וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שלום בזכות הגולן

יובל מונד

19.11.2007 / 12:08

שער הניצחון של עומר גולן הצליח לשנות אפילו את שונאי ישראל מבין אוהדי אנגליה בעולם הערבי. מה ששער אחד יכול לעשות לאיבה ארוכה

תהליכים כלכליים-חברתיים בקנה מידה עולמי כמו הקפיטליזם והגלובליזציה כבר מזמן ניתקו את הכדורגל מהקונטקסט הלאומי שלו, בצעד שהיתה לו השפעה מרחיקת לכת גם על תופעת האהדה ועומק הקשר (רגשי וגיאוגרפי) שבין אוהד לקבוצתו. הביטוי המעניין ביותר של התופעה - וזה המעיד בצורה הטובה ביותר על היקפו - הוא בהתפתחותה של תרבות אהדה לנבחרות זרות.

לכן, זה לא מפליא שנבחרת אנגליה בכדורגל, נבחרת מפורסמת ומצליחה (ולמען ההגינות יש להודות שהרבה יותר מפורסמת ממצליחה...) קנתה לעצמה אוהדים בכל רחבי הגלובוס, ובכללם את אוהדי הכדורגל הערבים.

בלי מחמאות לבניון, חביבי

אחד מאתרי הספורט הערביים המובילים ברשת הוא פורטל kooora (בערבית מדוברת – "כדורגל"), המסקר אירועי ספורט מרחבי העולם. רמת ההשקעה, הפיתוח וההתעדכנות של האתר, ומגוון התכנים שהוא מציע לקורא לחלוטין, אינם מביישים את מקביליו ברחבי העולם. ועם זאת, הקורא הישראלי, או היהודי, עלול להרגיש מעט שלא בנוח בשעה שישוטט באתר. ראשית, הוא צפוי להתאכזב לגלות שמדינתו אינה ישראל כי אם "הישות הציונית", ושזוהי צורת ההתייחסות הרשמית אליה. בנוסף, היקף הסיקור הישראלי בתחרויות בינלאומיות - הן ברמת הנבחרת והן ברמת הקבוצות - שואף למינימום הנדרש, ואף מתחת לזה. וגם כשיש כבר הרחבה, זה בדרך-כלל לא ממש פועל לטובתנו. בחיפוש נואש אחר מעט שפיות הוא עלול לפנות למגוון הפורומים שהאתר מציע, אך שם התמונה עגומה אף יותר. לאכזבתו הרבה הוא צפוי לגלות שהתעמולה האינטנסיבית נגד "האויב הציוני" ברבים מכלי התקשורת בעולם הערבי נותנת את אותותיה גם בחלקים רבים בשיח של אוהדי הכדורגל. וכך, מינויו של אברהם גרנט למנג'ר צ'לסי היה "חלק מקונספירציה של הבעלים היהודי רומן אברמוביץ' להשתלט על הכדורגל האנגלי", וחבר פורום אוהדי ליברפול שהעז להשמיע דברי הלל ליוסי בניון, גיבור הניצחון 0:8 על בשיקטאש הטורקית לפני כמה שבועות, קיבל תזכורת מחבר אחר שמדובר בישראלי ושבפעם הבאה שישמיע דברים כאלו יראה את עצמו מחוץ לפורום.

ובגלל זה היה פשוט מרתק לקרוא את דבריהם של אוהדי נבחרת אנגליה הערבים לפני משחקה של נבחרת ישראל נגד רוסיה אמש באצטדיון רמת-גן. כזכור, לתוצאת המשחק היתה השפעה ישירה על העפלתם של האנגלים לאליפות אירופה הקרובה, כאשר רק ניצחון ישראלי (או תיקו בנסיבות מסוימות יותר) מותיר לאנגלים סיכוי להימנע מהדחה מביכה מאד. הסיטואציה הייחודית הזאת יצרה קונפליקט לא פשוט עבור אותם אוהדים, מתח מעניין בין החשדנות והעוינות השגרתיות לישראל לבין היותם אוהדי כדורגל הרוצים בטובתה של קבוצתם האהודה.

