רוצים שינוי, אבל לא יכולים

את החזרה מהאוב של אלי גוטמן השבוע, ממש ביום שבו ברור לכולם שדברים קורים בבני יהודה והפועל תל אביב, אפשר רק להשוות לקאמבקים המתוזמנים של ביבי נתניהו ואהוד ברק. השיטה היא אותה שיטה, הרעיון הוא אותו רעיון, התוצאה הסופית בדרך כלל היא אותה תוצאה. בשני התחומים, מדובר באנשים שנכשלו בגדול, שהמציאות הקיאה אותם החוצה והציבור מאס בהם ובדרכם – בלי קשר אם הם צדקו או לאו. בשני המקרים, הפתרון היה פוליטי: היעלמות, לקפריסין, להרצאות בארה"ב, לנבחרת האולימפית או סתם לנוח בבית. לקיחת צעד אחורה, התחפרות בבונקר, בתקווה שהעולם ישכח, המציאות תשתנה והלב ימצא דרך לסלוח ולהתגעגע אליהם. בשני המקרים, הטיימינג של החזרה מאוד חשוב, תלוי כמובן בחוש הפוליטי של כל מאמן. ברק ונתניהו ידעו לזהות חלל פוליטי שנוצר כדי להיכנס אליו, אם זה ביטחוני, חברתי או מנהיגותי ויצאו מהמחבוא שבו הם בחרו להסתתר בשנייה שצצה לה אופציה נהדרת לחזור. גם הם סיפרו בדרך שהשתנו, שלמדו לקח.

גוטמן עשה את זה השבוע בדיוק בטיימינג הנכון והוציא מחדש מהארון את הבעיות הישנות עם הנשיא הקפריסאי, אותן בעיות שכאילו נפתרו לפני חודש ומאז הוא דאג לספר לכל העולם איזה שקט ונעים הכדורגל הקפריסאי. אחרי כמעט שנתיים מאז אותה מיני מפלה נוספת במכבי נתניה, בדרך למסע החדש שלו למשרה בכדורגל הישראלי, גוטמן רוצה שנאמין שהוא השתנה. כמו ביבי וברק, הוא עלה מהבונקר, מתוך אמונה שחובבי הספורט שכחו את האירועים המטורפים שעברו עליו בעשור האחרון, ושהתדמית השלילית שנוצרה לו (בלי קשר אם בצדק או שלא) תיעלם מעצמה. גוטמן בונה על הגעגוע, על השכחה, אלא שההיסטוריה מלאה בניסיונות פוליטיים דומים של מאמנים שנעלמו וחזרו, והיא לא מבטיחה רבות לגוטמן. אפשר להשליך זאת גם על ברק וביבי.

בסופו של יום, מלמדים רוב המקרים, האנשים לא משתנים, התוצאות לא משתנות והבונקר, אליו הם חוזרים אחרי הכישלון, הוא אותו בונקר.

הקדנציה הקודמת של גוטמן בישראל, עת שאימן את מכבי נתניה, היא המשל המושלם לתופעה. גוטמן היה זה שלמעשה המציא את ההיעלמות לקפריסין, אחרי החוויה הלא נעימה שלו בהפועל באר שבע. כמו ניר קלינגר, התדמית השלילית (לא תמיד בצדק) רדפה אחרי גוטמן לכל מקום, בלי קשר לתוצאות. אופיו הנרגן, תורת משחק ההגנתית וסגנונו האפור דבקו בו ללא רחם. מאז העונה ההיא בבית"ר ירושלים, גוטמן המשיך לסבול בהפועל פתח-תקווה, הפועל באר שבע (למרות שהצליח בה מקצועית) ואפילו בהפועל חיפה קצו בשיטותיו. גוטמן ידע שהדרך הכי טובה מבחינתו היא להיעלם לכמה שנים, והוא יצא לעונה מאוד מוצלחת בפראלימני בקפריסין. בתווך, מעמד המאמן הישראלי הלך ונשחק ונדמה היה לרגע שהציבור מתגעגע למאמן הוותיק והסמכותי מפעם, גל שלא החזיק הרבה זמן מעמד. זה היה חלל מצוין בשביל גוטמן. אייל ברקוביץ' פתח לו את הדלת בחזרה לכדורגל הישראלי וגוטמן ניסה לפתוח דף חדש בנתניה. גם אז הוא רמז לנו שהוא השתנה, שהוא התרכך, שהוא למד איפה טעה, שהוא בכלל לא מדכא את שחקניו ומרדים את הצופים, שהוא בכלל לא משדר ניכור לקהל והתנשאות חסרת ביטחון כלפי הסביבה. אז הוא אמר. גוטמן, חובה לומר, בנה קבוצה נהדרת בנתניה, אבל אף אחד לא זכר לו את זה כשהגיע המשבר הראשון.

