לא באותה ליגה

כמה רגעים אחרי הפוטש שסילק אותו מצ'לסי, הוזכר ז'וזה מוריניו כמועמד לאימון מספר נבחרות לאומיות, ביניהן זו של אנגליה. ה"מיוחד" מיהר להגיב, כהרגלו, בחדות כשאמר: "אני מעוניין להמשיך ולאמן קבוצות, אולי באיטליה, היכן שאני יכול לבחון את עצמי מול הטקטיקנים שם. הנבחרת הלאומית תהיה אופציה אולי בשלב מאוחר יותר. הנבחרת הפורטוגלית היא שאיפה, אבל לא עבור הז'וזה מוריניו של היום. להיות מאמן של נבחרת לאומית זה לא אותו הדבר כמו לאמן קבוצה. זו עבודה למישהו שלא אוהב לעבוד הרבה".

תגובתו של מוריניו מלמדת בעיקר על שני תהליכים שהתפתחו עם השנים: האופן בו מתייחסים היום לאימון נבחרת לאומית, פסגת השאיפות למאמן ולשחקן בעבר, ועל השוני בין מאמני ליגות מוצלחים למאמנים שזוכים להישגים ברמה הבינלאומית. מוריניו ידע כי אופי העבודה שלו, הדרך בה הוא מעצב קבוצה, לא תואמים את סגנון החשיבה בנבחרות המודרניות. אולי טוב היה אם דרור קשטן, מאמן נבחרת ישראל, מתייעץ עם הפורטוגלי טרם קיבל את הג'וב הנכסף מבחינתו. רס"ר המשמעת מכפר סבא, שזכה בתארים עם כל קבוצה אפשרית, פתאום גילה כי החיים כמאמן נבחרת הם קצת שונים כשלא הצליח להביא את שחקניו לשיאים, הזכורים למשל מהמסע האירופי עם הפועל תל אביב. גם קשטן, כמו מוריניו, צריך לחוש את שחקניו באופן אינטנסיבי הרבה יותר, דבר כמעט בלתי אפשרי בעידן בו הנבחרות הופכות פחות ופחות חשובות.

"דרור הוא מסוג האנשים שצריך להכיר ולהתחבר כדי להבין", מסביר יעקב הילל, שחקן עבר וקשטונולוג מצטיין, "הוא האיש שצריך את האימון באופן היום יומי, הוא מצליח דווקא עם הקבוצות שהוא הולך איתן לאורך זמן, הוא צריך את המחנה אימונים, את התקופה המסוימת כדי לרוץ עם הקבוצה. אצלו אין הבדל בין אימון של יום לפני משחק או יום אחרי משחק. הוא מגיע ראשון והולך אחרון בכל אימון, לא כמו מאמנים אחרים שיושבים בחדר בזמן אימונים".

קשטן הוא לא המאמן הראשון שנחשב לשועל במשחקי ליגה ונכשל בהגיעו לנבחרת. יש לכך דוגמאות רבות. סוון גוראן אריקסון הגיע לאנגליה ברוב הפאר וההדר המתבקש ממאמן קבוצות מצליח. השבדי הממושקף, בעל החיבה לנשים צעירות, החל את הקריירה שלו כעוזר מאמן בדגרפורס השבדית ב-1976, ושנה לאחר מכן מונה למאמן הקבוצה אותה הדריך שנתיים. כבר בעונתו הרביעית בשבדיה הוא השיג את הגביע המקומי עם גטבורג ושנתיים לאחר מכן זכה פעמיים ברציפות באליפות בקבוצה והוביל אותה לזכייה בגביע אופ"א.

השלב הבא בקריירה שלו הייתה בנפיקה בה אימן שלוש שנים וזכה בשתי אליפויות וגביע. התחנות הבאות היו רומא, פיורנטינה, שוב בנפיקה וסמפדוריה, אך תקופת האימון המוצלחת ביותר הייתה בלאציו, שם אימן ארבע שנים וזכה במהלכן בגביע, בסופר-קאפ איטלקי, בגביע המחזיקות, סופר-קאפ אירופי וכמובן אליפות איטליה ב-2000. כמו קשטן, עשה אריקסון את הטעות כשבחר להיענות לתחנוני ההתאחדות האנגלית ולקח על עצמו את משרת אימון נבחרת שלושת האריות בינואר 2001. אמנם נבחרתו השיגה מאזן של 40 ניצחונות, 17 תוצאות תיקו ועשרה הפסדים, אך השבדי לא הצליח היכן שקודמיו נכשלו ונפל, כרגיל, בפנדלים לפורטוגל ברבע הגמר של יורו 2004, כמו גם באותו שלב מול אותה היריבה במונדיאל האחרון. עוד קודם לכן במונדיאל 2002 הוא הודח ברבע הגמר מול ברזיל, וסימן את תחילת הדרך הלוזרית שלו בנבחרת.

