שחקן בוסמן: יאללה, יאללה, תעברו לאוטומט

אני מוכרח להודות, רשימת הדברים שאני יודע לעשות כמו שצריך היא מאוד מצומצמת. אני לא גבוה, לא חזק, לא מסוגל לצייר קו ישר (או עיגול, לצורך הענין, שלא לדבר על דברים יותר מתוחכמים, כמו בית, למשל), אין לי מושג בלנגן (חוץ מעל העצבים של י'), ואפילו במכות באקס-בוקס שלי, עד כמה שאני בוש להודות בזה, י' מפרקת לי את הצורה (מה שכן, במאדן היא לא מנצחת אותי. היא גם לא משחקת נגדי, אבל אל תטפלו לקטנות). במחשבה עמוקה, הנה רשימת הדברים שאני כן יודע לעשות באמת טוב:

- אני יודע לזהות סופגניה טובה במבט אחד (אוטוטו חנוכה, החושים שלי דרוכים).

- אני מכין קבבים מדהימים.

כן, זה פחות או יותר זה. אבל מה, באמת שמדובר בקבבים מושלמים, ששמעם יצא למרחוק. בכל פעם שאנחנו עושים עם החבר'ה על האש, אני נאלץ להבטיח שאני אכין את אותם קבבים מפורסמים, לא משנה מה. גם בסוף שבוע האחרון, כשעשינו על האש בפעם הראשונה מאז שחזרנו, לא עזרו הסטייקים המשובחים שקניתי במיטב כספי (שלמרות איכותם, עוררו געגועים לעמיתיהם מאריזונה, שם הפרות הן באמת פרות, והמחיר שווה לכל נפש. יום יבוא ואני אספר לכם על קוסקו – המקום שבו אתה קונה שמן בפחי ענק, כדורי אדוויל בצנצנות וערימות של סטייקים משובחים בגרושים), לא עזרו הנקניקיות המשובחות, או הפיתות והסלטים (הטריק בלעשות על האש? לתת לכולם לפוצץ את עצמם בפיתות ונקניקיות, ככה נשאר לך יותר סטייק) – כולם רק רצו קבבים – ואני סיפקתי.

כמובן שאין סיכוי שתקבלו פה את המתכון הסודי שלי, אבל בכל זאת יש סיבה שאני מספר לכם על הברביקיו שלנו. ובכן, עם כמה שאני אוהב לשחוט פרות (מטאפורית, מטאפורית, אני משאיר את השחיטה למומחים, אני רק אוהב ללוש את הבשר שלהן) אני עוד יותר אוהב לשחוט פרות קדושות. ואין פרה יותר קדושה בעולם הספורט, אולי התחום הכי עמוס בכאלו, מאשר אותה פרה שמנה ועסיסית, הלא היא מילת הקסם – קלאץ'.

ביום שלישי, כשאספתי את ד' לאימון הפוטבול שלנו (אל תסתכלו עלינו ככה, אנחנו רציניים) הדבר הראשון שהיה לו, אוהד סן דייגו, להגיד היה – "בטח כל אוהדי ניו אינגלנד הסתכלו על הבעיטה של וינאטיירי במשחק של אינדי מול סן דייגו ולא יכלו להפסיק לצחוק".

האמת, אני לא צחקתי, להיפך. אחרי שסיימתי לא להאמין למה שראיתי, נזכרתי בכל הרגעים המאושרים שוינאטיירי העניק לי – הבעיטות בשלג מול אוקלנד במשחק הטאק, הבעיטה שניצחה את הסופרבול מול הראמס, זאת שניצחה את המשחק מול קרוליינה ועוד רבות אחרות. אותן בעיטות, שעל פיהן קובע מעמדו של וינאטיירי כאחד הבועטים הגדולים בהיסטוריה, אבל יותר מהכל – בועט הקלאץ' הגדול בהיסטוריה.

