מי נלחם באלימות?

אם יש בכל זאת משהו אופטימי בעונה הזאת, הוא שסופסוף נמצאה לנבחרת חוליית קישור אחורי שתשכיח במעט את ימי אבוקסיס וטל בנין. תמיר כהן וגל אלברמן רק בני 23 ו-24 בהתאמה, והם צלחו אחרי קשיים מרובים את גיל המעבר מכדורגלן מבטיח לכדורגלן מקיים. בדרכם לגיל 27, בו בדרך כלל שחקן כדורגל מגיע לבשלות מנטלית ומקצועית, כהן ואלברמן גיוונו את המשחק שלהם. לא רק הגנה, לא רק חילוצי כדור, אלא גם תנועה לעומק, כניסות מרובות לרחבה וסיכון מתמיד של השער.

אם אפשר למצוא מכנה משותף בין השניים, הוא טמון במאמנים שלהם. עטר ושום נותנים הרבה יותר חופש פעולה לקשרים שלהם, דוגלים בשחקני הקו השני שבאים ומפתיעים את הגנת היריב ומלמדים את השחקנים שלהם לא לפחד. לא לפחד לבעוט לשער ממצבים קשים, לא לפחד לעלות למעלה, לא לפחד לעשות דריבל, לא לפחד לעשות את מה שמאמניהם הקודמים אסרו עליהם לעשות. קשרים אחוריים מודרניים לכל דבר.

בסופו של דבר, שחקן זר נמדד בצורה שבה הוא מתמודד עם הרגלי העבודה בישראל. המבחן האמיתי של שחקן זר איכותי מגיע בעונה השנייה והשלישית שלו כאן, רק אז אפשר לראות האם הוא נגרר אחרי הבינוניות הישראלית או מושך אותה אחריו. האם הוא ג'ובאני רוסו או גבריאל לימה. מאוד קל לשחקן זר להפתיע בעונה הראשונה שלו בישראל: פחות מכירים אותו, פחות יודעים לשמור אותו, פחות יודעים למה לצפות ממנו. אם בעונה שעברה, למשל, חשבנו שמילאן מרטינוביץ' הוא הברקה, קיבלו העונה את התשובה האמיתית לכך.

המקרה הקיצוני ביותר לכך הוא זה של אלן מסודי, שכמו שחקן ישראלי החל להאמין לטרוניות שלו: פעם זה בגלל הדירה ששיכנו אותו בה, פעם זה הדרישות הטקטיות של רוני לוי ופעם העמדה בצד ימין בה ממקם אותו אלון חזן. זה אף פעם לא הוא, זה תמיד המאמן, היו"ר או האפסנאי. זה אף פעם לא התשוקה שלו למשחק שכבתה, הרצון שלו להצליח שאזל והשאיפות האחרות שלו בתחום חיי הלילה. נכון, מעט מאוד שחקני רכש הצליחו להיטמע ולהנהיג את אשדוד. הלב של הקבוצה תמיד היה בשחקני הבית. אלא שבמקרה של מסודי אין להאשים את המסורת אלא רק את השחקן עצמו, שאולי אלה שעותיו האחרונות בליגת העל. קשה לראות עוד קבוצה ישראלית שמה עליו את היד ומהמרת עליו. שחקנים ישראלים כמוהו יש בשפע.

לאורך שנים השתרשה כאן הדוגמה שאל השחקן הישראלי צריך להתייחס ביד קשה. לגעור בו, להעניש אותו, אפילו לעלוב בו – ככה הסוס ירוץ יותר מהר. למרות שהגישה המיושנת הזאת הפכה למיעוט בכדורגל האירופי, בישראל מתעקשים להמשיך ולחנך שחקנים כמו שפונגין ושבחון כפי שנהגו בעבר הרחוק באלי קוקוס כהן ושלמה שירזי. דוגמה חיה לכך ניתן למצוא בהכנות של חלק מקבוצות ליגת העל לחלון ההעברות של חודש ינואר, הכנות שהחלו עוד לפני סגירת חלון ההעברות של הקיץ. מדי בוקר אנו קוראים על מסדרי שחרורים, מהפכות בסגל ורביזיות בהרכב – ספינים אחרי ספינים שנועדו לאיים ולהמריץ את השחקנים בקבוצות התחתית, אבל מסתיימים בדרך כלל כמו שספינים מסתיימים. כמה שלא איימו על השחקנים, הם שוב הוכיחו במוצ"ש כמה שהם פשוט שחקנים גרועים.