סיפור דומה מופיע גם בקורות חייו של חבייר קלמנטה, לשעבר נבחרת ספרד (1992-1998), שכמאמן קבוצות הצעיד את אתלטיק בילבאו להישגיה הגדולים ביותר בתקופה המודרנית כשזכה עם המועדון הבאסקי בשתי אליפויות רצופות בתחילת שנות ה-80. בתחילת העשור הבא קיבל את המשרה הספרדית, פתח עם ניצחון חשוב על אנגליה, אך גם הוא לא הצליח להפוך נבחרות מרובת כישרון למטביעת חותם אמיתי בטורנירים הגדולים. אחרי שעזב את הנבחרת אמר: "הדבר היחיד שצריך לעניין מאמן נבחרת הוא שיהיה לו יחסי עבודה טובים עם נשיא ההתאחדות ועם השחקנים הטובים ביותר במדינה".

עד השנים האחרונות התייחסו למשרת אימון הנבחרת כאל "פרס" למאמן המוצלח ביותר במדינה. היום הפך התואר "מאמן נבחרת" למין מקצוע בפני עצמו. ירידת מעמד הנבחרות רק מקשה על הבעיה: שחקנים באים פחות מחויבים לנבחרת, שומרים את הרגליים למשחקי הליגה היוקרתיים. מאמני הנבחרות מקבלים אותם לזמן קצר ביותר, אם בכלל – תהליך מצטבר שרק מחדד את השוני בין אימון נבחרת לאימון קבוצה, שוני שפעם היה פחות בולט. נכון, יש את הדוגמה של מרצ'לו ליפי, שזכה בגביע העולם עם איטליה, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. חשוב לזכור שליפי הגיע למונדיאל עם שחקנים שהיו חייבים לשקם את השם שלהם ואת השם של הכדורגל ממנו באו, אחרי קיץ בו כל העולם הספיד אותם. מנגד, אפשר להציב כישלונות נוספים של מאמני ליגה טובים שעברו לנבחרת כמו ג'ובאני טראפטוני או וונדרליי לושמבורגו, אבל מספיק לנו להתבונן בנעשה בארץ.

אם פעם מאמנים היו מקבלים את הנבחרת למחנות אימון ארוכים באוסטרליה ועושים מה שהם רוצים בליגה כדי לקבל את שחקניהם מוכנים ולא עייפים, היום זה כבר זן נדיר. יעידו ודאי התקלים הרבים בין קשטן למאמני הליגה ובעלי הקבוצות. "ההבדל הוא משמעותי. בנבחרת אין את המפגש היומיומי עם השחקנים", מנתח זאביק זלצר, מאמן העל של נבחרות הנוער, "לכן המטרות עם נבחרות בדרך כלל הן מאוד נקודתיות, כי יש פרקי זמן ארוכים שלא רואים את השחקנים. העבודה בנבחרת היא יותר נקודתית, עובדים על קואורדינאציה, שיפוט, דברים בסגנון הזה. במועדון, לעומת זאת, יש את השחקן ביומיום, ואתה יודע מה המגרעות שלו, ועל זה אתה יכול לעבוד".

גם כאן אפשר לקחת את מאמן צ'לסי לשעבר כדוגמה. מוריניו הוא מאמן שממש זקוק לראות את השחקנים שלו מדי יום במגרש האימונים. הוא צריך לדבר איתם, להרגיש אותם, לחנך אותם. היחסים שהוא פיתח עם כמה מהשחקנים היו כמעט משפחתיים והתגובות שלהם אחרי העזיבה שלו את צ'לסי רק הוכיחו את זה. אם וכאשר הוא יאמן נבחרת, לא יהיה לו את זה. הוא לא יוכל להפוך שחקנים למנהיגים כי אחרי שני ימי אימונים הם יחזרו למציאות היומיומית שלהם - הקבוצות. האלמנט של "הביחד" הוא האלמנט הכי חשוב במנטרה הפסיכולוגית של מוריניו, זה שגרם לשחקנים שלו להאמין שכל העולם נגדם. אבל את זה אפשר להשריש להם רק ביומיום, במשך תקופה ארוכה, בהכנות של שבועות שלמים, לא באימון נבחרת. לכן הוא מסרב לקחת על עצמו את הג'וב הזה.

