אפילוג: איפה הם היום?

אחת הבעיות בהן נתקלים צופי הטלוויזיה עקב "מותה" של סדרה היא הסקרנות לגבי "מה קרה אחר כך". הצפיה השבועית בדמויות המוכרות וההיקשרות אליהן גוררת טשטוש בין דמיון ומציאות. הצופים חשים כי מכר או אף חבר נגזל מהם ושואלים שאלות כגון: האם טוני סופראנו נרצח או חי וקיים? האם ג'יארדלו יביס את הפוליטיקה הפנימית של המשטרה העירונית ויהפוך לקפטן? האם דייוויד אדיסון ומאדי הייז יתחתנו? האם ג'רי וג'ורג' ייצאו מהכלא, יבינו את חוסר התוחלת של חייהם, יקימו משפחות ויקנו בתים סמוכים בקונטיקט? ומי לעזאזל ירה בג'יי אר?! (בעצם, את זה כבר גילו לנו, אבל זו עדיין אחלה שאלה).

כשהכריזה רשת HBO על העונה האחרונה של "הסופרנוס", הרגיעה את המעריצים בהבטחה לעונה "אחרי אחרונה" – שישה פרקי בונוס. סדרות רבות הצמיחו ספין אוף, סדרות המשך, או פרקי איחוד שנועדו לספק את צמאון המעריצים למידע על המשך "חייהן" של הדמויות. אחת מהן היא "רצח: החיים ברחובות", שכפי שהזכיר לנו הגולש צחי, קיבצה את כל גיבוריה שנותרו בחיים לסרט טלוויזיה באורך מלא – סרט שבעצם ניסיונו לענות על השאלות בצורה ברורה יותר טשטש מעט את המסר האפקטיבי של הסדרה המקורית.

גם כאן ברשת "וואלה! פוטבול", אנו מתחשבים בקהל הצופים, וכפי שהצלחנו לשכנע את נשיא הרשת רוזנטל להעלות תמונה מיותרת לחלוטין של ג'נט ג'קסון (אל דאגה, גם הפעם ננסה תרגיל דומה!), הוחלט בישיבת ההנהלה להעניק לכם מייד סיכום רטרוספקטיבי של המשך דרכן של הדמויות העיקריות, מנקודת הסיום של הסדרה ועד ימינו אלה.

תחילה נתייחס לשתי האומות השכנות, האחיות – ארה"ב ואומת הפוטבול.

יוני 1972, כחודש לפני העסקה הסיבובית שהפרידה בין אדון קרול רוזנבלום לבין יציר כפיו, הבולטימור קולטס. חמישה גברים, חלקם פליטים קובניים שברחו ממשטרו של קסטרו, נלכדים במטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון, בעיצומו של מסע הבחירות לנשיאות. מעצרם פותח תיבת פנדורה המשסעת את הזרוע המבצעת, מביאה להתפטרות היחידה בהיסטוריה של הנשיא המכהן – ניקסון – ופוגעת לתמיד באמון הציבור האמריקני בנבחריו. פרשת ווטרגייט גם מביאה לבית הלבן את כוכב הפוטבול הראשון – הנשיא פורד. הפסקת המלחמה בווייטנאם וההפשרה ביחסים עם הגוש הקומוניסטי אינן מנחמות את האמריקנים, משסמוך לאחר מכן פורץ משבר האנרגיה הגדול ומכניס את המדינה לשנים של נסיגה, מיתון ותסכול, ששיאן בחוסר האונים נוכח משבר בני הערובה באירן בשנת 1979.

