למה נתתם לנו תקווה?

אווירת נכאים, קריאות שבר ועלבונות קשים - זוהי תמונת המצב במחנה הרוסי. השחקנים בהלם, התקשורת משתוללת והאוהדים מקללים. בקיצור, לא נעים להיות שחקן נבחרת רוסיה היום. מבט חטוף על עיתוני יום ראשון רק מראה את גודל הכעס והתדהמה.

היומון "צ'מפיונאט": "הלכה אליפות אירופה" והוסיף במאמר במערכת את מה שרמזנו כאן רק אמש: "האלופים (מזניט – מ.י.) נראו עדיין בחגיגות. הסגנים (מספרטק – מ.י.) עדיין בהלם ואלה מהמקום השלישי (צסק"א – מ.י.) נראו כאילו לא עיכלו את הריצה המטורפת שלהם בסוף העונה. רק אלה מהמקום השביעי (לוקומוטיב – מ.י.) הופיעו למשחק ובאמת היו הכי טובים בנבחרת שלנו (סיצ'ב וביליאלטדינוב – מ.י.). לא ראינו שום לחימה. רצינו לראות כדורגל וראינו מקצוע חדש – הליכה עם הכדור. תודה רבה! נקווה שזה יהפוך למקצוע אולימפי".

"סובייטסקי ספורט" במאמר מערכת מקונן: "תכונה רוסית – להיכנס לבעיות ואז לצאת מהן בדרך נס. נכנסנו לפינה עם התבוסה ב"וומבלי" ויצאנו ממנה עם הניצחון ההרואי על אנגליה. חודש שלם פנטזנו על אוסטריה ושוויץ. עד שבתל אביב הועמדנו בפני העובדה הכואבת: כולם רוצים להיות ביורו חוץ מנבחרת רוסיה. למה נתתם לנו תקווה?"

פרשן "ספורט אקספרס", איגור לארין, מצא בקלות את האשם: "ההולנדי לא ידע להתמודד עם הפסיכולוגיה של השחקן הרוסי. לראשונה שלטנו במצב והוא לא הבין את זה. הוא הגיע עם סטייל אירופאי מלוקק. עדיף היה מאמן שבא מלמטה, מהעם. מן גיאורגי יארצב כזה, שהיה מטריף את הבחורים לזעם רוסי אמיתי". אגב, אחת התגובות למאמר הייתה: "אני מתגעגע לזמנים הסובייטים. צריך להעניש את השחקנים על תצוגה כזאת".

הכי רחוק הלך מאמן נבחרת רוסיה בהוקי כדור: "הישראלים היו חייבים לנצח נבחרת ביזיונית כזו. הייתי מדיח את כולם מהסגל, מהראשון ועד לאחרון". בהתאחדות הרוסית הפילו הכול על השחקנים: "לא יודעים אצלנו להילחם בכל משחק כמו באנגליה", הודיע נשיא ההתאחדות הרוסית ויטאלי מוטקו. "הכל חור אחד גדול". ועוד פנינים מהבוס: "השחקנים האמינו שהמשחק מכור וככה הם גם נראו, רק הפוך".

והשחקנים? מודעים גם הם לגודל האסון הספורטיבי. קונסטנטין זיריאנוב מזניט הצהיר: "חירבנו על עצמנו וזהו". חברו לזניט, ארשאבין, פסק: "אני מת". דמיטרי טורבינסקי האשים את חוסר הלכידות: "היינו 11 בודדים ולא קבוצה זה פשוט ביזיון". ולסיום הידינק: "משחק המסירות היה גרוע. אנחנו מחזיקים אצבעות לקרואטיה ב"וומבלי".

וכל זה בזכות נבחרת ישראלית אחת. כמה כיף לפעמים להיות כחול-לבן!