מי רוצה לאמן את אנגליה?

כל מי שעקב אחרי משחקיה של נבחרת אנגליה במוקדמות יורו 2008, לא היה צריך להיות מופתע מכך שבסופו של דבר היא לא תהיה בשוייץ ובאוסטריה בקיץ הקרוב. מי שמפסידה שלושה משחקים ומסיימת בתיקו 0:0 ביתי עם מקדוניה וברמת גן עם ישראל, כנראה לא ראויה להשתתף בטורניר הגמר. גם במשחקים בהם ניצחה, לא הציגה אנגליה כדורגל מרשים.

סטיב מקלארן, שעמד בראש המערכת, נושא, אמנם, באחריות להופעה הדלה הזו. אבל מכאן ועד לאמבוש שעשתה לו התקשורת האנגלית יש עדיין פער גדול. להודות על האמת, הופתעתי מאוד כאשר ההתאחדות האנגלית מינתה את מקלארן לתפקיד. יש הבדל גדול בין להיות עוזר מאמן בנבחרת (של אריקסון) לנטילת אחריות בתפקיד של מספר 1. מקלארן למד זאת על בשרו, אבל מה עם אלה שמינו אותו לתפקיד?

יותר מכך: מה עם השחקנים? לא שמענו או קראנו מילה בהקשר למחדלים שלהם. כל הביקורת התרכזה באיש אחד, ורבים בממלכה לא בחלו בביטויים בוטים ומעליבים שהורידו את דובריהם לשפל הנמוך ביותר. אלא שהבעיה הגדולה של הכדורגל האנגלי היא לא המאמן, אלא מיעוט בשחקנים ברמה בינלאומית גבוהה. וברגע שאחד או כמה מהם נעדרים בגלל צהובים או פציעות, מסתבר שמחליפיהם הם שחקנים בינוניים, חלקם ללא ניסיון בינלאומי. לשחקנים צעירים קשה מאוד להתפתח ולרכוש ניסיון בגלל ריבוי הזרים בפרמייר ליג.

ככה שלא פלא שאין קופצים על המשרה הפנויה של מקלארן. לכאורה, להיות מאמן נבחרת אנגליה הוא תפקיד אטרקטיבי וגם מקור הכנסה רציני, אבל אחרי מה שעבר מקלארן, פלא שיש כאלה הסתייגויות?

הגרלת מוקדמות גביע העולם שנערכה אתמול בדרבן, דרום אפריקה, התקבלה בישראל בהתלהבות רבה. זה החל באולפן של הערוץ הראשון ונמשך לאחר מכן בכלי תקשורת אחרים. הרוב בטוחים שהזדמנות כזו לא תהיה לנו, כשמנגד יש את המעטים שמנסים לצנן את האופוריה ולהרגיע את אלה שכבר נסחפו לחגיגות. תרשו לי להצטרף למחנה הזה ולהציע לכולם להירגע.

הכדורגל הישראלי כבר שבע אכזבות, ויהיה זה בלתי רציני להיאחז בניצחון האחרון על רוסיה ולקבוע שהנה, יש לנו נבחרת ראויה למקום בגביע העולם. יוון ושוויץ נבחרות עדיפות על זו של ישראל. לטביה, מולדובה ולוקסמבורג נופלות מאיתנו, מה שעדיין לא מבטיח שנוציא מהן את מירב הנקודות.

הבעיה אינה הנבחרות היריבות. קודם כל, תלוי איזו נבחרת ישראלית נראה כאשר יחלו המשחקים בבית 2 בעוד שנה. במהלך השנה הקרובה תסתפק הנבחרת בכמה משחקי רעים, שכבר למדנו שהתוצאות שלהם אינן משקפות את היכולת האמיתית. צריך לזכור גם כי בניגוד למוקדמות היורו, שם עלו שתי נבחרות מכל בית, הרי שבמוקדמות המונדיאל עולה רק נבחרת אחת באופן אוטומטי, בעוד שאלה מהמקום השני הולכות לפלייאוף. מאחר שיוון תהיה פייבוריטית ברורה לעלות מבית זה, נראה שישראל תסתפק במקרה הטוב בהופעה בפלייאוף, ולך תדע נגד מי נצטרך לשחק בשיטת בית וחוץ.

ככה שבתמונה הגדולה נראה, אולי, בית 2 כנוח ביותר להגשים את החלום הגדול ולשחק שוב במונדיאל אחרי הפסקה של 40 שנים. אבל זהירות מהאופוריה.

שנת 2007 מתקרבת לסיומה, ובקרוב יחלו להתפרסם סיכומי השנה בספורט. לא היו כמעט לספורט הישראלי הישגים בולטים השנה, ואין ספק שהטניס הגיע להישגים המשמעותיים ביותר. נבחרות הגברים והנשים העפילו לבית העליון בגביע דייויס וגביע הפדרציה, שחר פאר שמרה על מקומה בין 20 הטניסאיות הבכירות בעולם, אנדי רם ויוני ארליך השתתפו פעם שניה ברציפות בגמר סדרת המאסטרס בשנחאי וציפי אובזילר נכנסה בגיל 34 למאיה הראשונה בדירוג העולמי.

אבל על כולם האפיל דודי סלע. זה התחיל בתצוגה המדהימה נגד צ'ילה בגביע דייויס, ונמשך לאחרונה בסדרת תחרויות באסיה, שהקפיצה אותו עד למקום ה-60 בדירוג העולמי. מסתבר שניתן להתקדם ולצבור ניקוד לאו דווקא בתחרויות מהדרג הראשון והשני. דודי נקט בתבונה והשתתף בתחרויות צ'אלנג'ר, שם מופיעים שחקני מדרג שלישי ורביעי וסכומי הפרסים צנועים. אבל אם אתה מצליח יש שכר, והוא נקודות הדירוג. בהתמדה וביעילות טיפס דודי במעלה הדירוג, וכך יוכל לפתות את שנת 2008 מעמדה כזו שתאפשר לו להיכנס כמעט לכל התחרויות ללא צורך להשתתף במוקדמות.

שיהיה בהצלחה.