הקרב על השידור

במשך שנים, משחקיה של מכבי באירופה היוו את אחד משיאיו של ערוץ 1. עבור צופים ואוהדים רבים ימי חמישי אכן היו קדושים, ומכבי היוותה מעין טוטם לשבט בני ישראל. שחקניה כונו בשמות הפרטיים, כמו היו השכן מלמטה, "אולסי, ג'ימבו ומיקי-מוטי". אלו יצקו את המסד עליהם צעדו ג'מצ'י, מגי, בארלו, מרסר ואחר כך גודס, הנפלד, קטש-שפר, פארקר ועוד רבים וטובים. קשה לדעת מה הסיבה ומה המסובב בעניין, אבל דבר אחד ברור – הרבה כסף ציבורי זרם לקבוצה הפרטית. למעט עונת 1992/93, בה שודרו רק משחקי הבית, ועונת 1993/4, אז מכבי שיחקה בגביע קוראץ' ושודרה בערוץ 2, הלכו הערוץ והקבוצה יד ביד עד שהיה קשה להבדיל ביניהם.

ככל שחלפו השנים, והצהובים צברו עוד ועוד הצלחות, בלעדיותו של הערוץ הפכה את מכבי לנכס לאומי. פרשן כמו אריה מליניאק, שלא יישר קו עם התרנגולת שמטילה ביצי רייטינג, עזב את הלול. מכבי הפכה לסמל, ולא התכוונה לוותר על החשיפה הארצית לטובת הערוצים המסחריים או ערוצי הנישה. הסימביוזה בין הקבוצה לערוץ, והדיון על ההשפעה ההדית מבחינת הישגים, תדמית, השפעה תרבותית ועוד, שווים התייחסות מעמיקה, אך כאן נבחן האם המעבר מרשות השידור הציבורית לערוץ 10 המסחרי, הועיל בסופו של משחק, לצופה הכדורסל. השדר, הפרשן ורמת השידור יהיו הפרמטרים בהם נתמקד.

לא כוחות. סביר להניח שהורסקי ינק כילד את קולו של יורם ארבל, איש שמכיר את מסדרונות רוממה ככף ידו, ושידר את מכבי תל אביב עוד בתקופת המחיקון. נכון, בתקופה האחרונה ארבל מתבלבל בשמות השחקנים, לעיתים ההומור גולש למחוזות קצת מביכים והראיה נחלשה, אבל עדיין מדובר בשדר מספר 1. גם לעומת מאיר איינשטיין הפטריוטי והמתלהם, שעט על טעויות שיפוט כמוצא שלל ונגרר לויכוחים עם הפרשנים, או רמי וייץ היבשושי משהו, שאמנם מכיר את הסטטיסטיקה ושמות השחקנים על בוריים, אבל יגרום לך לנחור אחרי 20 דקות, ארבל מוביל. את ניב רסקין, שטרם שידר את מכבי ביורוליג, נשאיר בצד.

הורסקי, עם כריזמה של חדר המתנה לרופא שיניים, מנעד קולי מוגבל וחזות אפרפרה, נראה בתחילת העונה שעברה כליהוק לא מבטיח, אבל התגלה כשדר יעיל, שכמעט אינו טועה ואוהב את מה שהוא משדר. אבל זה לא מספיק כדי לדגדג את ארבל, שקולו מלווה את שידורי הספורט מימים ימימה. נכון, אי אפשר לשכוח את "משחק השרוכים", ולעיתים מתפלק לו איזה "הללויה" מיותר, אבל השדר הוותיק יודע להעביר שידור בחן והומור, ספורט כבידור, אך לא רק. לארבל, שזימר בנעוריו, יש קול ייחודי שאי אפשר להתחרות בו. הוא ממש שר את השידור ויחד עם הנסיון העצום והשידור הקולח, הוא עדיין שומר על הפסגה. ארבל מוריד נוקאאוט.

