מי הספיד את אנגליה?

מניה - דיפרסיה היא מנת חלקו של הכדורגל האנגלי שנים ארוכות. אחרי כישלונה של נבחרת אנגליה לעלות ליורו, 'טיימס' המכובד פתח במהדורת האינטרנט שלו אגף שלם שכותרתו: "הדור הנעלם: הנושא הבוער בכדורגל האנגלי". בתוך האגף המיוחד נכתבה כותרת נוספת: "כדי להציל את הספורט הלאומי, המהפכה חייבת להתחיל עכשיו".

בעלי טורים נחשבים ב'גרדיאן' שברו את הראש כדי למצוא הסברים ואפילו מישל פלאטיני התנדב להביע את דעתו ונתקל בתגובה נזעמת של בכירי הכדורגל האנגלי, שטענו שעדיף שנשיא אופ"א "יתעסק בעניינים שלו".

סלאבן ביליץ', שזה עתה הדיח את אנגליה מהיורו, מיד קיבל צלצול וענה בסבלנות לכתב האנגלי שהתקשר אליו וביקש לקבל את הגזר ממי שכבר הלם בעזרת המקל. עבר שבוע, אבל מסע הלוויה טרם הסתיים וזאת בשל עומס המספידים על הגופה הלוהטת, שיעברו חודשים עד שתתקרר. היום כל איש כדורגל שיודע להתבטא מספיק טוב בכלי התקשורת באנגליה מוצא את עצמו כסוג של חבר בועדת חקירה לכישלון הכדורגל האנגלי.

דייויד מויס וגארת סאותגייט ביקשו מאמן אנגלי, ג'ון טרי התלהב מהאפשרות לעבוד שוב תחת מוריניו, פרנץ בקבאואר המליץ על יורגן קלינסמן ואברהם גרנט אמר שלא משנה אם המאמן יהיה אנגלי או זר, העיקר שהוא יהיה טוב. האמנם המצב כל כך גרוע?

טוני אדאמס סיפר שבזמן שהוא הסתובב ברחבי אירופה בהשתלמויות אצל מאמנים כאלו ואחרים, הוא גילה שהכדורגל האנגלי הוא מושא לזלזול ואפילו לצחוק. אדאמס לא התכוון לליגה האנגלית שמושכת אליה כוכבים בקצב אש, אלא לבסיס, לנבחרת, למאמנים האנגלים. ביבשת הישנה אוהבים שאנגליה נכשלת. שם רואים אותה כשחצנית, שם החוליגניזם נקרא במשך שנים ארוכות "המגיפה האנגלית", שם נהנים לרקוד על קברה של הנבחרת בכל הזדמנות.

אין מקום בעולם, אולי חוץ מברזיל וארגנטינה, בו הכדורגל נלקח כל כך ברצינות. אין מקום בעולם בו ערוצי החדשות הענקיים כמו סקיי וה-BBC, יעבירו בוקר שלם אך ורק בדיווחים חיים מישיבת התאחדות על עתידו של המאמן. עבור אלו שכל כך אוהבים כדורגל, אנגליה היא מושא להערצה ולקנאה. התשוקה העזה בה לכדורגל והקנאה של כל אירופה ליחס שהכדורגל מקבל בה, הם הגורמים למחול השדים בשבוע וחצי האחרונים. זה בטוח ישמע לא הוגן להגיד את זה מארץ ישראל הקטנה, אבל באנגליה איבדו לחלוטין פרופורציות מאז ההפסד לקרואטיה, ופרשני כל העולם הצטרפו לחגיגה.

המסקנות של אלו שהתראיינו באריכות או כתבו טורים מלומדים היו צפויות למדי. חלוץ העבר של אנגליה ושל ארסנל, אלן סמית, ביכה בטור ארוך ומנומק ב'טלגרף' את הדרישה מקבוצות הנוער לנצח, גם על חשבון הדרך ולימוד היסודות, וסם אלרדייס מדבר כבר שנים על כך שהכדורגל האנגלי דועך.

