תחילה, אם תרשו לי, קטנה על מה שקורה פה בארץ. אני מודה שאם יש לי עוד חיבה מסויימת לספורט הקבוצתי זה לכדורסל. לימים ההם, שבהם הפועל חיפה לא היתה צריכה לנדוד מעיר לעיר, לדרבים של רוממה, להתלהבות ולטירוף של פעם. לכן ממש שמחתי שחולונייה שוב עלתה ליגה והפעם באמת חזרה. היה חסר פה קצת שמח, והחולונייה שאני זוכר זה הרבה שמח (גם בלגאן, אבל בלגאן של אנרגיות חיוביות).
והנה, גם את זה הרסו כל מיני טרמפיסטים מטורפים שלא שייכים לכלום, והיום אפילו לא טרחתי לראות את דון שימון ומכבי שלו מקבלת בראש באירופה. דווקא יש כמה אנשים שבאמת איכפת להם מהכדורסל, אז אולי בכל זאת במקום האינטרסים הצרים תהיה התארגנות רצינית. לא מאמין אבל נקווה, אולי ייצא מזה משהו.
טוב, במעבר ישיר לפוטבול, השבוע אני בכלל במצב רוח מוזר, אולי כי העונה הזאת הכניסה אותי לדילמה הקשה מכולן - לרצות או לא לרצות שהקבוצה שלך תחטוף בראש. מצד אחד, ברור לי ששנאהאן די גמר את הקררירה בדנבר (אני מתאפק לא להגיד גמר את הסוס...). יש לו עוד פוטבול, ויש לו את האש והרצון, אבל הוא שם יותר מדי שנים והוא, וגם אנחנו, צריכים התחלה חדשה. הסימנים נראו כבר לקראת סוף העונה שעברה, אבל בתור אוהד קשה לראות אותם, מה עוד שהיו נסיבות מקלות. אלא שאחרי ההשפלות של השנה, די ברור שהעסק כבר לא עובד. רק מה? בגלל איך שהליגה נראית, ובמיוחד איך שהבית שלנו נראה, יש לנו סיכוי, וסיכוי אמיתי, להגיע לפלייאוף.
וכאן קבור הכלב: אם נגיע איך שהוא לפלייאוף, יש לשער שמצד אחד שנאהאן יישאר, ומצד שני רחוק מדי לא נגיע. בשביל שהוא יילך צריך עוד איזה מכה כואבת או שתיים, אבל אם אנחנו מנצחים את טנסי במאנדיי-נייט (לא ממש בשמיים) וסן דייגו מפסידים לג'קסונוויל (בהחלט אפשרי), אנחנו צמודים אליהם בראש הבית, במה שיכול עוד להפוך לקרב ראש בראש עד למחזור ה-16, שבו דנבר נוסעת במאנדיי-נייט לסן דייגו. אגב, אם קנזס סיטי תמצא דרך לנצח באינדי (זה, כמובן, כבר יהיה הרבה יותר קשה, גם אם הקולטס יספגו עוד כמה פציעות ואפילו לו היה לארי ג'ונסון משחק), בראש הבית שלנו ירוץ משולש של שלוש קבוצות עם מאזן 5:5.
כן, עד כדי כך הבית שלנו מזעזע, שאפילו אוקלנד עדיין בתמונה, למרות שיש לה רק שני ניצחונות. בואו לא נשכח שהשבוע קולפפר חוזר למקום שיש לו הרבה זכרונות טובים ורצון גדול להוכיח משהו. כן, נכון, יהיה לו קצת קשה להוכיח דברים במצבו, אבל זה לא שמינסוטה נמצאת במצב הרבה יותר טוב.
אז לנו בטח לא מגיע, אבל למי כן? לצ'ארג'רס ולנורב טרנר האיום ונורא, שבקושי רב ניצח את פייטון באחד הימים הכי גרועים שלו וביום שהוא מקבל 14 נקודות מתנה מהספיישל טים? או אולי לקנזס סיטי, קבוצה שגם בימים הגדולים של אלוויי וטרל דייויס היוותה יריב קשה בבית שלה, ועכשיו נראית עוד יותר אנמית ועלובה מאיתנו?
אין ספק, יש עונות שבהן פשוט קשה להיות אוהד ספורט. אני חושב שהמצב האידיאלי יהיה אם דנבר תסיים עם מאזן של 7 ניצחונות, שבכל זאת לא נראה גרוע מדי, אבל משהו שיספיק כדי שלא באמת נאיים על הפלייאוף. זה יוסיף גם את הבונוס שיתלווה לזכיה של הצ'ארג'רס בראשות הבית - אולי בטעות הם יחליטו להשאיר את טרנר העלוב לעוד שנה.
קשה להבין איך מאמן, גרוע ככל שיהיה, יכול לדרדר קבוצה עם שחקן התקפה כל כך מושלם כמו טומלינסו והגנה מצויינת. להוביל 0:23 בבית ברבע השלישי, ליהנות מיכולת שיא של ההגנה לצד טעויות מנטליות של הצד השני ועדיין להזדקק להמון מזל כדי לצאת מנצחים צריך להיות מיוחד, מיוחד כמו נורב טרנר. נקווה שתהיינה לו עוד הרבה עונות עם החזיזים. הנה, רק מלחשוב על טומלינסון מתבזבז מתחת לשרביט של טרנר ועל איך התפתחותו של פיליפ ריוורס נעצרת, אני כבר מרגיש יותר מעודד.
קופלין, מאמן ליגה ג'
בשבוע החולף יכול לראות בשידור חי שתיים מקבוצות העילית של הליגה, כאשר הקולטס, כאמור, התעקשו בכוח להפסיד משחק שני ברציפות ודאלאס הראו שהם שייכים לצמרת הגבוהה בצדק רב. וטום קופלין? הראה שהוא בכל זאת שייך לתחתית הבאר של המאמנים הגרועים.