בעד אנגליה, לא ישראל

מי ששבר את השתיקה הרועמת ועורר לראשונה דיון כן בפורום היה אוהד מכווית, שבלילה שלפני המשחק פרסם הודעה שקראה לכל אוהדי אנגליה הערבים להביע נאמנות לנבחרתם: "[...] למרבה הצער, ישנם המערבים ללא שום הצדקה בין נושאים אשר לחלוטין אינם קשורים זה לזה [...] במצב שנוצר כל אחד מהרהר ואינו בטוח מה עליו לעשות – האם לקוות לניצחון של הנבחרת הציונית על הרוסים, באופן המשרת את האנגלים? או שמא לקוות להפסד שלהם, תוך שהוא מערב עניינים דתיים וגזעניים באהדתו?!".

"על כל אחד מאיתנו להיות אמיץ ולהתגבר על הקשיים הכרוכים בכך, כדי להיות שלם קודם כל עם עצמו ואחר-כך גם עם מי שבסביבתו, ולהודות שהוא מקווה לניצחון של הציונים. אני אישית לא מוצא בכך שום פגם, נהפוך הוא: זוהי פסגת האהדה, ותמצית הכנות וגילוי הלב [...]".

התגובות לא איחרו לבוא. מרבית המגיבים הביעו הסכמה כנועה מתוך השלמה עם המצב, אך ניסו למצוא צידוקים שונים ומשונים, כמו אותו אוהד שטען כי "השמחה שלי מניצחון ישראלי לא תהיה שמחה על ניצחון ישראלי, אלא שמחה אך ורק על תחייתה של התקווה עבור נבחרת אנגליה". או אחר שהודה שהוא נמנה עם אלו המייחלים להפסד של רוסיה, "אך אין להבין מכך שאני מייחל לניצחון של ישראל, זה רק מפני שהדבר יביא להעפלתה של הנבחרת שאני אוהב". את תחושת הביניים הזאת היטיב להסביר אוהד ליברפול שכתב בצורה מעורפלת ביותר: "עלינו לעשות הבחנה בין השאיפה להפסד של רוסיה לבין השאיפה לניצחון של ישראל – יש הבדל גדול בין השניים. פה קבור הכלב, ידידי".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

אז מה אם היהודים הרגו את דוד שלי?

בנוסף, היו גם כמה אוהדים שלא ראו שום סיבה לקבל אישור לתחושותיהם, כמו חבר הפורום Roo10neY (על-שם כוכב מנצ'סטר יונייטד), שאמר: " בסופו של דבר, אסור לנו לערב פוליטיקה וספורט, כדי לא להוציא את העוקץ מההנאה שבמשחק". אלא שגם כאן היה מי שאולי לקח את הליברליות לקיצוניות: "אני פלסטיני, והיהודים הרגו את דוד שלי – אבל כשזה מגיע לכדורגל שום דבר לא חשוב".

אחרי המשחק לא נרשמו תגובות מיוחדות, ולא במפתיע – האוהדים העדיפו להדגיש את ההפסד הרוסי ולתכנן ביניהם את המערך האידיאלי למפגש הגורלי מול קרואטיה ברביעי. היו כמה שבלהט התרגשות הודו לישראל, אך מיהרו מיד להדגיש שדיברו על הנבחרת, חס וחלילה לא על המדינה.

לדעתי, התגובות מעידות יותר מכל על כך שאם לוקחים את דברי השטנה וההתלהמות הבריונית – שהיא לצערנו מנת חלקם של רבים מחברי הפורום - ומעמתים אותם עם ערכים ספורטיביים רגשיים הקשורים לתרבות האהדה, מתגלה פרצופה האמיתי של השנאה הריקה כל כך מתוכן, למרות ההתפתלויות וההתפלפלויות.

אני לא מתיימר לטעון שבעיות המזרח התיכון יכולות להיפתר באמצעות הספורט, אבל אם מישהו כאן עוד מנסה לחפש איזושהי תקווה להיאחז בה לעתיד האזור, מומלץ שילמד את הדיון הפנימי שהתנהל כאן ויבין שהפוליטיקה אולי מנצחת הרבה דברים, אבל לא את הספורט.

אבל יכול גם להיות שכל זה סתם שטויות, כי המילה האחרונה בדיון נכון לעכשיו היא של האוהד המצרי שאמר: "אני לעולם לא אעודד את ישראל, אפילו אם ניצחון שלה יעלה את מצרים למונדיאל!". טוב שלפחות איתם כבר יש לנו שלום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully