטרדם - לא בדיוק מותרים, אבל בוודאי לא אסורים.
לכן, הממצא הזה שכביכול מעורר שוק, אינו אלא אחיזת עיניים. בשביל קביעה שכזו לא צריך 20 חודשים חקירה, מספיקות חמש דקות. גם לא צריך להשתאות מהעובדה שבארי בונדס ומארק מגווייר נמצאים שם, סביר להניח שגם סנאטור מיצ'ל, הקומישינר באד זליג וכל מי שקשור לעניין יודע את זה. מה שכן נוגע בסנסציה הם חלק מהשמות האחרים שהעלה הדו"ח: רוג'ר קלמנס, אנדי פטיט, מו וון, אריק גאנייה, מיגל טחאדה ועוד שחקני הווה ועבר מהשורה הראשונה והשניה.
מן הסתם, שמו של קלמנס הוא הבולט מכולם. אף אחד לא העז להרהר בקול, האם העובדה שהמגיש נראה בשיא אונו בתחילת שנות ה-40 לחייו אינה קשורה בסמים ממריצים. יכולות להיות לכך שלוש סיבות: או שאוהדי הספורט העריכו את קלמנס יותר מדי ובטחו בעובדה ששחקן שהגיע למייג'ורס בתחילת שנות ה-80 יידע להתנזר מהרעה החולה, או שהם העדיפו במפגיע להתעלם, או שפשוט התרכזו יתר על המידה במרוצים לצמרת של בארי בונדס, מארק מגווייר וסמי סוסה. כפי הנראה, העוגה מורכבת משלושת החלקים הללו.
בימים שבהם מתנהל נגדו משפט, בונדס בוודאי לא יכול להיות שמח. אבל ייתכן מאוד שדווקא דו"ח מיצ'ל יהווה נקודת תפנית חשובה במאבק שלו לקראת הכניסה להיכל התהילה. מגווייר נראה כמועמד בטוח לכניסה להיכל, והוא עדיין לא בפנים. קלמנס כמעט המציא את ההגדרה "הול אוף פיימר", ובעקבות תקדים מגווייר גם הוא עלול לספוג ריקושטים. ובונדס? לא צריך להרחיב כבר בנושא.
אלא שמעתה אי אפשר יהיה להזכיר את בונדס מבלי לומר את שמו של קלמנס באותה נשימה, וזה כבר אתגר מורכב ומסובך מהרבה בחינות לציבור האמריקאי. קלמנס נתפס כאל בייסבול דומיננטי, ומקומו בספרי ההיסטוריה חשוב לא פחות ואולי אף יותר מזה של בונדס. 24 שנות בייסבול, ERA קריירה של 3.12, שבעה תארי סיי יאנג ושתי טבעות אליפות - מדובר באחד מעשרים השחקנים הטובים בהיסטוריה של כמעט 130 שנה. ועכשיו גם הוא צריך לספק הסברים.
בונדס הוא טיפוס בלתי נסבל ובנוסף הוא גם שחור. קלמנס הוא טיפוס בלתי נסבל וחמדן, אבל הוא לבן. הבדלי צבע? בואו ניתן לאמריקאים את הספק ואת זמן החסד לעכל, אבל בואו גם נראה מתי יקום האיש שידרוש למחוק את שבע זכיות הסיי יאנג של קלמנס, או לפחות את השתיים האחרונות שבהן. בואו נראה מי יאמר שהוא לא מאמין יותר לרוג'ר, שהוא פושע, שהוא המיט אסון על הספורט ושהוא לא צריך להיות בהיכל. בסופו של יום, די ברור שזה לא יקרה. בהיכל התהילה יבינו בחמש השנים הקרובות שאם הם רוצים להערים קשיים על כל מי שנחשד או שהשתמש בסמים ממריצים בקריירה, לא יישארו להם מועמדים. לכן מגווייר ייכנס, גם סוסה וקלמנס. וגם בארי בונדס יהיה שם, ורצוי מאוד שבלי כוכבית על הכדור ועל השיא.
אל תפספס
ברוך שפטרינו
ומכאן לפוטבול ולפשעים מסוג אחר. מה שעשה השבוע בובי פטרינו הוא בלתי נסלח. ההברזה של מאמן אטלנטה, תוך שהוא משאיר פתק ואפילו לא נפרד מהשחקנים, היא יריקה חזקה לא רק על הארגון הכושל, אלא על כל ה-NFL. פטרינו הוא אדם שכשהוא הולך ברחוב, צריך לקרוא לו בוז. כשהמלצרית מגישה לו אוכל, היא צריכה לשפוך עליו את כוס מיץ התפוזים. בובי פטרינו הוא איש קטן, כי לא משנה כמה הבטחות שקיבל הופרו, אם אכן הופרו. יש דרך בסיסית להתנהג בכל מקום עבודה, ופטרינו הפר את הכללים ושבר את הכלים. ומה שעצוב הוא שהיה מי שלקח אותו בחזרה ויהפוך אותו שוב לאל במכללה שלו, מעמד שאותו קיבל בלואיוויל.
