מאמן או פרשן

פעם, לפני שהיו שידורים ישירים בטלוויזיה, כמות אינסופית של אתרי אינטרנט ומיקרופון בכל חור, התגובות אחרי משחקים בליגת העל היו זהות, פחות או יותר. זה היה משהו שנע בין "ספגנו שער לא מחויב המציאות", ל"קופחנו קשות על ידי השיפוט". אלה היו תירוצים וקלישאות שעימם זוהו המאמנים יותר מכל, ומה שהבדיל בינם לבין פרשנים. אלא שהשנים האחרונות ייצרו סגנון דיבור מודרני יותר אצל חלק מהמאמנים, כזה שמטשטש את ההבדל בין איש מקצוע שראה משחק מהיציע לבין אחד שעמד על הקווים. בין מאמן לפרשן. לא תמיד ברור האם המרואיין הוא אחד כזה שראה את המשחק מהצד ומרשה לעצמו להעביר ביקורת, או מישהו שבאמת יש לו אחריות לקבוצה. ניסינו למצוא את הקו התוחם ולקבוע מי ממאמני ליגת העל הוא יותר מאמן ומי נוטה לפרשנות. זכרו - זהו לא מדד לקביעת איכותם של המאמנים, רק כלי שיפוטי להתנהגותם לאחר משחק.

כשמדברים על מאמן שהוא פרשן, צריך ללכת אחורה. הרבה זמן אחורה, אי שם לתחילת שנות ה-90, שם נמצא מאמן שידע בדיוק מתי צריך להפריד בינו לבין הנעשה על הדשא. לאחר כל משחק של מכבי תל אביב, גרנט היה מנתח הלכה למעשה את האירועים. "שלטנו, הגענו למצבים, הנענו כדור". אם גרנט היה נכנס ממש למצב רוח פרשני, הוא היה מתקדם שלב בניתוח: "החזקנו בכדור 75 אחוז מהזמן, וב-25 האחוזים הנותרים הם הבקיעו שער".

אלא שמאז שמונה גרנט לנבחרת, התמונה הלכה והתהפכה. הוא היה ממטיר קלישאות, מדבר נקודתית ומדי פעם מוציא מהפה משפטים כמו "אני חי בחלום", שבאופן רגעי יכלו לשמש כותרת חצי פיקנטית. בצ'לסי גרנט בכלל מתנהג כמו מאמן קלאסי מהפרמייר ליג, כזה שאומר את הדברים הנכונים ומדי פעם יוצא על שופטים. מפתח תקוה ועד אנגליה, האיש עבר את המטמורפוזה המושלמת.

פסק הדין: פעם פרשן, היום מאמן

אחד מממציאי ז'אנר הפרשנים המודרני וממשיכי דמותו של אברהם גרנט. בתחילת הדרך של שירזי בבני יהודה, הוא עוד היה נוהג לדבר על הקבוצה בגוף שלישי. "אני אומר כבר הרבה זמן שבני יהודה צריכה להשתפר, בני יהודה לא משחקת טוב", ממש כאילו הוא יושב בעמדת השידור לצד מאיר אינשטיין ומתאר מה צריך לתקן בקבוצת התחתית משכונת התקווה. מצד אחד הוא הצטייר כמי שמודע לבעיות של הקבוצה, מצד שני, התחושה הייתה שהוא בורח מאחריות (גם אם זה לא נכון).

לאחרונה גם שירזי הבין שאי אפשר להפריד בינו לבין השחקנים, שינה מעט את הגישה והחל לדבר ברבים בגוף ראשון – "לא היינו טובים, אין לנו מחץ, לא הגיעה לנו נקודה" וכו', אבל תדמית המאמן שעומד מהצד כבר דבקה בו והוא נחשב לגדול הפרשנים בין המאמנים.

פסק הדין: פרשן

העניין עם חזן הוא לא בתוכן הדברים, אלא בצורה שבה הם נאמרים. מחזן לא תחלצו פנינים, אבל הוא נתפש בעיני רבים כמו פיגורת הטלוויזיה האולטימטיבית: רהוט, עובר מסך בצורה חלקה והוא הפרשן הלאומי של ערוץ 1 במשחקי הנבחרת. בנוסף, הוא גם מתלבש לכל משחק כאילו הוא בדרך לחתונה, מה שמשרה את האווירה שכל קשר בינו לבין התפאורה שמסביבו מקרי בהחלט. הדברים שהוא אומר לא שונים מאמירותיו של אלי כהן, לעתים אף נדמה שהוא מתכתב עם השחקנים שלו דרך המסך ולא באמצעות חדר ההלבשה, אבל אי אפשר להתעלם מהעטיפה שבה דבריו מגיעים.