"ילדים מעדיפים לשחק היום כדורגל במחשב ולא על הדשא", שטח לא פעם ביג סם את טענותיו והוסיף ששחקני בית לא מקבלים מספיק הזדמנויות. כירייה פטריוטית באוויר זה נשמע מצוין וגם מאמן ניוקאסל יודע שכל ראיון שכזה עשוי להיות עבורו בבחינת נאום בחירות, אם יום אחד יזמינו אותו שוב לסבב ראיונות מפרך בהתאחדות האנגלית. אבל הנקודה עליה מצביעות רוב הביקורות היא שטף הכדורגלנים הזרים במולדת הכדורגל. על זה אלרדייס פחות מדבר, לגיונות הזרים שהוא בנה לאורך השנים בבולטון לא ממש נותנים לו את הזכות.

על הדף מצויות העובדות והן מספרות למשל שבליגת האלופות משחקים יותר צרפתים וברזילאים מאנגלים. "ארסנל היא קבוצה עם מאמן זר, שחקנים זרים ואולי בקרוב יהיה לה בעלים זר", אמר מישל פלאטיני ולא גילה לעולם שום דבר חדש. שכירות החרב של כדורגלנים בעולם בכלל ובאנגליה בפרט היא נושא מגעיל ששווה ויכוח. כשקבוצות כדורגל מייבאות ילדים בני 15 מרחבי העולם בסגנון קנה שניים וקבל את השלישי בחינם, התחושה היא שהרומנטיקה עוזבת בצעדים שקטים את הכדורגל, אבל מכאן ועד לטענה שזוהי הרעה החולה של הכדורגל האנגלי ישנה תהום עמוקה. העובדות מספרות גם שסטיבן ג'רארד, ריו פרדיננד, ווין רוני וטובים ורבים אחרים מחזיקים בפספורט אנגלי.

האנגלים התרכזו בלחתוך את סטיב מקלארן מהרגע בו שרק פטר פרוידפלד השבדי לסיום המשחק מול קרואטיה, אבל כ-12 שעות לאחר מכן כל הממלכה קיבלה את הראש של המאמן על מגש ועברה הלאה, לניתוחי מעבדה של הכישלון הקולוסאלי.

ואיפה מקלארן בכל הסיפור? הרזומה שלו ישא לדיראון עולם את אחד מהבזיונות הגדולים של הכדורגל האנגלי ואנשים ידאגו להזכיר לו את זה בעוד שנים ארוכות, אבל באנגליה החליטו שהכדורגל שלהם גוסס, פיתחו תזות פילוסופיות והרות גורל ואת מקלארן שכחו אחרי יומיים.

בריאן גלנביל, אחד מעיתונאי הספורט הותיקים והמוערכים באנגליה, הצביע לעומת זאת על הנקודה היחידה שצריכה להילקח בחשבון. גלאנביל, שכתב ספר על 11 מאמני נבחרת אנגליה איתם הוא עבד בצמוד מאז 1946, התראיין לשאול אדר למגזין "שם המשחק" לפני מספר חודשים, נשמע שפוי בהרבה מרוב הפרשנים שמצקצקים היום וכיוון אך ורק למקלארן: "מנג'ר טוב מסוגל להוציא יותר מסכום החלקים של הקבוצה שלו. ביורו 2004 למשל היו נבחרות רבות עם מאגר שחקנים טוב בהרבה מזה של יוון, אבל היוונים זכו כי היה להם מנג'ר חכם. אין טעם להתלונן שאין לנו שחקנים טובים. יש כאן כשרון רב למרות תופעות כמו ארסנל, שמדכאות כל כשרון מקומי".

תחת ענני הביקורת וההלקאה העצמית של האנגלים, בלט השבוע דווקא טור מבריק של טוני קסקארינו, חלוץ העבר של נבחרת אירלנד. קסקארינו נגח בכל הביקורות באמצעות 713 מילים שכתב ב'טיימס' ושכל אחת מהן שווה זהב. חלקן מובאות כאן, שווה לקרוא ולהיכנס לפרופורציות.

"בני בן ה-6 זוכה לאימונים יותר מקצועיים ממרבית האימונים שהיו לי במהלך הקריירה שלי", כתב קסקארינו והפריך כל תלונה בדבר גידול לא נכון של הדור הבא, "הוא לומד דברים שלא ידעתי על קיומם. אחרי אימונים קשים הוא עושה אימוני שחרור. אני לא עשיתי אימון שחרור אחרי ששיחקתי ברבע גמר המונדיאל. ילדים אולי לא משחקים יותר ברחוב, אבל הם כן משחקים במגרשים שהותאמו להם, בתנאים מצוינים ותחת השגחה. האם היינו שומעים ביקורות כל כך קשות ועל כך שהכדורגל האנגלי נמצא בדרך לגיהינום אם אנגליה הייתה עולה ליורו? בוודאי שלא. בגלל שאנגליה לא הצליחה לנצח את מקדוניה בבית ובגלל פנדל ברוסיה לפני חודש, פתאום כל השיטה אשמה".