הסיבה להיות ראש לשועלים במקום זנב לאריות מובנת, ולכן ברור מדוע מאמני מכללות שכשלו ב-NFL חוזרים לקולג' במהרה. אבל צריך להבין מאיפה זה מגיע. בסולם ההיררכיה של ה-NFL יש מאמנים רבים - מאמני ליינבקרים, קוורטרבקים, מתאמי קו התקפה והגנה, מאמני טייט אנדים ועוד מספר בעלי תפקידים. מאמן שצמח מלמטה שואף, כמובן, לקבל בסיכומו של דבר את התפקיד הנכסף של מאמן ראשי.
אם מתאם שקודם להיות מאמן ראשי נכשל, הוא תמיד יכול, מקצועית ונפשית, לעשות הסבה, לרדת בדרגה ולקוות שיום אחד יקבל שוב את ההזדמנות. דוגמאות לא חסרות, כשהבולטת שבהן היא זו של ביל בליצ'יק, שחזר להיות מתאם הגנה והפך לאחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה. "אם אומרים לך שתוכל לחיות את חייך פעם נוספת, הרי לא תחזור על אותן טעויות", אמר בליצ'יק כשנשאל על ההבדל בין שתי התקופות שבהן שימש מאמן ראשי.
וזו בדיוק הנקודה של מאמני המכללות - להם אין הזדמנות שניה. מעטים המקרים שבהם יעלה מאמן מכללות ל-NFL, יורד בחזרה למכללות וישוב למקצוענים. מעטים משתי סיבות - האחת היא שלאנשי המקצוע ב-NFL אין אורך רוח למאמן מכללות שכשל והם יותר סלחניים כלפי מאמני NFL שלא הצליחו. השניה היא שהמאמנים עצמם מבינים שאת המעמד שקיבלו במכללות לא יקבלו בליגה המקצוענית. הם באו, ניסו, לא הלך להם, העדיפו ללכת לכוך שבו טוב להם. זה מה שקרה לפטרינו, ואין בכך שום רע. הבעיה היא בדרך שבה הוא בחר לעשות את זה, דרך שפלה וחסרת אתיקה בסיסית.
בטורו כתב דודי כפרי כי פטרינו סגר את הדלת למאמני המכללות, משום שכעת אף אחד לא ירצה בשירותיהם. איני מסכים עם כפרי. הזיכרון של אנשים קצר. בעלי ההון מאוהבים בקוסמים, גם אם את הקסמים שלהם עשו "רק" במכללות. כך היה עם סטיב ספורייר, כך עם ניק סייבן וכך גם עם פטרינו. בנוסף, הם בטוחים, כמו מאמני המכללות עצמם, שיש להם מעמד של אלים, שהם לא יכולים לטעות. את השגיאה העצומה של ויין הייזנגה עם סייבן אפשר היה להריח ממרחק של עשרות אלפי קילומטרים. הפסטיבל שעשו בוושינגטון לספורייר נראה מוגזם מלכתחילה, וגם המינוי של פטרינו היה טעות, ולא רק בדיעבד.
ארתור בלאנק, איש שחולש על אימפריות של מיליארדים, נפגע מאוד מהמהלך של פטרינו. בלאנק נפגע השנה גם ממייקל ויק, אותו שחקן שעשה עבורו טרייד עם סן דייגו כדי להשיגו ב-2001 בגלל העוצמה הכלכלית הטמונה בו. ארתור בלאנק צריך להסתכל על עצמו ולבדוק היכן טעה, במקום לטמון את הראש בחול. אבל לא רק בלאנק, רצוי מאוד שכל שאר בעלי הקבוצות ב-NFL יבחנו את מסע הכשלונות הארוך שבמינוי מאמני מכללות, ויבינו שהסיכוי שאחד מהם יהיה ביל וולש או ג'ימי ג'ונסון נמוך מהסיכוי שמייק מארץ יחזור ויהיה מאמן ראשי נורמלי. זה יקרה? בואו נגיד שכבר בקיץ הקרוב תשמעו דיבורים על מאמן מכללות זה או אחר שמועמד לקבוצה ב-NFL, אולי אפילו על מינוי.