שחקן בוסמן: תרגיל לשוטים מתחילים

ישנן אמיתות בחיים שרק אנשים נשואים יכולים להבין באמת –

- בקבוק יין על השולחן לא הופך אכילה בסלון מול משחק פוטבול לארוחה רומנטית.

- הסבון לא יתייבש אם לא תשטוף אותו מהכלים (ולא משנה שאת אמא שלך הצלחת לשכנע שזה נכון מדעית).

- כן, השיחה היומית עם החמות היא עניין של חיים ומוות. שלך כמובן.

- אם אתה רוצה לבוש סקסי, תלך למועדון חשפנות.

- לא משנה כמה זמן אתם ביחד, עדיין תשמע – אז למה שלא תקליט את המשחק ותראה אותו אחר כך?

המשפט האחרון הוא בדיוק מה שי' היתה נוהגת להגיד לי בשנים עברו, כשהייתי אומר לה שאנחנו לא יכולים לצאת ביום מסוים, כי יש משחק נבחרת. אבל האמת היא, שמאז שחזרנו, אני וכדורגל ישראלי כבר אפילו לא אומרים שלום אחד לשני ברחוב. כן, אני עדיין עוקב אחרי התוצאות של קבוצת הילדות שלי (רמז – משחקים בירוק ולא קוראים להם מכבי חיפה) דרך האינטרנט ומקווה שלא תרד ליגה, אבל זה בערך זה. בינינו, איך אפשר להתעניין באנטי-ספורט שכזה, אחרי שבמשחק תיכונים בארה"ב היתה רמה יותר גבוהה (ועוד כשאלי אוחנה הוא זה שמאמן את הקבוצה שלך)?

בדיוק מהסיבה הזאת, כשי' הודיעה שאין ברירה, אנחנו לא יכולים להיות בבית במוצאי שבת, אפילו לא חשבתי על משחק הנבחרת מול רוסיה וכשנזכרתי בו בסופו של דבר לא בזבזתי שניה של מחשבה על זה. ממילא איבדנו סיכוי לעלות, לא חבל להתווכח (ולהפסיד) על משהו שלא ממש מעניין אותך (עוד משהו שאתה לומד כשאתה נשוי – תבחר את הקרבות שלך)? אלא שאז, ב-9 בערב במוצאי שבת, כשמחלונות הבנין בו שהינו בקעו קולות המשחק, מצאתי את עצמי תוהה מה לעזאזל אני עושה פה, במקום להיות מול הטלוויזיה? בכל זאת, זאת הנבחרת שלי שמשחקת שם.

במהלך השבוע, נשלחתי, יחד עם רבים מעמיתיי, לקורס מטעם העבודה, שמטרתו היתה לנסות להסביר לנו את ההבדלים באישיות בין אנשים שונים, ואיך אתה חייב לתקשר בצורה שונה עם כל אחד ואחד. אני לא ארחיב על הקורס יותר מדי, אני רק אספר שהמודל הבסיסי שלו טען שכל בני האדם (כן, כולם) מתחלקים ל-5 קבוצות עיקריות לפי מאפייני האישיות שלהם. למרות שאני אישית מצאתי את המודל הזה כלא יותר מרדוד ושטחי (וזאת בלשון המעטה. ההשוואה הכי קרובה שמצאתי אליו היתה לאסטרולוגיה, לפחות שם יש רק חצי מיליארד בני אדם עם אותם מאפיינים כמוני. עוד סיבה שאני וי' ביחד - היא מעולם לא שאלה אותי איזה מזל אני) התפלאתי לראות כמה אנשים מצאו אותו קוסם ואימצו אותו בחדווה רבה, בלי לשאול שאלות, למרות שההתאמה בין התיאוריה למציאות היתה בינונית במקרים מסוימים, וקלושה באחרים. ואז זה היכה בי – הם בדיוק כמוני, שלא יכול לפספס משחק של נבחרת שאני לא מכיר חצי מהשחקנים בה, או מתעורר באמצע הלילה פעם-פעמיים בשבוע כדי לצפות בקבוצה שעד היום לא ממש ברור לי איך החלטתי לאהוד אותה.