כאן זה כבר יותר צמוד. עפר שלח הוא אניגמה. מדובר בבן אדם שכתב ארבעה ספרים, מעניק פרשנות צבאית לעיתון, משדר מגזין חדשות טלוויזיוני בערב שבת, כותב פרשנות ספורט לעיתון, כתבות למגזין "בלייזר", מפרשן בייסבול, מנחה את מגזין הכדורסל הטלוויזיוני "חמישיות", משמש פרשן כדורסל בימי ראשון וחמישי בליגת העל וביורוליג, ובנוסף לכל הוא גם רץ מרתון. מתי לעזאזל הוא מכניס את האוטו למוסך? יותר מזה, יש לו בכלל זמן לצחצח שיניים? מדובר באיש תקשורת שהוא ידען גדול, חי את השידור ואינו מחמיץ שום פרט, קורא מהלכים ואף מרהיב ומתנבא, בעל חוש הומור ומלא פרטי טריוויה ספורטיביים ואחרים. מאידך, מומחיותו העצומה הופכת אותו לעיתים לטרחן. הוא חייב לומר משפט אחרי כל מהלך, ומשתמש ביותר מדי סלנג ומונחים מקצועיים, שאינם נהירים לכלל קהל הצופים. פרשנותו של מין מומחה כללי שכזה לכל ענייני הפלנטה, מלווה על ידי אותה גבה שהורמה נוכח פירסומו המהיר, שלא לומר נמהר, של הספר "שבויים בלבנון", המתאר את השתלשלות מלחמת לבנון השנייה, אותו כתב יחד עם יואב לימור.

מנגד עומד אלי סהר, איש שמבין כדורסל, יודע לתמצת לכדי משפט פרשני את מה שעינינו רואות, ואינו מחטיא באבחנותיו. כשצביקה שרף אמר עליו "שסרוסי יזדיין", זו בעצם היתה מחמאה שהבהירה כי מדובר בפרשן דעתן. אבל גם סהר נשבה בקסם של יד אליהו, והאמת, בשנים בהן ישב על כס הפרשן, קשה היה שלא להיסחף אחרי הכדורסל שהציגה מכבי. התלהבותו האותנטית ברגעי סיום דרמטיים מוסיפה לשידור ולא גורעת ממנו. סהר מבין את המדיה, קולח ואינו חוטא ביוהרה, אך נגרר לקלישאות כמו "מלחמת חפירות", וסובל מנחיתות בכמות ההומור. השנינות, הידע הכללי העצום והתיאום המושלם עם ארבל מטים את הכף לזכות שלח, שמנצח את הקרב הצמוד בנקודות.

רמתו הכללית של השידור נמדדת על ידי האולפן, איכות התמונה והקול, השימוש בסטטיסטיקה ושיתוף שדרי הקווים. אפשר להניח שאף אחד לא מתגעגע לאולפן ערוץ 1, שאיכסן את בוני גינזבורג העצי, לייזי גורדון ההזוי, פרשנים יבשושיים ושחקני עבר לעת מצוא, שקיבלו פתחון פה מוגבל. הכל נעטף בתפאורה ארכאית ותחושת סכנה כאילו תיכף הטכנאים מורידים את השאלטר ואין משחק. גם התקופה בה האולפן הועבר ליד אליהו לא עזרה, והתאפיינה בריבוי תקלות וחוסר תיאום. בערוץ 10 יש קדימונים המזכירים לחובבי ה-NBA את הקדימונים המעולים של רשת NBC לפני שידורי המשחקים. הפרשנות לקראת המשחק נערכת במגרש על ידי שלח וארבל. עדיף מלשמוע את לייזי גורדון, אבל היה נחמד אם בערוץ 10 היו מתבלים את שידורי הבית עם איזה שחקן-עבר רהוט שיעניק זווית נוספת.