תוצאה:

כמה משחקים לא טובים והתדמית של גוטמן צפה ועלתה, והחלה לרדוף אותו מחדש עד להחלפתו בראובן עטר. מהר מאוד התברר שגוטמן לא מתכוון לשנות את סגנון משחקו, שאופיו הקריר לא יכול להשתנות וכנ"ל לגבי חוסר הסבלנות הכללית כלפיו. גוטמן חזר לבונקר שלו בקפריסין וחיכה לטיימינג הנכון לצוץ מחדש. הפועל תל אביב פנתה, אבל האם גוטמן באמת למד מטעויות העבר כמו שהצהיר השכם וערב השבוע?

עוד מאמן יסודי ושקדן, שבנה לעצמו בטיפשות מרובה תדמית שהוא לא הצליח להיפטר ממנה. שיאה של אותה תדמית נרגנת, אפורה, קטנונית וכמובן, הגנתית, היה בתקרית בה יוסי בניון סירב להתחלף בדרבי החיפאי בשנת 2000, ומאז כהן התקשה להתאושש. בימי תהילתו כהן אמר משהו על כך "שאותו לימדו ללחוץ לכולם את היד בזמן שהוא מטפס במעלה הדרגות, ולא לדרוך על האנשים", אבל יחסי האנוש של המאמן המשיכו להיות רעים. חשדנותו, מרירותו וחוסר יכולתו לברוח מהסכמות הישנות הלכו והחמירו עם השנים: בהפועל פתח תקווה, בבית"ר ירושלים, במכבי נתניה ובהפועל באר שבע. אלי כהן הבין שהוא חייב לזוז הצידה לפרק זמן מסוים, עד שהגיע למכבי תל אביב ב-2006/7.

תוצאה:

למרות הסיפורים כי אלי כהן השתנה, הוא נפל במכבי תל אביב מאותן סיבות שגרמו לקבוצותיו הקודמות למאוס בו. חוסר המודעות לסביבה, לאנשים, לשחקנים שאף פעם היו לא טובים עבורו, לסגנון אותו הגדיר התקפי אבל כולם ראו שהוא סופר הגנתי, לא יצרו סביבו קואליציה שתגן עליו בימים הקשים. השריף נשאר השריף. מאמן טוב, אבל בלתי נסבל.

בניגוד לאלי כהן וגוטמן, שהתחבאו בבית או בקפריסין, גיא לוי, אולי בזכות קשרים בהתאחדות, קיבל את הבונקר הכי נוח: אימון הנבחרת הצעירה. פעם משרה חשובה בכדורגל הישראלי, אבל היום, כך נדמה, הפכה למשרת אמון וחברות לאנשים שנתקעו, סטייל משה סיני. לוי הגיע לנבחרת הצעירה אחרי שכמעט אף קבוצה לא יכלה להכיל את אופיו המעצבן. הוא התקשה אפילו להתחיל עונה בבני יהודה, ולפני כן גמר בהפועל חיפה כאויב הציבור מספר 1. בין לבין היתה לו חוויה לא נעימה בהפועל כפר-סבא, שנגמרה בפיצוץ עם אלי טביב ושלחה אותו להתנסות כפרשן בערוץ הספורט - עוד מקום בו מאמנים שהופכים לפרשנים "משתנים". אחרי העלייה עם הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה כלי התקשורת מלאו בכתבות חנפנות ללוי, שניסה למכור לנו את השלווה הנפשית שנחתה עליו. פתאום הוא כבר לא הבן של, שרב עם כל מה שזז (כי הוא בכל זאת הבן של), פתאום הוא טיפוס נינוח, שקורא ספרים ושר שירים במקלחת. פיוז קצר? זה כבר שייך לעבר.