אח, הנה שוב אותה מילה מופלאה – קלאץ'. כל אוהד ספורט יספר לכם שמייקל ג'ורדן היה שחקן הקלאץ' הכי גדול בהיסטוריית הכדורסל. ודיוויד אורטיז הוא חובט הקלאץ' הגדול בהיסטוריה של הרד סוקס. ומג'יק ובירד היו קלאץ', וג'ו מונטנה הוא קלאץ', וכמובן, בריידי הוא קלאץ'. אבל לא יותר מוינאטיירי. ובכן, הנה החדשות – אין דבר כזה כמו קלאץ'. זה הכל סטטיסטיקה. על עקומת פעמון שמעתם? אז תמיד יש את אלה שבאמצע ואת המעט שבצדדים, אלא שמתפקדים טוב יותר או טוב פחות מהממוצע – אלא הם אותם ווינרים ולוזרים, שעליהם אנחנו אוהבים לדבר כל כך הרבה.

אני כבר יכול לראות איך הפנים שלכם (וגם של רוזנטל בזמן שהוא עורך את הכתבה) מתעוותים בכעס למקרא הדברים (הערת עורך - וואלה, תפסת אותי, עוד רגע אני זורק אותך מהחלון), ואתם כבר משחיזים את האצבעות שלכם כדי לכתוב תגובה שנונה - אבל חכו שניה אחת, תנו לי להסביר. אני לשניה לא הולך להתווכח עם העובדה שיש שחקנים שתיפקדו (בלשון עבר, עוד שניה אני אסביר בדיוק למה) בצורה יוצאת דופן במשחקים חשובים וצמודים, ובאותה מידה היו שחקנים שתיפקדו בצורה מחפירה (מה שאנחנו קוראים צ'וקרים) בדיוק באותם מצבים – גם את השמות שלהם אתם מכירים: דיוויד רובינסון, פטריק יואינג, אלכס רודריגז, חוזה מסה, מייק ואנדרג'אט, פייטון מאנינג.

מה, פייטון מאנינג? צ'וקר? איך אתה יכול להגיד כזה דבר? תירגעו, בכוונה פייטון נמצא שם, כדי להראות בדיוק מה התדמיות האלה שוות. עד לפני שנה היתה למאנינג תדמית שהתקבעה בקרב מרבית אוהדי הפוטבול (כן, יונייטס, לא אתה, אנחנו יודעים) של כזה שנחנק במשחקים גדולים, אלא שאז הוא חזר מפיגור מול הפאטס, לקח אליפות ופתאום הוא לא צ'וקר יותר (במאמר מוסגר - גם הקריירה של ג'ון אלווי, האיש שהנהיג יותר דרייבים מנצחים מכל ק"ב אחר, הוכתמה בתדמית הלוזר בעקבות הכישלונות החוזרים לזכות בסופרבול, ולמזלו הוא הצליח לגאול את עצמו מתדמית זו בשנותיו האחרונות בליגה – משהו שלא שפר מזלו של דן מרינו לעשות, ועל כן נגזר עליו לסבול מתדמית הלוזר עד היום).

וזאת בדיוק הנקודה. כל אותן תדמיות מצוינות כדי לחזות את העבר, אבל אין להן שום יכולת לנבא מה יקרה בעתיד, בדיוק כמו שהוכיח לנו האדון וינאטיירי (שרק כדי להבהיר – אני עדיין אוהב אותו as much as a man can love another man, למרות המעבר שלו לקולטס) ביום ראשון האחרון.

עוד דבר שחשוב לומר לגבי תדמית הווינר/צ'וקר, היא שבמרבית המקרים מדובר בלא יותר מאשר בדיוק זה – תדמית. כולם זוכרים לוינאטיירי את הבעיטה המכריעה מול קרוליינה בסופרבול, אבל שוכחים שבאותו משחק הוא החטיא בעיטה אחת, ועוד אחת שלו נחסמה, במחצית הראשונה – מישהו רוצה להגיד שאותן בעיטות היו חשובות פחות מאשר אותה בעיטה שניצחה את המשחק בסופו של דבר? קובי בריאנט נחשב היום לשחקן הקלאץ' הגדול ב-NBA, אבל חפירה בנתונים מראה שבריאנט לא קולע יותר טוב בסוף משחק מאשר הוא קולע במהלכו (למעשה, האחוזים שלו יורדים בזריקות האחרונות), אלא שמשום שהוא לוקח פחות או יותר את כל הזריקות האחרונות של קבוצתו וחלקן בסופו של דבר נכנסות, אנחנו שוכחים את אלו שנשארות בחוץ וזוכרים רק את אלו שנכנסו. אני הולך ממש לחלל את הקודש ולהגיד שאפילו המיתוס של ג'ורדן כשחקן קלאץ' נבנה במידה רבה (אם כי הוא היה כמובן שחקן טוב מבריאנט ועל כן קלע הרבה יותר טוב, גם בקלאץ') על אותה סיבה.