כמה מכם חשבו שראייתם השתבשה במהלך הצפייה בערוץ 1? לא נכנס לשיטות שידור, סוגי מצלמות ועניינים טכניים שכאלה, אבל את התוצאה אפשר לראות ולשמוע היטב. השידור בערוץ 10 חד וברור יותר, ואינו סובל מתקלות. כמה פעמים שמענו את המנחים בערוץ 1 מאשימים את הלוויין בתקלה שנגרמה, כאילו שבחלל מתחוללת באותן דקות מלחמה בבני מאדים שפלשו לכדור הארץ. אבל היי, בעצם מה עם קצת נוסטלגיה. לשמוע שידור בערוץ 1 זה כמו לשים תקליט ויניל ולהתענג על הרעשים. אם יש מישהו שמעורר געגועים לכך, אחד שהוסיף קסם לריטואל ימי חמישי, הוא אורי לוי. הבולגרי החביב שידר את מכבי מתחילת שנות ה-90 במשך מספר שנים, ובחזותו הדאגנית ייצג נאמנה את החיבור בין רוממה לשמעון מזרחי. לוי שידר כאוהד, ובמשחקי החוץ תמיד היתה תחושה כאילו מכבי משחקת נגד ערב רב של גויים, המאיימים לכלותנו. כשלוי שידר היה נדמה כאילו אוטוטו אוהדי אריס פורצים למגרש, ומשם ימשיכו הפרעות לכדי פוגרום בקהילתה הצנועה של יהדות סלוניקי. לוי העביר שידור יהודי, רחוק כמרחק מזרח ממערב מהמהוקצעות המסחרית של ערוץ 10, על שלל פרסומותיו הקופצות ללא הרף, שמעוררות חשק להזמין מקום בקלאב הוטל לוטרקי יוון.

הסטטיסטיקה חשובה מאוד בכדורסל, וערוץ 10 מספק נתונים טריוויאלים רבים לצד חיתוכים בלתי שגרתיים (לדוגמה: קבוצת הבית וקבוצת החוץ של מכבי), ריצות, היסטוריה אישית וקבוצתית ועוד. התקדמות אדירה לעומת ה"זמן-תוצאה" שהתרגלנו לראות במשך שנים מהערוץ הראשון. אבל אליה וקוץ בה, לא מעט פרטים ונתונים נהירים לעיתים רק לעכברי כדורסל ופחות לצופה הממוצע, שמחכה לעיסוי מוח צהוב של 40 דקות בסיומו של שבוע עבודה מתיש. בקרב שדרי הקווים אין הבדל גדול מבחינת התוכן, השימוש בפסקי הזמן ועירנותם באירועים חריגים. כולם רואים מדוע בקי גריפין עדיפה על אמיר בר שלום. שלב ראיונות הסיכום לוקה בחסר בשני הערוצים. בערוץ 10 מייבשים את הצופה כ-20 ומשהו דקות מול "היום שהיה", ואילו בערוץ 1 ידעו במשחקי הבית לנפק ראיונות זריזים, אך במרבית משחקי החוץ קיפלו מהר את השידור.

לסיכום, הקידמה טובה, אך יש לה מחיר. אם נוציא את עמדת השדר מהמשוואה, הרי שהקרב צמוד מכפי ששוער, אך עדיין ערוץ 10, על הפרסומות המעצבנות, הסטטיסטיקה האליטיסטית והייבוש בסיום, עדיף. ערוץ 1 מלא רומנטיקה, עם פתיח מוסיקלי קלאסי (משנות ה-80, ולא זה של להקת קווין) וארכיון גדוש ברגעים היסטוריים, אבל אינו מתאים לדור החדש התזזיתי, הקליפי, שכמו התאים עצמו לשעון ה-24 של המשחק. ואם מישהו לא השתכנע עדיין, הוא מוזמן לצפות בבוני גינזבורג מעביר את השידור למאיר איינשטיין ודני נוימן באצטדיון רמת גן.