פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תסתכלו עליהם ותראו אותנו

        הכשרונות הוזנחו, בעלי ההון המפוקפקים נכנסו, המוחות ברחו ואיתם האוהדים. כל הסיבות מדוע האולם מחר במילאנו יהיה ברובו ריק מול מכבי תל אביב. כך נפל הכדורסל האיטלקי. הקשר לישראל ממש לא מקרי

        כששחקני מכבי תל אביב יעלו לפרקט ב"פורומנט" שבמילאנו בערב חמישי למשחק מול ארמאני ג'ינס, שלוש פעמים אלופת אירופה ו-25 פעמים אלופת איטליה, 3,500 צופים, במקרה הטוב, יקבלו את פניהם. ובעיקר 7,000 כיסאות ריקים. במקביל תארח וירטוס בולוניה, פעמיים אלופת אירופה ו-15 פעם אלופת איטליה, את אולימפיה לובליאנה ב"פלאמלאגוטי" לעיני 3,000 איש ו-5,500 כיסאות ריקים. הערב ב"פלאלוטומאטיקה" תפגוש רומא, אלופת אירופה ואיטליה לשעבר, את ברצלונה, מול 4,000 איש ו-6,100 כיסאות ריקים. וגם זה במידה ובשעות הקרובות תירשם התעוררות בקופות הכרטיסים.

        שמעון מזרחי, הגרסה האיטלקית

        ימים קשים עוברים על הכדורסל האיטלקי. מד הפופולאריות של ענף הטבעות והכדור הכתום מעולם לא הצביע על נקודה נמוכה יותר בהיסטוריה של איטליה, מדינה בעלת מסורת כדורסל מפוארת במיוחד (פעמיים אלופת אירופה לאומות, ארבע פעמים סגנית). כדורגל ופורמולה 1 תמיד עניינו הרבה יותר את אוהדי הספורט בארץ המגף, אולם בשנים האחרונות גם הטניס, הכדורעף והכדוריד מנצחים את הכדורסל במאבק על לב הצופים. בהיעדר עניין והכנסות, תקציבי הקבוצות מתרסקים, השחקנים המקומיים בורחים, ממוצע הקהל במגרשים צונח, בעלי הקבוצות אובדי עצות והעיתונות מתרחקת מהענף המצורע. נשמע מוכר, ישראלים?

        ראשית, כמה עובדות שיוכלו להמחיש את גודל השבר: מאז 2004 לא שיגרה איטליה נציגה לפיינל פור היורוליג, למרות ייצוג מכובד במפעל (ארבעה מקומות, על פי הסכם מקדמת דנא). הסכמי השידור של ארבע האיטלקיות במפעל (סיינה, רומא, וירטוס ומילאנו) נעים סביב ה-375,000 אירו לעונה בלבד (לכל אחת), כאשר תשע קבוצות אחרות, ובכללן ז'לגיריס קובנה, נמצאות לפניהן ברשימה; באשר לגודל התקציב, כולן נמצאות בשמינייה האחרונה ביורוליג (סיינה מובילה ביניהן עם תקציב המוערך בכ-11 מיליון יורו); כל ארבעת האיטלקים הבכירים משחקים מחוץ לגבולות המדינה (אנדראה בראנייני ומרקו בלינלי ב-NBA, מרקו מורדנטה והקפטן ג'יאנלוקה באזילה בספרד); והליגה המקומית כל כך חלשה עד שסיינה, שהיא גם הקבוצה היקרה במדינה (נהנית מגב כלכלי רחב של מונטה די פאסקי, בנק גדול בעיר), רמסה אשתקד את יריבותיה המקומיות וסיימה את העונה במאזן נדיר של 5:44 (כולל פלייאוף). את העונה הנוכחית היא כבר פתחה בריצת 0:11. גם היעדר התחרותיות הוא לא פטנט שרשום בלעדית על שמו של הכדורסל האיטלקי.