אם תרשו לי להיות פסיכולוג בגרוש לרגע (היי, אם אלה שפיתחו את הקשקוש הזה יכולים, ועוד עושים ממנו בוחטות של כסף, למה לא אני?) הרי שמרבית בני האדם אוהבים להרגיש שהם חלק ממשהו, חלק מקבוצה, לא משנה איזה. בתור אוהד, אתה לא רק עוקב אחרי התוצאות של הקבוצה שלך, אתה הופך להיות חלק ממשהו גדול יותר, מקבוצה מסוימת שמגדירה את עצמה לפי חוקים מסוימים. זה בכלל לא משנה אם הקבוצה הזאת מורכבת מאנשים עם אותן תכונות (לכאורה) או עם אותם אלילים. כמובן, באותו רגע הרמתי את היד והצעתי למדריך הקורס לסווג את האנשים בכיתה לפי אוהדי בית"ר ואוהדי הפועל. זה גם היה הרגע שבו קיבלתי את מה שרציתי – את שארית היום העברתי במשרד שלי, עובד, במקום לשחק בפלסטלינה. הלקח, כמו תמיד – ספורט הרבה יותר מעניין מהחיים האמיתיים.

ועכשיו לקצת הארד קור פוטבול. אני יודע שאני מסתכן בלהישמע כמו קאטו, הסנטור הרומאי שחזר ותבע להחריב את קרטגו בכל נאום שלו בסנאט (כיתה ט', כיתה קשה), אבל אני שוב חייב לדבר על רמת ניהול המשחק הירודה בליגה. רק ביום ראשון האחרון ראינו כמות תצוגות אימון עלובות שהיתה יכולה להספיק למלא את הראש החלול של הרמן אדוארדס:

- ברייאן ביליק מפסיד במו ידיו את המשחק לבראונס, כשעם 40 שניות על השעון והכדור על קו ה-30 של קליבלנד ולמרות שהוא רק בדאון שני עם יארד אחד, הוא זורק את הכדור פעמיים במקום להריץ את הכדור והשעון (היה לו עוד טיים אאוט אחד), ומשאיר לקליבלנד מספיק זמן כדי לקדם את הכדור לטווח בעיטה ולהשוות את המשחק.

- ולא רק זה – הוא גם אחר כך הורה על בעיטת דרדלה כדי למנוע החזרה ארוכה. כמובן, טקטיקה כזאת עובדת כשנשארו 5 שניות על השעון או שלקבוצה השניה אין טיים אאוטס – הבעיה שלקליבלנד נשארו 30 שניות ושלושה פסקי זמן ולכן, כשהם קיבלו את הכדור על ה-42 שלהם, הם לא התקשו להשיג את ה-30 יארד שחסרו להם להיכנס לטווח הבעיטה, להשוות את המשחק ולנצח בהארכה.

- נורב טרנר, שאם היה לי דולר על כל פעם שהזכרתי אותו פה הייתי כבר יכול לקנות מרצדס לכל שחקן בנבחרת ישראל, בפיגור ט"ד ברבע הרביעי, מגיע לדאון רביעי ו-2 על קו ה-37 של ג'קסונוויל, עם 8 דקות לסיום. מה עושה האידיוט, נותן את הכדור לרץ הכי טוב בליגה? חס וחלילה – פאנט, טאץ' באק, שלושה מהלכים אחרי זה ג'קסונוויל שמה עוד ט"ד והמשחק נגמר. אלוהים, אני מרגיש כמו איסטברוק פה.

- טום קופלין, נשיא של כבוד באגודת מנהלי המשחק הגרועים, מורה פעמיים על מסירה, מתוך שלושה מהלכים, כשהוא ביתרון של שש ועם קצת פחות משתי דקות על השעון. למזלו, בפעם הראשונה איליי החליק והזמן לא עצר, אבל בפעם השניה זה כבר לא עבד, ולדטרויט נשארה דקה וחצי עם טיים אאוט אחד, כששוב מזלו של קופלין האיר לו פנים, ואלוהים גרם לקיטנה למסור עוד אינטרספשן (היי, אם אלוהים אחראי לט"ד, הוא לא אחראי גם לחטיפות?)