פסק הדין: פרשן. עוד משתייכים לז'אנר: ניר לוין, רן בן שמעון

טוב, במקרה של אלי כהן אין בכלל ספקות. כל מי שראה את משחקי מכבי תל אביב בעונה שעברה העביר מיד לאחר שריקת הסיום (אם לא עשה זאת במהלך המשחק) לערוץ הולמרק, דיסקברי או משהו מעניין יותר. אלי כהן דואג שלצופה לא תישאר אפילו פיסת דמיון קטנה ושהעיתונאים יחפשו כותרות במקום אחר, כי ממנו הם לא יוציאו שום דבר פיקנטי. ניואנסים? לכו לניצן שירזי או אלי אוחנה, כהן ימשיך לדבר על שערים לא מחוייבי המציאות, שופט שדפק את הקבוצה ועל כך שלא חושבים על אליפות, רק חיים משבת לשבת, אוגרים נקודות והמטרה היא התברגות בצמרת הגבוהה. משעמם מוות. הוא תמיד צריך שחקני הכרעה, זרים באיכות גבוהה וישראלים מהרמה הראשונה – כאילו שאת הסגל של הקבוצה שלו בחר מישהו אחר, בזמן אחר, לא ידוע.

פסק הדין: מאמן בניצחונות, פרשן בהפסדים. שייכים לז'אנר: רוני לוי, אלי גוטמן

ראובן עטר הוא אלי כהן מינוס התירוצים. הוא עובר מסך, אבל עדיין יבשושי ומופנם. הוא יסביר למה הפסיד, אבל לא ינסה למצוא את האשם. הוא לא מדבר הרבה כמו חזן, אבל גם לא מסתתר תחת ערימות של קלישאות. במטאפורה לכדורגל, הדמות התקשורתית של עטר המאמן היא זו של קשר 50-50 - הוא תורם הרבה מאוד, אבל חלק גדול מהתפקיד שלו אפור ולא מאתגר את העין. כך גם מול המצלמה - אי אפשר שלא לאהוב את עטר, כשרואים אותו מייד נזכרים בגולים המדהימים של שנות ה-90, אבל בתוך שניות מתעורר הצורך שהראיון אתו יסתיים.

פסק הדין: מאמן. שייך לז'אנר: פרדי דוד (מינוס הגולים משנות ה-90)

אין ספק שאוחנה הוא הדילמה הגדולה ביותר, איש בלתי ניתן לעיכול, במובן הכי חיובי שיש. מצד אחד, אוחנה מדבר כמו אבי אבות הפרשנים. אין לו טיפת חשבון, הוא לא מרחם והוא תמיד אומר דברים מעניינים, משאת נפשו של כל מראיין. מצד שני, הוא לא נותן אפילו לרגע אחד את ההרגשה שהאחריות ממנו והלאה, והוא לעולם לא ידבר בגוף שלישי או יטיל רפש על השחקנים שלו. לכן, כשנכנסים לשאלה האם אוחנה הוא מאמן או פרשן, כואב הלב לבחור צד, משום שבליגת העל הוא המאמן הטוב ביותר בין הפרשנים והפרשן הקולח ביותר בין המאמנים.

פסק הדין: זה לא היה קל – מאמן (עולם הפרשנים מזיל עכשיו דמעה)

אצל שום התשובה לשאלה ברורה, הוא פשוט לא רהוט וברור מספיק כדי להיות פרשן. בכל הזדמנות שום יספר לכם על "התקופה שבה אימנתי כאן, והתקופה שבה אימנתי שם". הוא המאמן שנמנע יותר מכולם מלהסיט את עצמו אפילו לרגע קט לכיוון הפרשני, ומבהיר בכל הזדמנות שהוא דואג לנעשה על כר הדשא בכל רגע נתון. שום הוא לא חסיד של דיבורים - בשביל המיקרופון יש את החבר הטוב, שלמה שרף - את שומי תעזבו בשקט. הוא עסוק בלקחת תארים.

פסק הדין: מאמן. שייך לז'אנר: דרור קשטן

לוי הוא סוג של אלי אוחנה נטול עוקצנות וסרקאזם. יש לו הרבה מאוד חן, הוא עובר מסך מצוין, רואים שהוא בחור טוב, אבל הוא לא מסוגל להיות בוטה ונחרץ כמו האיש שהחליף אותו בכפר סבא. לוי אמין מאוד, אחד שתמיד נותן את התחושה שהוא אומר בדיוק את מה שראה. הוא גם בחור חביב במיוחד, שבאמת חובה לפרגן להצלחה שלו, ואם הוא נכשל הלב נחמץ. הוא לא אומר דברים שונים במיוחד מאלי כהן ודומיהם, אבל הרי"ש המתגלגלת ומראה הסחבק נותנים עוד ממד למסך.

פסק הדין: פרשן

מכיוון שעופר פביאן מאמן זמן קצר מדי מכדי שנוכל לתהות על קנקנו, הלכנו לאיש המזוהה ביותר עם הקבוצה בשנים האחרונות, על אף שכרגע הוא מחוסר עבודה. הדבר שהכי בולט אצל לוזון הוא העיניים. יש לו מבט חודר של "אתה על הכוונת", אם שאלת כעיתונאי שאלה שאינה במקום. הוא מסוגל לבוא למשחק עם חולצות שעליהן כתוב "אמא שלך זונה", מה שמקטין את סיכוייו להיות פרשן, ומהצד השני יכול להגיד לאוהדים "אני יותר משוגע מכם", משפט שלא תשמעו מכל מאמן. מה שמכריע את הכף היא העובדה שגם לוזון, כמו מאמנים רבים בליגה, נמנע מהצהרות ומעדיף להתכסות תחת משפטים קבועים לפני ואחרי משחקים.

פסק הדין: מאמן (גרוע)