כאן מתגלה לראשונה זהותה הנפרדת של אומת הפוטבול, כאשר הליגה מתעלמת מהמשברים, ממשיכה בעלייתה, שוברת שיאים של הצלחה פיננסית ומקצועית וקובעת את מקומה בלב התרבות הפופולרית. סרטים כ"נורת' דאלאס פורטי", בהשראת טום לנדרי וחניכיו ובכיכובו של שחקן פוטבול המכללות ניק נולטי, "היארד הארוך ביותר" בכיכובו של שחקן פוטבול המכללות, ברט ריינולדס, ו"קשוחים למחצה" בכיכובו של קריס קריסטופרסון (עם דמות זהה לזו של שחקן העתיד אדם וינטיירי בתפקיד משנה) מבססים את מעמדה החדש של ה-NFL. על המגרש פורחות אימפריות בשווקים קטנים ובינוניים – פיטסבורג, אוקלנד, מינסוטה, ומגשימות את חזון השוויון של פיט רוזל. על המסך הקטן שולטת "מאנדיי נייט פוטבול" בטבלאות הרייטינג והופכת לחשובה יותר מהמשחקים אותה היא מסקרת. 26 הקבוצות הופכות ל-28 עם הצטרפותן של טמפה ביי וסיאטל. בסיום העשור מבשיל התהליך המקצועי שהחל ב"משחק הגדול בהסטוריה" עם פריצתן של שתי שיטות התקפה חדשות ואטרקטיביות, "אייר קוריאל" בסן דייגו וה "ווסט קוסט" בסן פרנסיסקו.

קפיצה לימינו מוכיחה שלמרות התהפוכות, העליות והירידות שעברו על האימפריה האמריקנית ב-35 השנה האחרונות, ולמרות ההתפתחויות המפתיעות בעולם הספורט, הטכנולוגיה והתקשורת, נותר גורם קבוע אחד, והוא כוחה של ה-NFL, שרק הולך ומתעצם עם השנים. כעת מרוויחה קבוצה ממוצעת בליגה כ-200 מיליון דולר בשנה, ושווה בממוצע כ-800 מיליון. חמש קבוצות שוות יותר ממיליארד דולר, כאשר בעולם כולו קיימות רק שתי קבוצות ספורט נוספות בשווי כזה (ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד).

כיום משודרים המשחקים עד ארבעה ימים בשבוע בשלוש רשתות גדולות, ברשת השייכת לליגה, בכבלים ובלוויין. משחקי מאנדיי נייט שעברו לכבלים הפכו מייד לא רק לתכניות הכבלים המובילות, אלא לתכניות הנצפות ביותר בכל תולדות הטלביזיה בכבלים. ובעוד הרייטינג של שידורי ספורט אחרים יורד בהדרגה עקב ההיצע של מאות ערוצים, הרייטינג של הליגה נותר יציב ואף עולה מעט.

כדי לסכם את מצב הליגה היום ניתן את רשות הדיבור לג'ו ניימת' של שנות האלפיים, הלא הוא טרל אואנס: "יש משחק ביום ראשון. תכינו את הפופקורן!".

ומאומת הפוטבול – לשחקנים, חבריו ויריביו של יונייטס. ראשית, הקולטס.

ארט דונובן פרש בשנת 1961 ונבחר להיכל התהילה בשנת 1968. הוא ממשיך עד היום להביע את דעתו בכל נושא רלבנטי ובלתי רלבנטי, והרבה להתייחס לעזיבת הקולטס ולהגעת הרייבנס לבולטימור. זכור במיוחד פרומו של סאנדיי נייט פוטבול למשחק בין הרייבנס לראמס, בו כיכב דונובן תוך שהוא מהלל את המשחק המסורתי של הקולטס בשעתם והרייבנס בימינו, משמיץ את הקרקס האווירי של סט. לואיס, ומצהיר: "לנו היה הקוורטרבק הכי טוב בהיסטוריה, ג'וני יונייטס. הבחור הזה שמשחק בראמס (מארק בולג'ר)? אני אפילו לא יודע איך קוראים לו!".