        הדור האבוד

        באיטליה מסמנים את היום בו נחקק חוק בוסמן, בשלהי שנת 1995, כרגע בו נשתלו זרעי הפורענות. פתיחת הגבולות וחוקי הגבלת הזרים, שהפכו גמישים יותר ויותר, הביאו לנהירה גדולה של שחקנים איטלקים למדינות אחרות. ערכם של השחקנים המקומיים עלה ובשל המיסוי הגבוה העדיפו קבוצות איטלקיות רבות לייבא זרים במחירים נמוכים – כך נהגו גם המועדונים הגדולים יותר, שלא הצליחו להתמודד מבחינה תקציבית עם הסכומים שבזבזו העשירות מיוון ומספרד. וכאשר הבינו האיטלקיות כי שוק השחקנים החדש טומן בחובו אינספור אפשרויות ושחקנים מעניינים, גם החלה הזנחה גדולה של מחלקות הנוער במדינה.

        "ראשי המועדונים אמרו לעצמם: למה לעבוד קשה ולטפח שחקנים, הרי עם חוק בוסמן השוק הפך לכמעט בלתי מוגבל. הרי לוקח שנים עד שהשקעה בשחקן צעיר מניבה פירות. היה קל הרבה יותר פשוט לצמצם את ההשקעה בנוער, לקחת את הכסף הזה ולקנות שחקנים אירופאים בשלים", נזכר בכעס לוקה קיאבוטי, פרשן הכדורסל הבכיר של ה"גאזטה דלו ספורט". "הם רק לא הבינו, ברוב טיפשותם, שלאורך זמן, הנחיתות הכלכלית תיקח את השחקנים הטובים באמת למדינות אחרות".

        קיאבוטי מזכיר כי סימני חוסר ההשקעה של המחצית השנייה של שנות ה-90' ניכרים היטב בכדורסל האיטלקי של ימינו. "פספסנו דור שלם של שחקנים. היום אין כמעט שחקנים איטלקים בכירים בגילאי 25-30, בגילם של דיאמנטידיס, נבארו, גאסול, ספאנוליס או פפאלוקאס. השחקנים בגיל הזה הם שחקנים בשלים שעושים את ההבדל, הם מביאים גביעים ומדליות. למזלנו, בשנים האחרונות אנשים קצת התאפסו וחזרו להשקיע בנוער". התוצאה – בראנייני, שגדל במחלקת הנוער של רומא, היה לאירופאי הראשון בהיסטוריה שנבחר ראשון בדראפט ה-NBA (2006). גם בלינלי הצעיר, שנולד בפרבר של בולוניה והצטרף בגיל צעיר לקבוצת הנוער של פורטיטודו, משחק היום בגולדן-סטייט ווריורס.

        בעלי ההונאה

        לא זמן רב לאחר מכן, בתחילת שנות ה-2000, החלה עזיבה המונית של בעלי מועדונים ומכירתם לאנשי עסקים ממולחים, שנכנסו לענף משיקולים שחרגו מגבולות הספורט. וירטוס ופורטיטודו, שתי הקבוצות הגדולות של בולוניה, אשר בעבר כונתה "בירת הכדורסל של אירופה", החליפו בעלים והתרסקו. פרט למשפחת בנטון, שיכלה להרשות לעצמה לשמור על הצעצוע הפרטי (קבוצת הכדורסל בנטון טרוויזו), החליפו רוב קבוצות הצמרת ידיים. מעצב העל ג'ורג'יו ארמאני, האדם השני בעושרו במדינה (אחרי סילביו ברלוסקוני), רכש גם הוא את קבוצת הכדורסל של מילאנו.

        הבעיה: הבעלים החדשים ראו בעיקר הזדמנויות עסקיות נהדרות וחבילות מזומנים מול העיניים. "רוב אנשי העסקים שנכנסו לעולם הכדורסל לא הבינו כלום בענף", מספר הפרשן מרקו מארטלי מה"לה רפובליקה". "אם הם היו מגיעים מרקע של ספורט, מילא. ואם הם לפחות היו מודים שהם לא מבינים כלום ומקיפים את עצמם באנשים שמבינים כדורסל, מילא. אבל הם החליטו שבגלל שזה הכסף שלהם, אז יש להם את הזכות לקחת את כל ההחלטות לבדם במאמנים, שהפכו לבובות".

