די, נמאס!

פינת הפנתר: שבוע המנוחה של ערן טל היה אמור להחדיר בו אנרגיות חיוביות. מה חבל שהנמושות משארלוט מיהרו לרוקן לו את המצברים

ערן טל

עוצמת זעקות השבר וכמות החפצים השבורים רשמו עלייה מדאיגה ביום ראשון. העצבים המרוטים של אוהדי הפנתרים הגיעו לשיאים חדשים, שחלקם בוודאי נובעים מהעובדה שתהליך ההפנמה שהקבוצה שלך עלובה יכול להיות ארוך משמעותית מהרצוי, אבל הסיבה האמיתית היא שהקבוצה הזו מצליחה בכל שבוע להגיע לשיאים חדשים של עליבות. בכל פעם שאנחנו בטוחים שכבר לא יכול להיות יותר גרוע, מגיע המשחק הבא ומגלה שלתהום הזו אין קרקעית.

זה שהאוטו הוא הק"ב הכי גרוע בליגה כבר אמרנו (אני מעדיף בכל מצב את ויני הקשיש, גם עם הגב הכואב). ביום ראשון הוא פגש את ההגנה הגרועה ביותר בליגה נגד מסירה, ולמרות זאת התקפת הפנתרים אפילו לא התקרבה לאנד-זון. במחצית שרו האוהדים ביציע "We want Moore", בקריאה נואשת לשועל להעלות את הק"ב הרוקי. כשנשאל קאר על כך, הוא אמר שהוא מצטער בשביל הקהל על כך שהקבוצה לא הצליחה להשיג יותר נקודות כי זה בדיוק מה שהקהל רצה, "More". לפעמים אני תוהה האם האיש באמת חי בלה-לה-לנד, או שהוא מבין שהקריירה שלו על סף סיום. מאט מור עלה בסופו של דבר לשחק כשהמשחק כבר היה אבוד, ולא עשה יותר מדי - 8/14 ל- 66 יארד וחטיפה.

דה שון פוסטר רץ 9 פעמים למינוס חמש יארד! המהלך המבריק של המשחק הגיע ברבע השלישי. דאון שלישי ויארד אחד. פוסטר עושה את הצעד הרגיל, רואה את הקיר הרגיל, מאבד את שפיות דעתו ומתחיל במנוסה מבוהלת עם 2 מגינים בעקבותיו. 12 יארד אחר כך הפאניקה גורמת לו גם לפמבל, ובסופו של דבר הצליח קאר להרים את הכדור באובדן של 26 יארד. כך נראית קבוצה שנאבקת על כל יארד שהיא משיגה.

והשיעור השבועי באימון מאת ג'ון פוקס. לאחר שההגנה סוף סוף חטפה כדור אחד ושמה אותו על קו ה- 42, הגיע דאון רביעי ויארד אחד על קו ה- 33. פוקס החליט ללכת על זה, כיוון שהיה ברור שפילד גול של קייסי כבר לא ישנה מאום, והקבוצה חייבת למצוא דרך להגיע לאנד-זון. האם יבחר תרגיל מפתיע כלשהו על מנת להקשות כל הגנת הקדושים? לא ולא. שוב ריצה באמצע דרך הקיר, והסתיימה ההתקפה. מגיא לוזון נפטרנו. פוקס, תורך הגיע.

ומה בקשר להגנה? חוליית הליינבקרים סבירה (משחק מצויין של ריצ'רד מרשל), אבל ההגנה כולה מתוכנתת לעצור את הריצה, ואובדת עצות נגד משחק מסירות. נגד הפאטס היינו מקבלים 80:0 בקלות. ברבע השלישי ההגנה התפרקה לגמרי וקיבלה 3 ט"ד ב- 3 דרייבים רצופים.

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על חיי מין לא מספקים: כך תשפרו את הביצועים

לכתבה המלאה

לא מאהבת קרוליינה, משנאת הפטריוטס

אם זהו המצב, מה עושה אוהד אדום שנואש מקבוצתו? כולנו כמובן יודעים את התשובה: משקיע את האנרגיות בלשנוא את היריבה העירונית. ולכן דיון האוף-טופיק השבועי שלנו הוא בנושא "מדוע אני שונא את ניו-אינגלנד פטריוטס". האם זה בגלל הטראומה של הסופרבול ההוא מ- 2003? הוא בוודאי לא הועיל למצב, אבל לא סבלתי את בליצ'יק את בריידי ושות' עוד לפני כן, גם לפני שהם הפכו לשושלת.

בוודאי שמתם לב שכבר עשיתי בעבר הקבלה בין האימפריה של שמעון מזרחי להיא מבוסטון, ולא במקרה. נכון שיש הבדלים בין קבוצת הכדורסל, שכל שמץ של תחרות שיש לה בליגה המקומית אינו אלא אשליה, לעומת הפטריוטס שפועלים באחת הליגות התחרותיות ביותר בעולם, אבל הנקודה הזאת אינה מעניינת אותי כלל (אני ממש לא שותף לטענה שמכבי הרסה את התחרותיות בכדורסל הישראלי). אני מכוון לשורשי התפיסה הספורטיבית של הקבוצה, שחקניה, מאמניה, בעליה ואוהדיה.

