מביא את הסעיף

בסופו של דבר, אחרי כל ההשפלה בוומבלי וההפסד בבית לקרואטיה, ישראל ואנגליה גמרו את הקמפיין האירופי שלהן עם אותו מספר נקודות. מה שמשותף לשתי הנבחרות האלה מעבר לשוויון בנקודות והעובדה ששתיהן לא יהיו ביורו, הוא הדברת. שתי הנבחרות בבית שדיברו פחות, אבל היו נחושות יותר, יהיו שם. בנבחרת האנגלית נמצאים בתפיסה תמידית שהגביע – ביורו ובמונדיאל – שלהם ושהמקום שלהם בגמר הטורנירים האלה. בישראל יש את אותה התפיסה ביחס לנוכחות של ישראל בטורנירים האלה. אפשר להירגע: ישראל לא תהיה גם במונדיאל הקרוב וכנראה שגם לא ביורו שאחריו. הבעיה של הכדורגל הישראלי ושל הנבחרת היא בעיה של מנטאליות ושל גישה. הביטויים של שתי הבעיות האלה הם פיגור קשה בכושר הגופני וסף שבירה נמוך שמקורו בזלזול והתנשאות.

נבחרת לאומית היא בסופו של דבר מראה לרמתו של הכדורגלן המקומי. זאת לא חוכמה של בדיעבד, אלא מציאות ברורה: מה גרם למישהו לחשוב שישראל תעפיל ליורו 2008 כשהבית שבו היא מתמודדת כולל את קרואטיה, רוסיה ואנגליה? חלק מהציפייה הזאת נולד בתקשורת שמורכבת מאנשים שלא מבינים, אנשים שפועלים בשם רייטינג וסנסציה ולכן מלבים את המחשבה שלישראל היה מקום ביורו הקרוב, וממיעוט שמבין, אבל בקושי נשמע. מספיק להיות נוכחים פעם אחת במסיבת עיתונאים שמקיים קשטן לפני משחק נבחרת בשביל להבין את תת הרמה של השאלות שאיתן הוא נאלץ להתמודד. אחר כך פלא שהתשובות שלו נשמעות לא טוב. במובן הזה הדבר היחיד שמתחרה עם רמת הכדורגלנים פה היא התקשורת, ולא לחיוב.

אני מתייחס לתקשורת לא משום שהיא האשמה במצב הכדורגל בארץ, אלא כי היא משקפת הלך רוח של מקום וחברה. הנבחרת תיתן שלושים דקות סבירות נגד רוסיה, כי זה מה שיש לשחקנים שלה לתת. הם לא בנויים לתשעים. הבעיה, כמובן, מתחילה בעובדה שכדורגל משחקים תשעים דקות ובהבנת משמעות העובדה הזאת מתקשה הכדורגלן הישראלי. במובן הזה, שוויון הנקודות עם אנגליה מטעה. ישראל רחוקה היתה מההעפלה ליורו ביותר מנקודה אחת שהפרידה בינה לבין רוסיה. צעד ראשון בדרך לצמצום הפערים והגעה ליורו או מונדיאל כרוכים בהפנמה של העובדה הזאת. המשחק עם רוסיה הוא סיפורו של הכדורגל הישראלי בנקודת הזמן הנוכחית: יש אמנם יסודות, הם מספיקים רק לשלושים דקות, גם כי הכושר הגופני לא מספק, אבל בעיקר כי קשה להשתחרר מהתחושה שישראל תוביל מול רוסיה במשחק חסר חשיבות מבחינתה, ומעל לכל – ברגע שהיתרון בידיים של הנבחרת, כלומר ברגע שמתהפכים יחסי הכוחות שבין האנדרדוג לפייבוריט, ישראל קורסת.

אברהם גרנט בנה קונספציה שלמה בנבחרת שנשענה על התנהלות האנדרדוג. כדי להעפיל לטורניר חשוב, האנדרדוג חייב בשלב מסוים לשנות גישה, כי המציאות מחייבת אותו לעשות את זה: פתאום הוא חשוף באור הזרקורים, הוא מפסיק להיות אנדרדוג. ברגעים האלה ישראל משתינה במכנסיים. החשיפה של אור הזרקורים מגלה מהר מאד מי השחקנים הישראלים באמת, היא מגלה מי החברה פה. במובן הזה חשיבותו הגדולה של אברם גרנט כמאמן נבחרת היתה בכך ששם מראה מאד מדויקת לכדורגלן ולכדורגל הישראלי מול הפנים. אברם הלך על תיקו. עם תיקו לא מגיעים ליורו או למונדיאל.