        אוהדי הכדורסל במדינה אינם משלים את עצמם בכל הקשור לטוהר כוונותיהם של הרוכשים החדשים. "האנשים האלו רק רוצים לעשות כסף", זועם מארטלי, "הם רוצים לעשות שימוש בנדל"ן של הקבוצות, לבנות אולמות ובניינים. נשים רוכשים קבוצה רק כדי להוסיף לעצמם לאגו וליוקרה". ידועים לשמצה הם איש העסקים קלאודיו סבאטיני, שהשתלט על וירטוס ב-2003, כשזו התדרדרה לליגה האיטלקית השנייה אחרי פרשיית סאני בצ'ירוביץ'. ידו של הנשיא החדש בכל – משותפות פעילה בבניית הקבוצה ומערך האימונים ועד שחרור הודעות לעיתונות; וכן בעליה של רומא, ג'ילברטו טוטי, יזם גדול שעשה את עיקר הונו בעסקי המלונאות. מרטלי צוחק ואומר כי "טוטי לא עשה ברומא כלום – המאמנים משתנים, כל יום חותם בקבוצה שחקן אחר. הוא לקח את דיאן בודירוגה כג'נרל מנג'ר רק כדי שיאהבו אותו".

        לרכוש קבוצת כדורסל באיטליה, מסתבר, זה לא עסק מסובך מדי. גם ההשקעה הכספית איננה דרמטית. לגיה סקפאטי הקטנה, לדוגמא, שסיימה את העונה שעברה במקום העשירי והמכובד בליגה, לא הרחק מהמקום השמיני, המוביל לפלייאוף, מחזיקה בתקציב של כ-1.5 מיליון יורו. כדי לרכוש קבוצה שכזו, כל שעליכם לעשות הוא לקחת על עצמכם את החובות הקיימים, והרי לכם מועדון כדורסל. "מאחר והתקציבים בליגה בהחלט לא גבוהים, קבוצה בעלת תקציב של כ-2-3 מיליון יורו יכולה להיות הרבה יותר מתחרותית", משוכנע הפרשן לוקה קיאבוטי. "לא צריך להיות ברלוסקוני כדי להתמודד עם הסכומים האלו. אבל בדרך כלל חוסר ההבנה שלהם גורר אותם לחובות, מהר מאוד נמאס להם והם מעמידים את הקבוצה למכירה, ואז מגיע אידיוט אחר. ממש מעגל קסמים".

        בלאט ומסינה בורחים

        דיוויד בלאט, שאימן בשנתיים האחרונות את בנטון וזכה עימה בכל התארים המקומיים האפשריים (אליפות, גביע, סופרקאפ), מתנדב לספק כמה תובנות ממקור ראשון. "ברור שהכל מתחיל ונגמר בכסף", גורס הישראלי-אמריקאי. "הרבה שחקנים איטלקים בכירים עזבו את המדינה כי הם קיבלו הצעות גבוהות הרבה יותר במקומות אחרים. גם פורטיטודו ו-וירטוס איבדו הרבה מכוחן הכלכלי בשנים האחרונות (וירטוס התדרדרה לפני שלוש שנים לליגה השנייה, א.ג.). יש בליגה 18 קבוצות, ואני חושב שזה יותר מדי. האיגוד האיטלקי רוצה קבוצות מכל חלקי הארץ, אבל ריבוי הקבוצות מביא בסופו של דבר לדילול הכישרונות.