"אנשים מתבלבלים בין העבודה על כדורגל לבין המנג'ר. אלכס פרגוסון כל כך מצליח בגלל שהוא משלב את הבנת המשחק הנהדרת שלו עם ניהול נכון, לא בגלל שהוא מעביר שעות באימונים ומלמד את ווס בראון איך לתקל נכון. אנגליה נכשלה לעלות לא בגלל השיטה, אלא בגלל חוסר בטחון שנבע מהניהול הלקוי של המאמן שלה. סקוטלנד הייתה נוראית תחת ברטי פוגטס, אבל בקמפיין האחרון היא נראתה נהדר. הסקוטים חוקקו חוקים נגד זרים? הם החליפו את כל השחקנים בנבחרת? לא. הם פשוט מצאו את המאמן המתאים. אישיות אחת נכונה על הקווים יכולה לשנות את כל התמונה".

אנגליה נמצאת היום בעיצומו של תהליך מטופש של חיטוט ביסודות וחיפוש אחר בעיות שלא קיימות, העיקר למצוא משהו. מדברים על זרים, מדברים על מחלקות נוער, אבל שוכחים את השחקנים הנהדרים שיש שם כבר עכשיו וגם את אשלי יאנג, ג'רמיין ג'נאס, מיקה ריצ'רדס ואחרים, שמצביעים על עוד דור של שחקנים נפלאים שכרגע נמצאים בתחילת דרכם. הביקורות שכחו מהר מדי את סטיב מקלארן. אותו מאמן שלאורך הקמפיין שלו החליף שיטות משחק בחוסר בטחון עצמי מופגן, אותו מאמן שאיבד את ג'יימי קארגר, אותו מאמן שדווקא למשחק המכריע של נבחרתו העלה שוער חסר ניסיון בפעם הראשונה במוקדמות, אותו מאמן שלא ידע שלמשחק כזה הוא צריך לעלות עם דייויד בקהאם בהרכב גם אם הוא יושב על כסא גלגלים.

אירופה חוגגת על הכישלון האנגלי, אבל מי שראה את אוהדי לוקומוטיב מוסקבה, טוטנהאם וצ'לסי בשנים האחרונות ברחובות תל אביב ומחוץ לבלומפילד, בוודאי יודע שמנהל הבנק אליו יוזרמו ההכנסות מיורו 2008 בוודאי תפס את הראש כשהבעיטה של מלאדן פטריץ' הסתיימה ברשת של סקוט קארסון. גם החגיגה הרוסית לפני המשחק מול נבחרת ישראל לא דמתה בכלום לפסטיבל האנגלי שתפס את כל גוש דן כשאנגליה נחתה בארץ הקודש במרץ האחרון.

הזרים ימשיכו להציף את הליגה האנגלית, הכסף יוסיף להיות גורם מכריע ומנהלי מחלקות נוער עדיין יעדיפו לקנות ילד צ'כי בן 15 לפני שהם יקבלו לקבוצה את האנגלי שלא הרשים אותם בשבוע שעבר. אבל אנגליה היא חולת כדורגל והעיסוק בספורט הפופולארי בעולם כל כך אובססיבי אצלה כך שבכל מקרה בין סבך הזרים היא תמשיך לייצר שחקנים גדולים.

לדאבונם של כל המבקרים, סטיב מקלארן לא יהיה על הקווים בקמפיין הבא ולצערם היא תגיע למונדיאל הבא כמו גדולה ותמשיך להוות כוח ענק בכדורגל העולמי. טוני קסקארינו סיכם בצורה נפלאה: "הכישלון האנגלי לא קרה בגלל שיטות האימון בגילאי הנוער, הוא לא קרה בגלל איכות ירודה של השחקנים וגם לא בגלל השינוי שעובר על הפרמיירליג והגעת כל הזרים. אנגליה לא עלתה ליורו 2008 רק בגלל המאמן שלה".