העיקר האריזה

הדבר שבו מצטיינים הערוצים המסחריים, 2 ו-10, יותר מכל הוא אריזה. הפרומואים תמיד נוצצים, הגרפיקה לעולם מרהיבה, הזוהר נוצץ מכל פינה, בין אם מדובר ב"מראה" המחרידה של אורנה דץ או בשידורים של מכבי ת"א (המחרידה לא פחות, נכון לעכשיו) בערוץ 10. בפרומואים נראים יותם הלפרין וליאור אליהו כמו שני גלדיאטורים מוכנים לקרב, אבל בזמן המשחק הם מזכירים יותר בדרך כלל ילדים מפוחדים. עודד קטש מתראיין ברהיטות כשברקע תפאורה מרשימה, אך אחרי הטיפ אוף הראשון עושה כל מאמץ לשבור שיא עולמי בחילופים לא ברורים.

אבל אנחנו הולכים שולל אחרי האריזה הזאת. זה נכון גם לגבי יורם ארבל ועופר שלח. לכאורה, זהו הצוות האידיאלי: משעשע, רהוט, קליל, חפז מהפומפוזיות המאוסה של הערוץ הממלכתי. רק מרכיב אחד קטן חסר כאן: בקיאות. על ארבל חבל להכביר מילים. הוא לא מבין, לא בכדורגל ולא בכדורסל, ניכר בו שהיכרותו עם העושים במלאכה מתבססת על חריצות תחקירניו ושגיאותיו כבר הפכו לפארסה אי שם בשנות ה-90' המוקדמות.

אבל הסיפור הוא שלח. במבט ראשון, אין מקום להשוואה בינו לבין אלי סהר, שלעולם לא ייהנה מנוכחות טלוויזיונית דומה לזו של כריש הכדורסל, הבייסבול, הפוטבול, הביטחון, החינוך והקולנוע, שמבין במפציצים חמקנים בדיוק כמו בגארדים חמקמקים. הבעיה היא שבתחום שבו הוא אמור להיות הטוב ביותר, שלח לא ממש מבין. הוא לא תמיד מצליח לזהות מעבר לאזורית, הוא מסמן מטרות קלות ומפציץ אותן בלי הפסקה (מרקוס פייזר ווויל ביינום יהיו אשמים בכל מה שקורה במכבי ת"א, גם כשכל חבריהם משחקים כמו עגלות) ובעיקר מתייחס בכפפות של משי למאמן הקבוצה, שהיה עד לא מזמן (ובקצב הזה יהיה גם בעתיד הקרוב) עמיתו לערוץ הספורט.

אבל האריזה של שלח – העברית, ההומור והנוכחות, מפצים על הכל. סהר – פרשן סולידי, גם אם רחוק מלהיות מושלם, שהולך לישון בלילה עם מגזינים של כדורסל אירופי ועבר קורס מאמנים – מפסיד כאן רק כי הוא לא מתחבר לכללי המשחק של הערוצים המסחריים, שבהם גרגר של כריזמה שווה פי כמה מקילוגרמים של ידע.