בקיצור, קלאץ' היא רק עוד מילה שבאמצעותה אנחנו אוהבים לשים קטגוריות על שחקנים, בזכות ביצועי העבר של אותם שחקנים. אבל כשאתם צופים במשחק, ומחכים לראות ששחקן יבצע בדיוק את אותם דברים שהוא עשה בעבר (ואלוהים יודע כמה זה הפתיע אותי לראות את בריידי נחטף בדרייב האחרון מול הקולטס שנה שעברה, או את וינאטיירי מחטיא את אותה בעיטה בבוקר יום שני) – תזכרו שקלאץ' היא לא יותר מהמצאה של עיתונאים כדי למכור עוד קצת עיתונים, לא הרבה יותר.

ועכשיו לקביעות של השבוע. אחרי מחזור המשחקים האחרון אין יותר שבועות ביי (ברוך השם) וכל הקבוצות חוזרות לשחק, כך שזה זמן טוב לעשות הערכה מחודשת לגבי מי תגיע ומי לא תגיע לפלייאוף, אלא ההערכות שלי:

עם כל הסימפטיה לדטרויט ליונס, אחת הקבוצות היותר סימפטיות בשנים האחרונות, הם לא יהיו בפלייאוף - עם כמה שאני גאה על זה שהייתי פחות או יותר היחיד ביקום הידוע לחזות את ההצלחה של הליונס העונה (אני מבקש מי' כל בוקר לתת לי טפיחה טובה על הכתף על ההימור הזה), אני עדיין חושב שמדובר בעיקר בקבוצה שנהנתה מלו"ז נוח, שבשבועות הקרובים הולך להפוך לקשה במיוחד, ובסופו של דבר ישאיר אותה מחוץ לפלייאוף. הנה הקבוצות מולן האריות יתמודדו עד סוף העונה – ג'איינטס, גרין ביי, מינסוטה, דאלאס, סן דייגו, קנזס ושוב גרין ביי. עכשיו תגידו לי שאתם רואים פה יותר משלושה ניצחונות גג, מה שאומר שהליונס יהיו קצרים לפחות בניצחון מהתחזית של קיטנה לעשרה ניצחונות, ולמרות חולשת ה-NFC, תשעה ניצחונות כנראה לא יספיקו להם כדי להגיע לפלייאוף.

הקליבלנד בראונס, לעומת זאת, דווקא כן הולכים להגיע לפלייאוף - את הבראונס, בניגוד לליונס, לא ראיתי מצליחים כל כך, ובטח לא את הצלחתו של דרק אנדרסון בעמדת הק"ב (שמזכירה סיפורי אגדות בשלב זה לפחות, סטייל קורט וורנר) אבל למרות שהמאזן שלהם עומד רק על חמישה ניצחונות, בעוד יש שתי קבוצות עם מאזן טוב משלהם בעמדת הווילד קארד (טנסי וג'קסונוויל) ועוד אחת עם מאזן זהה (הבפאלו בילס) הרי שיש לי הרגשה שהם בהחלט מסוגלים לעשות את זה. הנה הלו"ז שלהם – בולטימור, יוסטון, אריזונה, ג'טס, בפאלו, סינסינטי וסן פרנסיסקו. אני אישית רואה פה לפחות חמישה ניצחונות, מה שיביא את הבראונס לעשרה ניצחונות, שיספיקו לפלייאוף, בטח עם ה-AFC דרום הקשה ובפאלו, שברור לכולם שבאיזה שהוא שלב תיכנס למצב של השמדה עצמית.