מה לעזאזל אני רוצה מחייכם? אני אסביר. לא במקרה אני אוהד של האדומים. אחת השאלות שאני שואל את עצמי היא מדוע בכלל אנחנו אוהבים ספורט? והתשובה, כמו שאני רואה אותה, היא שהספורט מספק לנו את הבריחה מהמציאות היומיומית אל הריגוש והדרמה שמספקים לנו גיבורי הספורט. אנחנו צוחקים על בנות זוגנו שמתמכרות לטלנובלות ולאופרות סבון, ולא מבינים כיצד הן יכולות להדיר שינה מעיניהן בשאלה האם א' יעזוב את ב' לאחר שהיא בגדה בו עם בן דודו ג', בעוד שאלה לא מבינות כיצד אנחנו יכולים להתמכר ל-22 שחקנים שרצים אחרי כדור או אחרי ביצה. אבל בסופו של דבר, שתי ההתמכרויות עונות על אותם הצרכים בדיוק. הגיבורים הטלוויזיונים אינם אמיתיים בדיוק כמו הגיבורים על המגרש, ובשני המקרים תיגמר העונה הנוכחית ותתחיל בסוף העונה הבאה.

וכאן אני מתחבר לאופי שלי כאוהד ספורט. אני מבין שהספורט נועד לענות על הצורך באותה דרמה, ולכן ברור לי ששמחת הנצחון חייבת להיבנות דרך העצב שבהפסד. אני רוצה שהקבוצה שלי תשחק יפה ותנצח, אבל אני רוצה יותר שסידרת הדרמה שלי תהיה מעניינת – אני רוצה נצחונות בדקה האחרונה, אני רוצה הפסדים בדקה האחרונה, אני רוצה שהשופט ידפוק אותי אבל שהוא גם ידפוק את היריבות. אני אוהב אליפויות מנבדל פאסיבי וגביעים משער ביד, אבל אני נהנה לשנוא את כל מי שמעורב במשחק השרוכים. אני אוהב עונות חלומיות באירופה, אבל אני גם זוכר בנוסטלגיה את העונה ששייע הציל אותנו מירידה, כמו גם את עונת הירידה ואת העליה בשנה שאחריה עם 0:6 הירואי במחזור האחרון (שברור שלא היה מכור).

ולכן, באופן אוטומטי אני מזלזל במי שבזמן הזה לקח אליפות אחרי אליפות אחרי אליפות. אם נחזור שניה להקבלה הטלוויזיונית – האם תצפו בסרט שבו הטובים מנצחים מהדקה הראשונה של הסרט ועד סופו? זה מזכיר לי את סרטי צ'אק נוריס של שנות ה- 80 – לאורך כל הסרט הוא מפליא את מכותיו ברשעים. מבחינתי, אוהדים של קבוצות כאלה משולים לחובבי סרטי צ'אק נוריס.

והאמת שבליצ'יק ובריידי הם בדיוק כאלה. נכון שהם לא לקחו אליפות ב- 30 שנים האחרונות, אבל הם נותנים לך את התחושה שהם לא עולים למגרש כדי ליהנות ולתת ריגוש לקהל, אלא הם באים לפה כדי לעבוד. עולים, מנצחים, חוזרים הביתה. משחקים גרוע? בכל זאת ימצאו את הדרך לנצח. בדיוק כמו נבחרת גרמניה ההיא. פוטבול הוא משחק שבו 22 שחקנים רודפים אחרי ביצה לאורך שעה ובסוף הפטריוטס מנצחים, אם יורשה לי להשתמש בפאראפרזה על המשפט המפורסם ההוא של גארי ליניקר.

יטען מי שיטען שקבוצות משנות את אופיין לאורך השנים. האם מצפים ממני לעבור לקבוצה אחרת רק בגלל שהקבוצה שלי מנצחת? יקשה השואל בתמהון. שתי תשובות בפי. האחת – שקבוצות לא באמת משתנות. מכבי נשארת מכבי. בית"ר נשארת בית"ר. הפועל נשארת הפועל. בפאלו נשארת בפאלו. הפנתרים הם יחסית צעירים, אבל גם הם מתחילים לקבל את האופי האדום ההפכפך, זה שיכול לנצח כל קבוצה ביום נתון, ויכול גם להפסיד לכל קבוצה ביום נתון. התשובה השניה היא שגם אם זה קורה, הטעם הטוב של הנצחונות פשוט נפגם. בשנות ה-80 אני אהדתי מאוד את מנצ'סטר יונייטד. בשנות ה-90 איבדתי עניין בכדורגל אנגלי.

הניינרס באים

התחזית השבועית: ביום ראשון הפורטי ניינרס מגיעים לבנק אוף אמריקה סטדיום. הפנתרים אחרי 5 הפסדים רצופים, ורצף של 7 הפסדי בית. למזלנו, אנחנו מקבלים את אחת משתי הקבוצות היחידות בליגה שיותר חלשות מאיתנו, ולכן התחזית היא: נפרק אותם! כי עיון בלוח המשחקים מגלה שזה הניצחון היחיד שנשאר לנו העונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully