סיבוב דאווין

הערך העתידי של הסיבוב הראשון עבור סכנין גדול כמעט כמו הזכייה בגביע. לפני הכל, סכנין הוכיחה לעצמה העונה שאפשר לשרוד גם עם כדורגל שמח, שהדרך הנכונה עבורה היא כדורגל התקפי ולא תוקפני. סכנין הבינה שהיא יכולה לקנות את לב הציבור בלי להתרפס, שהיא יכולה להיות חלק מהקונצנזוס מבלי לחשוש ממנו. הרבה בזכות הגישה הזאת, סכנין רכשה לעצמה בסיבוב הזה הרבה ביטחון כלפי המעמד שלה בליגת העל, כקבוצה לגיטימית שתהיה שם גם בעשורים הבאים, ובעיקר כמייצגת איזור שבעשורים האחרונים נפקד מקומו מהליגה הראשונה.

סכנין יצאה מעמדת ההתגוננות שהיתה שרויה בה בביקור הקודם שלה בליגת העל. לא עוד קבוצה שתולה את תקוותיה בשחקנים שיבואו מסביבת הערים הגדולות, אלא כזאת שמאמינה ומתבססת על שחקנים מהעיר, מהאיזור, מהמגזר, פלוס חיזוק נקודתי נכון, שמתאים את עצמו למרקם ולסגנון. אי של שמחה, חדוות יצירה וקשר בין הקבוצה לקהילה, בליגה מרירה, מסואבת מכסף ופוזה וחוסר מודעת עצמית וקהילתית. קבוצה שהפכה את פניה: מלוחמנות של עבאס סוואן לטאץ' של חלאד חליילה וחאמד גנאים. מהכבשה השחורה של הרבה חובבי כדורגל ליקירת ליבם.

אחת הטענות השגורות בפי הסנגורים של גיא לוזון כנגד הסברה שהפועל תל אביב גדולה עליו, היתה שאת מכבי פתח תקוה הוא הפך לקבוצת צמרת וסגנית אלופה. שהנה, הוא כבר לקח קבוצה קטנה והפך אותה לפרקים לקבוצה גדולה. אלא שגם בלי גיא לוזון, מתברר פתאום, מכבי פתח תקוה היא מכונית מירוץ בליגה המקרטעת שלנו. שגם עם עופר פביאן מכבי פתח תקוה מנצחת את רוב הקבוצות בליגה, ותסיים ככל הנראה במקום שגיא לוזון אמור היה לסיים אם היה נשאר מאמן הקבוצה. שגם העונה היא מסיימת את הסיבוב במקום השני. הכיצד?

ההסבר לכך הוא פשוט: כאשר המערכת משומנת כל הברגים עובדים, בלי כמעט קשר למאמן מכבי פתח תקוה. אבל כאשר המערכת רקובה, כמו בהפועל תל אביב, לא משנה מי המאמן. אין כאן זלזול במעמד המאמן בשתי הקבוצות הללו ובכלל, אלא הבנה מהו התנאי הראשון להצלחה בקבוצת כדורגל ישראלית ב-2007: הנהלה. לפני שחקנים, לפני מאמן. קבוצה יכולה להצליח לפעמים בלי מאמן טוב, אבל בלי ניהול מקצועני הסיכויים לכך פחותים בהרבה. זה לא משנה אם קוראים למאמן גיא לוזון, יוסי אבוקסיס, עופר פביאן או אלי גוטמן.

הסיבוב הראשון בליגת העל רק הנציח את האנרכיה הכללית והרס אפילו את ניצני התקוה שעוד היו לנו: אם בעבר הצבענו על דור חדש של מאמנים צעירים שייקחו בקרוב את המושכות בענף וילכו בדרכם של קשטן וגרנט - גיא לוזון, ניצן שירזי, אלון חזן - אז גם הם נפלו. היכולת של המאמן הישראלי להשפיע על הקבוצות הלכה והצטמצמה, וגם פריקים של שליטה כמו אלי כהן, הפכו לחיילים ממושמעים שמקבלים תכתיבים לגבי איוש הסגל העונה. להיות מאמן בליגת העל הפך להיות משימה בלתי אפשרית, כמעט חסרת ערך ממשי.

בהמשך ישיר לסעיף הקודם, נפילת התל אביביות היא לא רק נגזרת של הפער בין היומרה והתדמית למציאות בקבוצה הללו, או סילוקם של הסמלים והשחקנים בעלי אופי. אם יש קו שמחבר בין שלוש האחרונות, בני יהודה, מכבי והפועל תל אביב, הוא חוסר היציבות הניהולית: חזי מגן מחכה לרגע בו יוכל לברוח, לוני הרציקוביץ' מיייחל לקונה שיוריד אותו מהעץ ומוני הראל וסמי סגול מתים להשתחרר מהעול הזה, כל אחד מסיבותיו הוא. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, מי יהיה שם בעונה הבאה. לא המנהלים, לא המאמנים ולא השחקנים. לאף אחד לא ברור מי זמני ומי קבוע, מה חשוב ומה לא, עבור מה ועבור מי הם משחקים. עם או בלי מוני הראל, לוני הרציקוביץ' או חזי מגן, אחת מהשלוש תמשיך כנראה לשאול את השאלות הללו גם בליגה הלאומית. אם אשדוד תתעורר והרצליה תתחזק, ייתכן אפילו ששתיים מהן יעשו זאת.

הסיבוב הראשון הנציח את מעמדה של תקשורת הספורט כשטחית, חמת מזג, מגיבה מהר ושוכחת באותו קצב. כולם שולפים פתרונות לבעיית האלימות, כולם מממנים מאמנים ומפטרים אותם, כולם שולחים את הזרים הביתה עוד לפני שהתחילה העונה, כולם רומזים לניצחון ישראלי בוומבלי וכמה ימים אחר כך כותבים קינות על הכדורגלן הישראלי.

את ההצלחה של סכנין אף אחד לא שיער, את הבינגו עם רומולו אף אחד לא העלה על דעתו, את הנפילה ומיד אחר-כך העלייה של מכבי חיפה מעטים חזו. שימו לב מי הן הקבוצות המפתיעות של הסיבוב: סכנין וקרית שמונה, קבוצות שאף אחד לא ציפה מהן לכלום ולכן הן גם לא היו חלק מהמשחק הזה.

"אבוקסיס הכניס שינוי בהפועל תל אביב"

ליגת העל מתרוקנת מהשחקנים הישראלים הנורמליים האחרונים שלה, שבטח יגררו אחריהם את המעטים הטובים שעוד נותרו בשטח ההפקר. עכשיו גם תמיר כהן ועומר גולן הולכים, ובקרוב גם ברק יצחקי, מאור בוזגלו, יואב זיו וכל שחקן שייתן משחק סביר וחצי. הנבחרת אולי תרוויח מכך, אבל הליגה תגלה בשנים הקרובות שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. בסופו של דבר, אנחנו נישאר עם העסקנים והמגלומנים שרכשו להם קבוצת כדורגל, מאמנים מפוחדים שהם בעצם עבדים שלהם וליגה משוללת כל סוג של תוכן. אותם עסקנים ימשיכו לזלזל במחלקות הנוער וגידול הכדורגלנים הצעירים, ימשיכו למלא את הליגה בזרים זולים שנבחרו דרך צפייה בקלטות או עצה מסוכן, ויחנקו את חופש הפעולה המועט שעוד נותר למאמן הישראלי השבור. פחות כדורגל, יותר לחץ, יותר טעויות, יותר קורבנות.

הדרך היחידה להתכונן לתוצאות ההגירה לבלגיה היא על-ידי חקיקה מתקדמת שתעצור את המפולת ותכריח את האגודות לשנות את דרכן: הפחתת התחרותיות בליגות הנוער, חיוב של קבוצות לשתף שחקנים מתחת לגיל 21 ופרמטרים בסיסיים להבאת זרים לישראל. היום בו כולנו נשב ונתרפק על כמה כיף היה כאן כשתמיר כהן עוד שיחק בליגה, וניזכר בשעריו המרטיטים של עומר גולן, קרב ובא.