הקולטס צריכים עכשיו מאוד להיזהר - לא, החשש הוא לא שהם יאבדו את יתרון הביתיות – אם הם לא ייזהרו, הם עוד עשויים להפוך לקבוצת ווילד קארד. מדהים איך מצב מתהפך לו בשניות. רק לפני עשרה ימים דיברנו על עונה מושלמת של הקולטס והנה, השבוע הם כבר עם שני הפסדים, באותו מאזן כמו פיטסבורג ורק אחד פחות משתי הקבוצות שאחריהן בבית – ואלה אפילו לא החדשות הרעות באמת.

השחקן השני בחשיבותו בהגנה של הקולטס (אחרי בוב סאנדרס – שחקן ההגנה של העונה עד עכשיו, לטעמי) גמר את העונה, חוץ מרג'י ויין אין לפייטון מטרה אמינה אחת כל עוד האריסון, קלארק וגונזאלס פצועים (ושוב, היפוך התפקידים ממשיך, כשהשנה פייטון צריך להתמודד עם סט בעייתי של רסיברים, אם כי אני חושב שבריידי היה לוקח את רג'י ויין והתעויוט כל יום על פני חבורת חובטי העצים משנה שעברה), קו ההתקפה פצוע ועכשיו אפילו על וינאטיירי אי אפשר לסמוך יותר. כרגע זה נראה שהקולטס תלויים כמעט לחלוטין במאנינג, ואם הם לא ישימו לב, פתאום ממאבק על הביתיות מול הפטריוטס, הם עשויים למצוא את עצמם בקרב עקוב על ראשות הבית.

המיאמי דולפינס לא יסיימו את העונה ללא ניצחון - גם פה צריך להסתכל על הלו"ז – פילדלפיה, פיטסבורג, ג'טס, בילס, בולטימור, ניו אינגלנד וסינסינטי במחזור האחרון, אחרי שהיא כבר גמרה את העונה. אתם רוצים להגיד לי שאפילו הקבוצה הבאמת איומה הזאת לא תהיה מסוגלת להשיג ניצחון של כבוד מול אחת הקבוצות האלו? כי אם לא, אז באמת לשחקנים שלה אין טיפה של כבוד עצמי.

הגיע הזמן שמישהו יעצור את השטות הזאת של מאמנים ושחקנים שחוזרים למגרש יום אחרי פטירה של קרוב משפחה - האחרון לעשות זאת – מייק נולאן, המאמן של הפורטי ניינרס, שחזר לאמן את הקבוצה שלו במאנדיי נייט מול סיאטל יום אחרי פטירת אביו (שהיה אף הוא מאמן בליגה). למזלי, עוד לא חוויתי פטירה של הורה או קרוב אחר, אבל גם בלי לעבור זאת, אני יכול רק לדמיין איזה חוויה איומה זאת. אז למה לעזאזל אנחנו כמעט דורשים מהאתלטים והמאמנים שלנו לעזוב את הכל, לשכוח מהכאב ולעלות על המגרש ולתפקד כאילו כלום לא קרה? למה אנחנו משבחים את ברט פארב על זה שהוא עלה לשחק ביום מותו של אבא שלו במקום לגנות אותו על זה שהוא צריך היה להיות עם המשפחה שלו במקום על המגרש? למה אנחנו אומרים כל הכבוד לדרק פישר שלקח מטוס מיוחד מניו יורק כדי להופיע במשחק פלייאוף, במקום להגיד לו שהוא צריך להיות ליד הבת שלו שמחלימה מניתוח?

אם אתם הייתם מופיעים בעבודה יום אחרי שקרוב שלכם, חס וחלילה, נפטר, אנשים היו מסתכלים עליכם כמו משוגעים. אבל משום מה, כשמדובר בספורטאים, אנחנו מקבלים את זה כמעט כמובן מאליו. וחבל.

לסיום, הנה סיבה מספר שתיים בגללה אני עדיין (קצת) מתגעגע לאמריקה (אם קראתם את ההתחלה, אתם כבר יכולים לנחש את סיבה מספר אחת): כשאתה יוצא למסעדה, אתה כבר לא יכול לשבת ולרכל על כל אלה מסביבך בקול רם כי הם לא מבינים מילה ממה שאתה אומר.