        "בבנטון עבדנו עם תקציב נמוך במושגי יורוליג", ממשיך בלאט ואומר. "כשאימנתי את הקבוצה אפילו לא היה לנו את התקציב הגדול במדינה, למרות שמר בנטון יכול היה להרשות לעצמו להעמיד איזה תקציב שרק היה רוצה. אבל הוא צנוע ומחזיק גם את קבוצות הרוגבי והכדורעף של המועדון ואי אפשר לבוא אליו בטענות. הבעיה היא שבאיטליה לא רוצים לעשות צעד נוסף – היה לנו תקציב שיכל להתמודד בכבוד רב בליגה, אבל עם התקציב הזה אי אפשר היה לעשות כלום ביורוליג. רציתי לעשות עוד צעד, לעשות גם ביורוליג משהו גדול באמת, אבל הבעלים לא הסכים להעלות את התקציב ואמר שנסתדר עם מה שיש. בגלל זה רציתי לעזוב. קח דוגמא פשוטה – במקום להחתים במהלך העונה שעברה שחקן כמו ניקוס זיסיס על חוזה ארוך-טווח, שחררו אותו בקיץ לצסק"א. אחרי שלקחנו אליפות איבדנו את רמונאס שישקאוסקאס ודרו ניקולאס לקבוצות ששילמו להם הרבה יותר. אטורה מסינה עזב בזמנו את איטליה מסיבות דומות – הוא הבין שכדי לעשות משהו גדול, כמו לזכות ביורוליג, צריך ללכת למקום אחר".

        צמצומים

        הכל, בסופו של דבר, מתבטא גם בטבלה: קבוצות ננסיות כמו מונטגרנארו, ביילה, אבלינו , קאפו ד'אורלאנדו, ריאטי ואודינה ממוקמות בחלקה העליון. ענקיות כפורטיטודו ו-וירטוס בולוניה, מילאנו ובנטון טרוויזו נמצאות הרחק למטה. גם הקהל מאס בפארסה המתמשכת והחל להדיר רגליו מהמגרשים, כאמור. היציעים מדוללים מתמיד ואפילו הבולונזיות, שידועות באוהדיהן הנאמנים, משחקות בעיקר מול כיסאות פלסטיק מיותמים. "קשה לקהל להתחבר לחבורת שחקנים שמשתנים לא מעונה לעונה, אלא לפעמים גם מחודש לחודש על-ידי הבעלים", טוען קיאבוטי. "יש משבר גדול ביחסים בין אוהדי הכדורסל באיטליה לקבוצות". מילאנו ורומא, שתי הערים הגדולות באיטליה, מוציאות מהבתים בקושי 3,000 אוהדים בממוצע. הקיץ החתימה מילאנו עשרה שחקנים חדשים; וירטוס שישה; רומא חמישה; סיינה ארבעה. טוב, היא בכל זאת לקחה אליפות.

        המצב הנוכחי פוגע לא רק בכדורסל האיטלקי: הוא גם מדיר שינה מעיניהם של ראשי היורוליג. פרט לספרד, איטליה היא היחידה שזוכה לייצוג של ארבע קבוצות במפעל הבכיר, והיום סבור ג'ורדי ברתומיאו, מזכ"ל היורוליג, כי הגיעה העת לעשות חושבים בנידון. בראיון שהעניק לפני מספר ימים למארטלי ופורסם ב"לה רפובליקה", נשמע ברתומיאו נחרץ במיוחד. "אין היום מקום לארבע קבוצות איטלקיות ביורוליג", הודיע, "היינו מעדיפים לראות את איטליה עם שתי נציגות ביורוליג וארבע ביול"ב קאפ, במקום המצב של היום, שהוא ארבע ביורוליג ושתיים ביול"ב קאפ. לא מגיע קהל, העניין פוחת והכסף שמגיע מהטלוויזיה קטן. בשנה הקרובה יתקבלו החלטות בעניין". באיטליה יש שיודעים לספר כי החלטה עקרונית בדבר צמצום מספר המקומות ביורוליג כבר התקבלה, ובעונת המשחקים 2009/10 ככל הנראה תיושם.