אצל מאמן קשוח ואבהי כמו קשטן זה חשוב לא פחות. מערכת היחסים שלו עם השחקנים נבנתה במשך תקופה רצופה ולראיה עונת 2003/04 הכושלת, שהגיעה אחרי השחרור הסיטוני של שחקנים מהפועל תל אביב. בשלב הזה הוא היה צריך לבנות מערכת שלמה מחדש וזה לקח זמן להחדיר בהם את האופי שלו. הדיווחים ממחנה האימונים באותו קיץ סיפרו על כך שהוא עוצר את האימונים וממש מוליך את השחקנים החדשים למקומות בהם הוא רוצה שהם יעמדו על המגרש. החיבור שלו לשחקנים, גם מקצועית וגם רגשית, יכול לבוא לידי ביטוי רק אחרי תקופה כזאת אינטנסיבית.

היום קשה למאמן נבחרת לצלוח את הגשר בין הליגה לנבחרת. לאייל לחמן יש עוד הסבר לכך: "אם מאמן מצליח בליגה קטנה כמו קרואטיה או ישראל ואז מגיע לאמן בנבחרת, זו בעיה. אצל המאמנים של הנבחרות הקטנות, שמגיעים מליגות קטנות, הפער הוא ענק. מאמן שמצליח בליגות הקטנות הוא מאמן שהיה רגיל להתקיף, וכשהוא מאמן את הנבחרת הקטנה הוא צריך ללמוד להתייחס ליריב, זה לא משהו שלרוב הוא היה רגיל אליו. אברהם גרנט ידע להעריך את הפערים הגבוהים בין הליגה שלנו למשחקי הנבחרת. הוא שיחק בצרפת עם שלושה בלמים והוציא תיקו, מערך בו הוא לא שיחק מעולם".

הנטייה המודרנית של התאחדויות אירופאיות גדולות היא לפתח מאמני נבחרת טיפוסיים מבית, מאמנים שכבר רגילים למציאות העגומה של מעמד הנבחרות החדש ולפעמים יודעים להוציא ממנה את המירב. אינאקי סאאז, שאימן את ספרד מ-2002 עד 2004, אימן לפני זה בסך הכול את הנבחרת הצעירה, מ-1996. דוגמא נוספת היא הנוסחא הצרפתית של השנים האחרונות. איימה ז'אקה היה המנהל הטכני של הנבחרת מ-1991 והתמנה ב-1993 למאמן לאחר עזיבתו של ז'ראר הוייה. אחרי שז'אקה התפטר, בתום מונדיאל 98, החליפו רוז'ה לאמר, עוזרו לשעבר. אחר כך הגיע ז'אק סאנטיני, עוד מאמן מצליח בקבוצות, שזכה בגביע ואליפות בליון, אבל נכשל בנבחרת.

לבסוף הגיע למשרה הרמה ריימונד דומנק, שמאז 1993 ועד 2004, אז לקח את הטריקולור, אימן את הנבחרת עד גיל 21. למרות הביקורות הרבות, דומנק הצליח להביא את צרפת לרמות הגבוהות בשלוש השנים מאז. דומנק מונה למאמן הנבחרת בעקבות האכזבה מההדחה ברבע הגמר ביורו 2004 על ידי יוון. המטרה שהוצבה בפניו היא להגיע לפחות לחצי הגמר במונדיאל האחרון. את המבקרים הוא השתיק כשהגיע לגמר, אך נוצח בפנדלים על ידי איטליה, אותה הוא מקדים בית המוקדם ליורו.

"זה קורה עכשיו במקומות רבים באירופה", מסביר זלצר, "הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שהם מכירים את החומר מגיל צעיר והם יודעים את הדרך שההתאחדות המעסיקה רוצה להנחיל ולעבוד בה. העבודה נעשית שם לאורך זמן. זה הרבה יותר קל להביא מישהו מהמערכת שימשיך את הדרך".

לדרך שזלצר מציע להתמודד עם הבעיה יש עוד שתי אלטרנטיבות מודרניות: 1. ללכת על מאמן צעיר, בדרך כלל שחקן עבר דגול כמו דונגה, קלינסמן או דונאדוני. 2. לפתות ולהביא אליך את מומחי הנבחרות הגדולים, כמו במקרה של רוסיה, דבר שנוסה גם בישראל עם ריצ'רד נילסן אבל נקטע באמצע. חוס הידינק, ברונו מטסו, בורה מיליטינוביץ' ושמות גדולים נוספים מהעבר הפכו לשכירי חרב של אומות כדורגל בינוניות עד קטנות ששואפות לשגשג. ומה איתנו? אנחנו עדיין דבקים בחשיבה המיושנת שמאמן ליגה גדול צריך לקבל את הנבחרת. עד עכשיו זה לא עובד.