אפשר להסתכל על החיוב שבמשחק מול רוסיה: הדור של ברקוביץ' ורביבו היה מפסיד אותו. הוא בודאי לא פחות מוכשר מהנוכחי, הוא רק דפוק יותר מנטאלית. מספיק להיזכר בהתנהלות של רביבו מול דנמרק בתבוסה ברמת גן. רביבו התעורר אז כמו כולם כבר בשלב מוקדם של המשחק מאשליית ההעפלה, אז הוא פשוט בחר לצאת באדום. התנהלות של נמושה. ואם רביבו מייצג את פני הדור ההוא, הנבחרת הנוכחית והכדורגלן הישראלי היום הם דמויות שמשקיעות הרבה בעיצוב השיער שלהן, עסוקות הרבה בעצמן ובצורך שלהם להישיר מבט למצלמת הסטילס כשהם יורדות מהמגרש, ובשתי מילים – תמיר כהן.

כהן הפציע בשמי הכדורגל הישראלי במשחק החורף המפורסם של מכבי תל אביב בקריית אליעזר בו הושיב קלינגר על הספסל את נמני ובנין. כהן והחבורה שסביבו היו האנדרדוגס בהתגלמותם. הפער בינם לחיפה ערב אותו משחק היה תשע נקודות. כהן זהר במשחק ההוא ומכבי ניצחה אותו 2:3, ולימים זכתה באליפות. מבין כל אסופת השחקנים ואנשי המקצוע שנשטפו במהלך השנים באי השדים של לוני הרציקוביץ' ונפלטו ממנו, תמיר כהן וראובן עובד הם שתי הדמויות היחידות שהרוויחו ביושר את העזיבה שלהם. עובד, עתיר הפוטנציאל, זה שכולם רואים בו פספוס גדול של המערכת במכבי, ממשיך להתגלות כפספוס גדול גם של המערכות של בני יהודה והפועל תל אביב. בקיצור, משהו דפוק בממלכת עובד. אצל כהן הסיפור מסובך אפילו יותר.

נתחיל בעובדת יסוד הכרחית: תמיר כהן הוא שחקן עם פוטנציאל גדול, שלו חיי הכדורגלן היו מעבדה מקצועית נטו נטולת הפרעות, היה מתפתח לשחקן מצוין. כבר כמה שבועות טובים שתמיר כהן לא מסתדר עם מכבי נתניה. הוא רוצה להשתחרר לחו"ל, יש ויכוחים על החוזה וגובה הפיצוי למכבי נתניה, ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך, איך קורה ששחקן שבארבע השנים האחרונות לא נתן במצטבר עונה טובה אחת, שהתחיל טוב את העונה שנמצאת בסך הכל במחזור התשיעי (!) שלה, כבר מחליט שהוא עוזב?

תמיר כהן הגיע בעונה שעברה למכבי נתניה כשחקן גמור. הקריירה של כהן נעה על הציר שבין המשחק ההוא בקריית אליעזר להפסד במשחק קט-רגל על מגרש בלטות ולתבוסה נגד הפועל עכו בגביע. במילים אחרות: שחקן שקיבל צ'אנס לשקם את הקריירה שלו ונלחם עם ישראל זוויטי על מקום בהרכב, וצריך להיות אסיר תודה. בתחילת העונה הנוכחית חתם כהן על חוזה בנתניה עם סעיף שחרור לחו"ל של 75 אלף דולר. עצם גובה סכום השחרור המגוחך אמור להעיד במשהו על מצב הקריירה שלו נכון לאותו זמן. כשאתה מסתכל על היכולת של כהן בתחילת העונה, אי אפשר להשתחרר מתחושה שמישהו מכוון את כהן להגיע לחו"ל ואולי אפילו דחף לסגירת סכום שחרור כל כך נמוך מתוך מחשבה מוקדמת שיכולת טובה של כהן בתחילת העונה תסדר לו חוזה בחו"ל במקביל לזימון לנבחרת, העיקר לברוח מכאן.