מה שבעיקר מאכזב בעניין הזה הוא למצוא שם קבוצות שמנוהלות על ידי שחקני עבר שקצו בגישה הזאת כשהם היו בצד השני. לכולנו ידועה התגובה הנחרצת של אבי נמני כנגד ההתקפה הברברית של שלמה שרף כלפיו בתום המשחק מול הפועל חיפה ("מישהו ראה את נמני?"), כולנו זוכרים את הדעה של חיים רביבו על התבטאויותיו של אותו שרף כנגד שחקני הנבחרת של שנות ה-90, ואנחנו יכולים לנחש שגם אלון חזן השחקן לא אהב שמתייחסים אליו בזלזול. לכן זה מדהים לגלות את השלישייה הזאת עושה בדיוק את מה ששנוא עליה. את מה שהם ראו כבר כפסול ולא נכון כשהיו שחקנים. הם לא ראו כבר אז שזה לא עובד?

לתקשורת הספורט יש את ההשפעה הגדולה ביותר על המלחמה באלימות. רק כאשר היא דורשת תשובות מהממונים, רק כאשר היא מוקיעה את המתפרעים, אבי לוזון מכנס מסיבות עיתונאים, חברי הכנסת יוצאים מהחורים ואולפני הטלוויזיה מזמינים קציני משטרה. גם אם אין כאן פתרון של ממש לבעיות, המתפרעים מתקשים להישאר אדישים לבוז הציבורי שהם סופגים ולעתים אף משנים את דרכם. ההוכחה הכי טרייה לכך ניתנה במשחק בו אירחו אוהדי בית"ר ירושלים את עבאס סואן אחרי שריקות הבוז בקרית אליעזר, אירוח לבבי שאפילו הוציא מסואן מילים מחמיאות על הקהל בטדי. הסיבה לכך היא אחת: סדרת החינוך שהם חטפו בתקשורת. גם אם רובה היתה צבועה ולא הוגנת, היא עשתה את שלה והוכיחה את עצמה.

אלא שהתקשורת עושה זאת אך ורק משיקולי רייטינג, אותם שיקולים שמעלים את בעיית האלימות לסדר היום ברגע שזה נוגע למורשת רבין, ומורידים ברגע שזה נוגע להפועל כפר סבא ובני יהודה, שאוהדיהן הוכו בשבועיים האחרונים על-ידי קהל אוהדי בית"ר ירושלים, שספגו לפני כן מארב אבנים מאוהדי מכבי נתניה. שום תחושת קבס, שום זעזוע אמיתי, שום דאגה כנה - רק רייטינג. זה הדבר היחיד שמניע את גלגלי המלחמה של כלי התקשורת השונים באלימות, מלחמה קצרה, צבועה ולא אמיתית. בשבוע שעבר, למשל, קיים ערוץ הספורט פאנל נגד אלימות. כיצד זה מתקשר לתרומתו של יציע העיתונות ורון קופמן להתבהמות השיח הספורטיבי והורדתו לרחובות החשוכים ביותר? לא חשוב. אבל זה מביא צופים.

"דרוש בדק בית באיגוד השופטים"

"למה לא מזמינים אף פעם שחקן אשדודי לנבחרת?"

"אוליגרך רוסי בדרך לרכישת מכבי תל אביב"

באופן כמעט עקבי, בית"ר תמיד הפסידה כסף מכך שיציע הקבוצות האורחות בטדי לא נהג להתמלא, גם במשחקי העונה. בזמן שמכבי חיפה והפועל ומכבי תל אביב פוצצו את האצטדיונים שלהן בעזרת האורחים הרבים שהגיעו מירושלים ותל אביב, בית"ר התבססה בעיקר על אוהדיה ולכן גם התקשתה לא פעם למלא את טדי לחלוטין. הסיבה המרכזית לכך היא החשש של אוהדי היריבות להגיע לטדי. הפחד מהצ'פחות ביציאה, האימה מחוליות הבריונים במגרשי החנייה ומן המארבים בכביש המהיר היוצא מהעיר. סביר להניח שזה גם מה שיעבור לאוהדי הפועל תל אביב שירצו לבוא לטדי ביום ראשון. סביר להניח שרבים מהם יוותרו על התענוג אחרי שהם ראו מה קרה לאוהדי הפועל כפר סבא ובני יהודה בשני המחזורים האחרונים.

גם הנהלת בית"ר החדשה מעלימה עין מהבעיה ומקווה שהיא תצוץ כמה שפחות. כמו לאוהדיה האלימים, יש לה אפילו אליבי: מדיניותו הנקמנית והלא עניינית של אבי לוזון. במקום לכוון את האנרגיה שלהם להוקעה היסטורית של אותו קומץ קיצוני שהולך וגדל, במקום לנצל את שעת הכושר ההיסטורית בעידן גאידמק ולגאול את הקבוצה העממית מציפורניו של ההמון, בבית"ר מתפארים בשטויות של לוזון. לארזי יש מגוון דרכים לנהל את המלחמה על זהותה של בית"ר: להתנער מארגוני האוהדים שמוציאים מקרבם את חוליות הטרוריסטים, להשתמש בשחקנים כדוברים והכי חשוב: להשאיר את הנושא על סדר היום. במצבה של בית"ר ירושלים ולמען עתידה, זה הרבה יותר חשוב מכמה היא תנצח את הפועל תל אביב.