תוצאה:

אליפות אירופה הגיעה ולקחה את הגלימה מתחתה לוי הסתתר. הנה הוא, המאמן העצבני, שרב עם המאמן הלאומי, עם יו"ר ההתאחדות, עם העיתונאים, עם חלק מהשחקנים. מאמן שמנהל מסיבות עיתונאים הזויות, בהן הוא לא מוכן להסביר לאידיוטים מסביבו את הרכביו ומערכיו, אדם עם יחסי אנוש מאוד בעייתים, שמזכיר איזה לוי אחר מהפועל פתח תקווה.

הקיסם הלך הביתה אחרי המשחק מול דנמרק, לחשוב טוב על הטעויות שהובילו אותו למפלה הגדולה בקריירה שלו. שרף ידע ששחקניו מאסו בשיטותיו, העיתונאי קצו בהרגליו. שערוריה אחרי שערוריה, תקרית אחרי תקרית, פליטת פה אחרי פליטת פה. 8 שנים סבלנו אותו בנבחרת, עד שבאו נערות הליווי והאירו מעט את עינינו. שרף יצא לחופש, בתקווה להמציא את עצמו מחדש כמאמן מכבי תל אביב.

תוצאה

במכבי תל אביב הוא שרד בקושי שני מחזורים וייצר את אחת הפרשיות הגדולות בתולדותיה, את באר שבע הוא עזב מיד אחרי שהתחיל. היום הוא מנסה להשתקם בערוץ הספורט, שמטיף נגד אלימות, אבל בעיקר רומז לנו שאולי היה מעט צדק במה שלוני הרציקוביץ עשה לו.

אמנם מהכדורסל, אבל דוגמא מושלמת. מאמן מוכשר כשד, גאון כדורסל, שנפל פעם אחר פעם בגלל אופיו הקיצוני. אחרי המפלה בגמר הפלייאוף עם הפועל תל אביב, אדלשטיין הפך לפרשן בערוץ הספורט, שם ניסה לבנות לעצמו תדמית חדשה: רגועה, שלוווה, לא לחוצה יותר, לא עצבנית יותר – וורקוהוליק נטו, שראוי לצ'אנס נוסף בקבוצה גדולה שקוראת תיגר על מכבי תל אביב. תנו לו עוד הזדמנות במערכת ענקית, ותראו איך הוא למד לקח. בירושלים אפילו האמינו ששנת החופש שינתה אותו.

תוצאה
גאידמק נתן לו תקציב לקבוצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המועדון, אבל הפאניקה האדלשטיינית שוב הרימה את ראשה. התנצחות עם התקשורת, עם השחקנים, עם ההנהלה – וכל מה שגידי דודי סיפר מספר שבועות אחרי תום העונה ולא נעים לספר שוב.

במשל קלאסי של איזופוס מבקש העקרב, שלא יודע לשחות, טרמפ על גבו של הקרפד כדי לחצות את הנהר. הקרפד לא מסכים. "אתה תעקוץ אותי", הוא חושש. העקרב מבטיח ומבטיח, פותח במסע שכנועים. "הרי גם אני רוצה להגיע לצד השני, למה שאבצע מעשה התאבדות שכזה?", הוא שואל. הקרפד משתכנע ומרכיבו על גבו. באמצע הדרך הוא מרגיש עקיצה חזקה. "למה עשית את זה?", שואל הקרפד את העקרב, "עכשיו שנינו נטבע, ואתה הרי הבטחת". "אני לא יכול, זה בטבע שלי", עונה העקרב.

את הנמשל לא קשה להבין. אנשים לא משתנים. בקפריסין החמימה, על כס הפרשן הנוח של ערוץ הספורט, על הספה הביתית, אולי כן, אבל לא כאשר הלחץ חוזר. תחת הלחץ האופי שלך חוזר למקורות. ואם המקורות האלה הם בעייתים, אז גם המאמן בבעיה.