אצל הקולטס שוב ראינו שהחוליה הכי חלשה היא חוליית הספיישל טים, שאיפשרה שתי החזרות לטאצ'דאון. שום שידרוג לא מורגש בחולייה החלשה הזאת, שסידרה גם לפטריוטס הרבה נקודות פתיחה נוחות בשבוע שעבר, ועכשיו, מעבר להחלמה ממכת הפציעות, הם יצטרכו לעבוד יותר קשה כדי לחזור לעמדת הקבוצה מספר 2 בליגה, ולהשאיר את יתרון הביתיות אצלם במקום לנסוע לפיטסבורג לחצי גמר ה-AFC.
לגבי החטיפות של פייטון, שמעתי הרבה תירוצים (מזג אוויר, פעולות הגנתיות גדולות, רג'י ויין זילזל) אבל זה לא משנה את העובדה שהיו לו יותר מדי כדורים שנזרקו חלש מדי, ובטח שלא משנים את השורה התחתונה שהוא סיים עם 6 חטיפות ועם יותר מדי מסירות שלא היו צריכות להימסר. זה ללא ספק היה סיום עצוב של השבוע למשפחת מאנינג, אחרי התצוגה של האח הצעיר במשחק המוקדם יותר.
למזלם, השבוע הקולטס מקבלים לביקור ביתי את קנזס סיטי נטולת לארי ג'ונסון (שידור ישיר במשחק המוקדם במידל-איסט), וזה לא מגיע רגע אחד מוקדם מדי. פריסט הולמס של פעם היה יכול לחרוך אותם, אבל הכומר של היום, בוודאי כשזה לצד קוורטרבק רוקי בפתיחה הראשונה שלו, לא יוכל למשוך את ההתקפה על הגב שלו.
בדאלאס התעקשו להשאיר את הג'איינטס במשחק במחצית הראשונה עם כמות עבירות מטופשות, שאיפשרו לניו יורקרים להשיג 10 נקודות מתוך ה-17, אבל למחצית השנייה הם כבר עלו הרבה יותר רגועים, והכריחו את איליי וקופלין לחשוב. וזה, אנחנו מגלים לא בפעם הראשונה, לא החלק החזק שם. כשיש לאיליי את האופציה המתוכננת, הוא שם את הכדור במקומות שפלקס או שוקי או טומר הוותיק יתפסו אותם, אבל כשהוא צריך לאלתר קצת יש לו בעיה, וזה מה שבדאלאס ניצלו כשסגרו והציקו כל הזמן לג'רמי שוקי במחצית השנייה. במידה מסויימת, איליי מזכיר לי קצת (ואני מניח שאוהדי דאלאס יקפצו פה בכעס) את מי ששידר את המשחק הזה, קוורטרבק העבר המהולל שלהם, שגם הוא ניחן בתכונה הרובוטית-משהו הזאת.
ועדיין, קשה להסביר טעויות מנטליות כל-כך קשות כמו אלה שבניו יורק הפגינו. שני טאצ'דאונים הלכו לאיבוד על עבירות הולדינג, שלושה מקרים שבהם השעון הגיע ל-0 לפני הוצאת הכדור (במשחק בית!), זה פשוט בלתי נסלח. כל מי שחשב שהנה, איכשהו, קיבלנו קופלין חדש ורגוע יותר, קיבל את התשובה העגומה ביום ראשון בערב.
דאלאס חמה על סוויפ
דאלאס תקבל הזדמנות להמשיך במסע הרס הבית, כשתפגוש את היריבה הכי מרה שלה, וושינגטון, במשחק השני שישודר בערוץ המזרח התיכון. היריבות בין דאלאס לוושינגטון היא אחת מהיריבויות הארוכות והמרות שיש בליגה, ואחרי שהקאובויס פירקו את פילדלפיה והג'איינטס בחוץ בשבועיים האחרונים, הם חוזרים הביתה וינסו להשלים סוויפ של 3 ניצחונות רצופים בתוך הבית שלהם, שהוא, להזכירכם, הבית הכי קשה ותחרותי בליגה.
מוושינגטון היו ציפיות לעשות התקדמות מסויימת, אבל עושה רושם שגיבס יחזור בתום העונה למירוצי המכוניות בקול ענות חלושה. ג'ייסון קמפבל לא מראה שום סימני התקדמות בעונתו השלישית בליגה, ובעקבותיו כל ההתקפה הולכת קדימה צעד אחד רק כדי ללכת מיד אחורה שני צעדים. זה משאיר את ההגנה הטובה למדי של הרדסקינס יותר מדי פעמים במצבים קשים, ולפעמים, כמו השבוע מול פילדלפיה, הם פשוט נשברים. קשה להאמין שדווקא מול דאלאס נראה את השינוי.
במשחק הלילי, הפטריוטס ינסו להמשיך את הדהירה שלהם מול בפאלו המפתיעה לטובה. בפאלו מציגה הרבה מאד לחימה ואמונה, אבל בלי מרשואן לינץ' המלהיב (בעצם, גם איתו) לא נראה שהבילס יהיו מי שיאטו את הקטר מניו אינגלנד בדרך לעונה המושלמת. אחרי ההפסד של הקולטס, הפטריוטס יודעים שיש להם מרווח נשימה אם הם רוצים להוריד רגל מהגז, אבל כשיש את הגנת פיטסבורג שתתגלגל העירה במחזור ה-14 אני לא רואה אותם משנים כיוון בזמן הקרוב. זה בוודאי לא יהיה מול יריבה מהבית.