מה שמשותף להתנהלות של כהן במכבי תל אביב ונתניה הוא חוסר מחויבות מוחלט למועדון בו הוא משחק. חוסר כבוד, ליתר דיוק. שיהיה ברור: הדרישה הנוכחית של כהן ואבא שלו לא להעלות את גובה התשלום לנתניה במקרה של יציאה לחו"ל לחצי מיליון דולר או לכל סכום אחר, צודקת חוקית. הם נצמדים לחוזה. התגובה הקפריזית של יאמר ונתניה צודקת הרבה יותר מוסרית. בשעה שהחוזה מעיד על החוק, המוסר מעיד על ההתנהלות והאופי של הבנאדם. אופי לא משתנה גם אם משחקים איתו בחו"ל. זה לא אומר שכהן צריך לשחק בנתניה לנצח, וקשה לאמוד מתי מוסרית שחקן רשאי לעזוב קבוצה כדי לשחק באירופה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שאם כהן היה סוגר עונה טובה בנתניה ומקבל בסופה הצעה לשחק באירופה, אף אחד שם לא היה עומד בדרכו.

כזה הוא כהן: שחקן שייזהר במשחקו הראשון וייעלם בהמשך, שיפתח את העונה בצורה מרשימה וידעך עם תחילת הויכוחים בין אבא שלו להנהלה של נתניה על גובה השחרור כי הראש שלו מתפזר למקומות אחרים רק לא לכדורגל, שחקן שחושב שהכל מגיע לו ואין בו גרם של כבוד לסביבה בתוכה הוא פועל, שיתפוגג ברגע שנדרשת עבודה קשה וארוכת טווח. בדיוק כמו נבחרת של שלושים דקות מול רוסיה.

מילת המפתח בהקשר הנבחרת היא תהליך. כושר גופני הוא לא דבר מולד ולא כזה שמשיגים אותו בעבודה של חודשיים. הוא מצריך עבודה של שנים ותחזוקה בלתי פוסקת. בדיוק שתי התכונות שהכי לא קשורות לחברה הישראלית, שחושבת שהכל מגיע לה ושאת הכל משיגים בבום אחד. הפער באימוני הכושר, כמות האימונים והעבודה הקשה שבין השחקן הישראלי לאירופי הוא בלתי נתפס. בדיוק אותו הדבר ביחס לרפיסות המנטאלית של הכדורגלן הישראלי נעדר הצניעות.

שלמה שרף הראה בקדנציה שלו שלפעמים, אם רוצים, אפשר להצליח. בשלב שבו נמצא היה הכדורגלן הישראלי באותם ימים, אותן פעמים מוצלחות היו איים בים של השפלות. גרנט צמצם את ההשפלות למינימום. הוא הראה שאפשר לא להפסיד. קשטן מבקש להוליך את הכדורגל הישראלי עוד שלב אחד קדימה. אפשר גם לנצח. בדיוק כמו הבדלי האישיות בין שני המאמנים האלה. קשטן לא פועל בחלל ריק. הכדורגל הישראלי כן מתקדם קדימה, רק בצעדים כל כך זעירים, שלפעמים קשה להבחין בהם. מצד שני, הוא תקוע באותם המקומות כבר שנים. גרנט וקשטן מאמנים את הנבחרת בתקופת הלימבו שלה. אין לה סיכוי ממשי להגיע לשומקום, רק להתקדם בדרך לשם. הם שלבים בתהליך.

דילגתי על נילסן כי נילסן בא לנבחרת ישראל מוקדם מדי. הרעיון להביא מאמן זר לנבחרת נכון, רק שהכדורגל הישראלי עוד לא בשל למאמן זר. שרף, גרנט וקשטן שוחים בדומן של הכדורגל הישראלי. הם מכירים את התחלואים שלו. מאמן זר יתקשה להתמודד עם מה שהוא לא מכיר, אלא אם כן יביאו אותו לעשר שנים. אפשרות אחרת שהכדורגל הישראלי יתקדם עוד צעד קדימה ואז יבשיל למאמן זר, ואולי גם להעפלה לטורניר חשוב.