סוף עידן הפרימדונות

את מה שדרור קשטן התחיל לעשות בשני המחזורים האחרונים עדיף לכנות הבראה, ולא הצערה. לקשטן לקח קמפיין שלם להבין שבעידן בו השחקנים הרבה יותר מחויבים לקבוצות ולחוזים שלהם, הוא חייב לעשות צעדים דרסטיים כדי להציל את הנבחרת מתהום האדישות. קשטן הפסיק להתרפס בפני השחקנים שעושים טובה לפני כל משחק ופשוט שלח אותם הביתה במקרה הטוב, או לא זימן אותם יותר במקרה הרע. את התובנה החשובה שלו ניתן היה לראות כבר עם ההתכנסויות האחרונות של הנבחרת, שניה אחרי פרסום הסגל. כל שחקן שבא לו עם מיחושים או כאבים, נשלח הביתה עוד באותו היום מבלי לנסות אפילו להכשיר אותו. כל כוכב שמתח את שרירי האגו וחלם על מעמד מובטח בסגל, קיבל פס עוד לפני תחילת האימונים.

קשטן הבין שאת המחויבות שהייתה פעם לשחקנים שבאו לנבחרת הוא לא יוכל למצוא יותר, ולכן עליו לפנות לשחקנים שעדיין צריכים את הנבחרת כדי לקבל הכרה ואולי אפילו חוזה בחו"ל. ילדים שעדיין מתרגשים ללבוש את החולצה הכחולה ולא כואב להם הגב בגלל שלושה משחקים בשבוע. יכול להיות שקשטן עושה את זה עכשיו כי אין לו ברירה, אבל גם לנבחרת, במצבה הנוכחי, אין ברירה. אלו הם הסטנדרטים שצריכים להנחות את הנבחרת בשנים הבאות: לפני עלייה ליורו או מונדיאל, לפני עוד ניצחון זניח: מי שלא מעריך יותר את המעמד הזה ומספר לנו שהוא סוחב פציעה מיד עם פרסום הסגל, צריך לומר לו תודה, אבל לא תודה. יש מספיק שחקנים שמוכנים להתחלף איתך.

זה לא יהיה הוגן לקרוא לזה תום עידן בניון, כי לבניון, למרות הפציעות האינסופיות שלו, עדיין איכפת מהנבחרת. הוא עדיין רוצה להנהיג אותה. עדיין רוצה שיפסיקו להשוות אותו לברקוביץ'. אבל אין ברירה אלא לקרוא לזה סוף עידן בניון, בגלל מה שבניון הרגיל אותנו אליו לפני משחק נבחרת. סוף עידן השחקנים שזקוקים לתשומת לב מכל כתבי ורופאי ישראל עד שהם מקבלים את הזריקה שתזרוק אותם לדשא. סוף עידן הפרימדונות, סוף עידן הכוכבים חסרי הכיסוי של נבחרת חסרת כיסוי, סוף עידן השחקנים שאנחנו לא יכולים בלעדיהם אבל לא לוקחים אותנו לשום מקום, סוף עידן טל.

בתקופה בה כל סקואט זניח יכול להוציא אותך לחו"ל, שחקנים פחות צריכים את הנבחרת כדי להתקדם. הנבחרת היא כבר לא חלון הראווה להציג את כישוריך. יש אינטרנט, יש טלוויזיה בכל פינה בגלובוס, יש אלפי סוכנים, יש גביע אופ"א. הנבחרת הפכה לעול עבור לא מעט כוכבים בעולם, גם בארץ הכוכבים ללא כיסוי. קשטן חשב שהתקפות פומביות במסיבות עיתונאים יעירו אותם, האמין כי המוטיב הלאומי יזיז אותם, עד שהוא פשוט בחר לוותר עליהם גם אם הרגע זימן אותם ולפנות לשחקנים הצעירים. אם קשטן יידבק בזה כמדיניות החדשה של נבחרת ישראל ולא סתם הצערה לשם הצערה, רענון השורות לשם רענון השורות, אנחנו נרוויח נבחרת שכולנו נחזור לאהוב. ואם גם טועמה, בלילי, זנדברג וגרשון יבינו זאת, מה טוב. ואם לא, נסתדר בלעדיהם, במיוחד אחרי משחק בו הבנו שאנחנו יכולים להסתדר גם בלי בניון.

במקביל להחלטה העקרונית של קשטן לשחרר כל שחקן שרק מתלונן על פציעה ולזמן רק שחקנים רעבים, הוא חייב להילחם עכשיו על הנפש של הילדים שניצחו את רוסיה. כבר עכשיו הסוכנים מטפטפים להם רעל לראש, כבר עכשיו העיתונאים מטמטמים אותם עם שמות של קבוצות בחו"ל, כבר עכשיו הם מתנהגים כאילו ניצחו את ברזיל והבטחנו את מקומנו בדרום אפריקה. אותו אוויר חם שמילא את הכוכבים שהוא זרק מתחיל לחדור אט אט לכוכבים הצעירים שלו. אם קשטן יציל את הנפש של בוזגלו, של סהר, של יצחקי (שהוחלף אחרי מסירה שחצנית), של ברדה, של תמוז, של תמיר כהן, מהפוזה הישראלית של כוכבי הנבחרת הקודמת אולי גם נזכה לראות נבחרת אחרת. נבחרת בריאה.