- ואם בג'ון קיטנה עסקינן, מה לעזאזל חשבו בדטרויט כשהלכו על מסירה של 40-50 יארד לאנדזון (שכמובן נחטפה) למרות שנשארו להם שתיים וחצי דקות וכל פסקי הזמן? רק תראו את אינדי שניצלו את כל הזמן שהיה להם בדרייב האחרון ובעטו את הכדור עם 4 שניות לסיום כדי לנצח את המשחק. מצד שני, כשהקבוצה שלך עושה 7 יארד ריצה סך הכל בשני משחקים ביחד (!), אולי עדיף לזרוק את הכדור כמה שיותר רחוק. רק שקיטנה לא יספר לנו אחרי זה שהקבוצה היותר טובה הפסידה.

- ואם כבר דיברנו על אינדי, אני יודע שהרבה פעמים ביקרתי (ולא רק אני) את טוני דאנג'י על השמרנות שלו, ואולי בגלל זה החליט דאנג'י ללכת על דאון רביעי ממש סמוך לאנדזון, כשהמשחק בשיוויון עם קנזס סיטי, במקום לבעוט עם קצת יותר מדקה, ולהסתכן בזה שקנזס סיטי יוכלו לצעוד את המגרש ולהשוות או לנצח. למרות זאת, אני חושב שזאת היתה ההחלטה הלא נכונה, פשוט כי היא היתה מסוכנת מדי. לצ'יפס היה ק"ב רוקי שכל המשחק לא הצליח לעשות שום דבר מול ההגנה של הקולטס, והסיכון בזה שהדאון הרביעי היה נכשל והמשחק היה הולך להארכה, היה גדול מדי לטעמי. מצד שני, במקרה הזה המזל הולך עם הטובים, ואין ספק שהטובים פה היו הקולטס, כשבצד השני עומד לו מנהל המשחק הגרוע בליגה, הרמן אדוארדס.

- ופה הגענו לנקודה שאני רוצה לדבר עליה. על יכולת ניהול המשחק השמרנית והאיומה של האדון אדוארדס דיברנו כל כך הרבה, י' נראה לי כבר מסוגלת לאמן יותר טוב ממנו. אבל חוץ מאותה שמרנות, של להריץ את הכדור שוב ושוב, בכל דאון ראשון, כמו שעון, הדבר שהכי הרגיז אותי אצל אדוארדס, זה שהאיש פשוט גומר את הקריירה לשחקנים שלו. קודם הוא טחן כל העונה הקודמת את לארי ג'ונסון, עד שהפציעה של העונה היתה כל כך צפויה שאפילו וגאס לא הסכימו שתשים הימור עליה (האמת, אין לי מושג, אבל זה נשמע לי הגיוני). אלא שאז אדוארדס קיבל עזרה ממקור לא צפוי – פריסט הולמס, אחד השחקנים הסימפטיים בליגה בשנים האחרונות, חזר במפתיע לשחק, ולצ'יפס נהיה מחליף בדיוק בזמן. מה עושה אדוארדס, עם שחקן שכזכור לא ראה מגרש כמעט שנתיים וחזר מפציעה קשה בעמוד השדרה? נותן לו את הכדור שוב ושוב ושוב ושוב (אין מספיק שובים בעולם), בלי אפילו לנסות להעלות את המחליף שלו מדי פעם. זה לא לקח מחצית ופריסט הולמס נפצע, ועכשיו כולנו נשארנו בלי הולמס, כי האיש החביב הזה נאלץ לפרוש ממשחק אחרי שעבד כל כך קשה בשביל לחזור, אבל עם הרמן אנחנו עדיין תקועים. יאללה, תתפטר כבר.

- הדבר הכי מדהים לגבי ההתקפה של הפטריוטס, זה שהם עושים את כל זה כמעט בלי משחק ריצה.

אם נבחן את קבוצות ההתקפה הגדולות ב-20 שנה האחרונות (בשביל יותר מזה, יש פה כותבים יותר מוכשרים במדור), הרי שלניינרס של 89' היה את רוג'ר קרייג, אחד הראנינג בקס הכי אנדרייטד בהיסטוריה, למינסוטה של 98' היה את רוברט סמית', לקולטס של 2004 היה את אדג'רין ג'יימס ולראמס של 99-01' היה כמובן את מרשל, מרשל, מרשל. לפאטס, לעומת זאת, יש ליצן תורן בעמדה הזאת, אם זה מארוני הבדיחה, קווין פולק שבעיקר תופס כדורים או הית' אוואנס, שהוא בחור נחמד, אבל בלי להיות גזעני, ובכן – מתי בפעם האחרונה ראיתם ראנינג בק לבן טוב?. ולמרות זאת, כשההגנות יודעות שהפטריוטס לא מסוגלים לרוץ בגרוש ויכולות להפעיל לחץ על בריידי ולנסות לשים שמירות כפולות על הרסיברים שלו (טוב, אף אחד לא סיפר את זה כנראה לבאפלו בילס), עדיין התקפת המסירה של הפטריוטס שמה מספרים שלא ראינו מעולם. גם אם אתה לא אוהד ניו אינגלנד (מה שקרוב לודאי אומר שאתה שונא ניו אינגלנד) אי אפשר שלא להתרשם. ועכשיו תזכרו שלניו אינגלנד יש את הבחירה הראשונה של סן פרנסיסקו בדראפט הבא ותנשמו עמוק.

- רוקי השנה לא צריך להיות אדריאן פיטרסון, אלא ג'ו תומאס:

אם אתם לא יודעים מי זה, אל תדאגו, יש לזה סיבה. למרות שמדובר בבחירה השלישית בדראפט האחרון, זה לא ק"ב או רסיבר נוצץ, לא ראנינג בק או אפילו שחקן הגנה שמביא הרבה סאקס או אינטרספשנס. מדובר באופנסיב תאקל, בסך הכל, אבל איזה שינוי שחקן אחד מסוגל לעשות, אפילו מהעמדה הכי לא זוהרת בעולם. דרק אנדרסון ייקח, ובצדק, את פרס שחקן הקאמבק של השנה, אבל בלי תומאס ששידרג את קו ההתקפה מיידית של הבראונס ומאפשר לאנדרסון לשבת בפוקט ולמסור בנוחות, יכול להיות שהיינו כבר רואים את בריידי קווין על המגרש. וזה כמה קו התקפה חשוב.

- לצערי, העונה תהיה עונתו האחרונה בתור פותח של דונובן מקנאב באיגלס.

בסוף העונה, אם לא קודם, אנדי ריד יגיד יפה שלום (ואם לא – אז מישהו יראה לו את הדלת) ויילך הביתה להסניף משהו עם הבנים שלו (רק תיזהר על השפם שלא יהפוך לבן, הא?) ואז יבוא מטאטא חדש שיבין שהגיע הזמן לעבור הלאה, כי על מקנאב, עם כל האהבה שלי אליו, פשוט כבר אי אפשר לסמוך. אל תדאגו לו, אני בטוח שתהיה קבוצה שתשמח לצרף אותו לשירותיה. מישהו אמר אטלנטה?

לסיום, סיבה מספר 2 למה אני עדיין (קצת) מתגעגע לאמריקה (כן, אני יודע ששבוע שעבר נתתי סיבה מספר 2 אחרת, סדר העדיפויות שלי משתנה, אוקיי?):

היום (חמישי) בלילה, אריזונה סטייט שלי מארחת את הקואלות למשחק שניצחון בו יעלה אותם לרוז בול ואולי אף יותר מכך, ובמקום להיות בסן דבילס סטדיום עם 73 אלף משוגעים, אני פה. טוב, קבלו תיקון, זה עבר לסיבה מספר אחת. לפחות עד שנפסיד.