יענקל'ה, קח אחריות

בכל אוהד של מכבי או הפועל תל אביב מסתתר עמוק בפנים אוהד סמוי של מכבי חיפה. לא באהדה של ממש מדובר, לא באהבה, אלא תמיכה שקטה, פסיבית, מעט מבוישת. אהדה של הרע במיעוטו, שבא לעזרתנו למניעת הרע מכל. לא קפיצת שמחה שמרעידה את הסלון, אלא זפזופ קל למשחק העונה בו מתעמתים הירוקים עם כוחות הרשע התורניים, רק בשביל לוודא שהכל בסדר. קנדאורוב בישל, האווירון כבש, אפשר לחזור לראות חדשות. בסיס התמיכה של הקבוצה, איך נאמר זאת בעדינות מבלי לפגוע בחיפאים החביבים, נובע מהאדישות הקלה שהיא משרה על הצופה בה מהצד. עוד לא נולד אוהד צהוב או אדום שיבטל שמחה משפחתית, או יחסיר בית ספר, בגלל כאבו על אליפות חיפאית. יאללה, שייהנו, את מי הם מעניינים בכלל.

היו ימים אומנם, צריך להודות, שפיללנו להפסד חיפאי ולו בכדי להוריד את האף של שחר לזווית שנוכל לחיות עימה בשלום, אבל הדברים לא הגיעו אף פעם לכדי עוינות של ממש. קולות מכוערים משהו של אדנות וכוחנות שבאו מכיוון קריית אליעזר נמהלו תמיד בזיכרונות ילדות מבית סבתא בסטלה מאריס, בצלילים מרגשים של פוליקר ובנופו המרהיב של המפרץ. קשה לשנוא את חיפה. עם ירושלים זה בא לנו הרבה יותר בטבעיות.

מילים חמות אלו לא נועדו אלא להקדים את הוידוי החושפני הבא: באותו יום שחיפה הפכה להיות הפועל פ"ת, כלומר אימפריה לשעבר, קבוצה מנומנמת ומסתפקת במועט שחיה על זיכרונות רחוקים, חשתי לא רק כאב אלא גם עלבון. ככה יענקל'ה? בלי להודיע, בלי לשתף? אחרי כל השנים שתמכנו וגיבינו? ומה עם האחריות הציבורית? הגיע הזמן לנסוע לחיפה, חשבתי, לראות ולבדוק מקרוב. יצאתי לשטח.

לאחר שהתענגתי על חצי מנה בפלאפל הזקנים, מקור גאוותם של המקומיים, המשכתי עם הרכב למגרש האימונים בכפר גלים. גורם בכיר בקבוצה ליווה אותי פנימה לתוך המתחם החדיש והמטופח והציג בפני את צוות האימון והניהול, כולם אנשים מסבירי פנים, כפי שהיית מצפה מחיפאים. איש המשק אף תחב לידי סט של חולצה ומכנסיים שחורים, מדי הקבוצה העדכניים. "'קח, תביא לילד, את זה בטח אין לו", אמר. בבירת הכרמל קיוו, כנראה, לרכך אותי, אבל הם לא ידעו שיש להם עסק עם עיתונאי אמיתי שלא ניתן לסמא את עיניו בטובות הנאה. "הייתי רוצה לתפוס מילה עם שחר", דרשתי. "לברר לאן פניה של הקבוצה מועדות".

הגורם הבכיר חייך חיוך קל. "נראה מה ניתן לעשות", אמר, אך ניכר היה שאין בכוונתו לעשות דבר. הוא המשיך ללכת הלאה, תוך שהוא מנסה להיבלע בתוך דבוקת השחקנים העייפה שעשתה את דרכה לתחומי המגרש. מיהרתי אחריו. "זה לא ייתכן", התעקשתי לפרוש את משנתי הסדורה בתנועה, "אוליגרך רוסי קנה את הליגה בכסף שהרוויח בעסקות נשק מפוקפקות ואתם עומדים מנגד, מפסידים להם את האליפות במין שלווה והשלמה. אני רוצה לקבל מיענקל'ה תשובות!"

הגורם נעצר, הסתובב, והניח יד על כתפי, ספק מלטפת ספק מאיימת. "רד מזה בחור. מר שחר לא ידבר איתך". רוצה לומר, לא ידבר עם מישהו כמוך, עיתונאי קטן וזניח. לו רק ראה את החיוך הרחב על פניי באותו ערב מושלם ב 94', כשברקוביץ' ומזרחי נתנו למכבי חמש בראש. לו רק שמע על זר פרחי ההחלמה ששלחתי לרומן פץ אחרי שנרמס בגסות על ידי מליקה האיום, היה ודאי משחרר לי גישה אל הדון, אך הוא לא שמע ולא ידע ואני נאלצתי
להסתפק בפירורים. בחוסר חשק ואמונה שוטטתי בין השחקנים שהעבירו את זמנם במשחק נינוח של התקפה מול הגנה. ראיינתי את חרזי ( "עוד פעם אני אומר, אנחנו בתהליך של התקדמות"), שוחחתי עם קטן ( "אני אומר עוד פעם, עדיף שכולנו נדבר על המגרש") ולבסוף ניסיתי לדובב את דוידוביץ' להצהרה לוחמנית, אך לשווא ("עוד פעם אני אומר, אולי אחרי שיפתחו לי את החוזה, יהיה אפשר לדבר על צמרת").

אווירת השאנטי והעוד פעם בקבוצה החיפאית החלה להכעיס אותי עד מאוד. איבדתי את עשתונותיי. בלי לחשוב יותר מדי פרצתי לתחומי המגרש, חטפתי כדור מדקל קינן ונעמדתי על נקודת האמצע. "יש פה מישהו שמוכן לדבר על אליפות?", צעקתי, "יש פה מישהו שמוכן לדבר על אליפות?".

היה זה מופע מרהיב של עיתונות לוחמנית, שלא היה מבייש גם את אורלי וילנאי פדרבוש. אחד מאותם רגעים מכוננים בהם התקשורת חדלה מלהביט במתרחש מהצד ומנסה לשנות את המציאות מבפנים. חבל רק ששחקני חיפה נותרו מעט אדישים והמשיכו את המשחקון הפנימי כאילו כלום. מי שכן העניקו לי תשומת לב יפה, היו שני מאבטחים ששלח הבוס. השניים אחזו בי אחד מכל צד תוך שהם מוודאים שאני עושה את דרכי אל מחוץ למתחם מבלי שיש לי כוונה לשוב אליו בעשור הקרוב (או עד שגאידמק ימכור את בית"ר, תלוי מה יבוא קודם).

בחניה, בעודי מכוון את הגה תל אביבה, הכניס רוני לוי ראש דרך חלון מכוניתי וביקש ממני לציין בכתבה את האווירה הטובה בקבוצה. "בוודאי", הבטחתי, "בוודאי". לוי נעלם אל האופק עם ההונדה, או שמה היה זה וולבו, ואני ידעתי: חיפה נטשה אותנו. הגיע הזמן לנטוש גם אותה ואת ההתחשבות הדיפלומטית המסורתית בצרכיה. לנטוש את ההפסד השנתי בקרית אליעזר רק בשביל שתהיה זו היא שתיקח אליפות ולא בית"ר או מכבי. 0:2 חד ונקי בשבת משערים של טל חן (דקה 27) ודגו (62), יבהירו היטב את השינוי במדיניות. חאלס, עם כל הכבוד, יש לנו מאבקי הישרדות על הראש.