ריימונד ברי פרש בשנת 1967 כמלך התפיסות בכל הזמנים, שיא שהחזיק מעמד שבע עונות, ונבחר להיכל בשנת 1973. הוא סיים את הקריירה שלו עם נתון מדהים של השמטה אחת בלבד ב-13 עונות. האימונים המיוחדים שלו עם יונייטס מחוץ לשעות האימון הרגילות משמשים השראה לצמדים דומים בימינו ובראשם מאנינג והריסון. אף שמעמדו האגדי בקרב התופסים הובטח בזכות תפקידו המרכזי ב"משחק הגדול בהיסטוריה", לא נח על זרי הדפנה וניסה כוחו באימון. בשנת 1986 הוביל כמאמן את ניו אינגלנד לסופרבול הראשון בתולדותיה (XX) והובס ע"י הגנת ה-46 של שיקגו. ברי נבחר לנבחרת 75 השנה של הליגה בשנת 1994.

לני מור פרש בשנת 1967 ונבחר להיכל בשנת 1975. הוא סיים את הקריירה שלו עם 113 ט"ד ומשמש עד היום מודל לחיקוי עבור רצים "רב תכליתיים" כדוגמת מרקוס אלן, מרשל פולק ולדיניאן טומלינסון. האחרון הוא היחיד שעשוי עדיין להשוות את הישגו הייחודי של מור – השחקן היחיד בהסטוריה עם לפחות 40 ט"ד בתפיסה ולפחות 40 בריצה.

ג'ון מקי פרש בשנת 1972 ונבחר להיכל בשנת 1992, הטייט אנד השני (והשחור הראשון בתפקיד זה) שזכה לכבוד הגדול. מדי שנה ניתן פרס ג'ון מקי לטייט אנד הטוב ביותר בפוטבול המכללות.

ג'ים פרקר פרש בשנת 1967 (יחד עם ברי ומור) ונבחר להיכל בשנת 1973 (יחד עם ברי). עד הגעתו של לרי אלן נחשב פרקר ללא עוררין כמעט לשחקן קו ההתקפה הטוב בהסטוריה, מה שהתבטא בבחירתו לנבחרת 75 השנים של הליגה. הוא נפטר בשנת 2005.

ג'ינו מרקטי פרש בשנת 1966 ונבחר להיכל בשנת 1972. הוא נחשב עד היום לאחד ממחסלי הקוורטרבקים הגדולים בהיסטוריה וסיים את הקריירה שלו עם בחירה ל-11 הופעות רצופות בפרובול. גם הוא נבחר לנבחרת 75 השנים של הליגה, וגם לנבחרת כל הזמנים בשנת 2000. יחד עם חברו לקבוצה (ולמוצא האיטלקי) אלן אמיצ'י פתח מרקטי רשת מזללות המבורגר הקיימת עד היום, אך בבעלות אחרת (רשת "רוי רוג'רס").

וכעת למפסידים ב"משחק הגדול בהיסטוריה", הג'אינטס.

* הסופרסטאר פרנק גיפורד פרש בשנת 1964 ונבחר להיכל בשנת 1977. הוא הפך לשדר פוטבול מצליח ופופולרי ששימש כגורם המייצב בשלישיה הקלאסית של מאנדיי נייט פוטבול בשנות השבעים. גיפורד הסתבך בשערוריה בשנות התשעים כשאשתו, כוכבת הטלביזיה קת'י לי, תפסה אותו במיטה הלא נכונה והשפילה אותו לעיני האומה. דימויו הציבורי נפגע (בסמיכות לשערוריית לווינסקי-קלינטון) והוא נדחק מהגשת התכנית לאחר 28 שנה.

אמלן טנל פרש בשנת 1961 ונבחר להיכל בשנת 1967. עם פרישתו היה שיאן החטיפות והחזרות הפאנט של כל הזמנים. הוא ידוע כשחקן היחיד בעידן הדראפט שהגיע להיכל מבלי שנבחר בדראפט. הוא נפטר בגיל צעיר בשנת 1975.

דון מיינרד, כפי שסיפרנו בפרק על סופרבול III, שיקם את הקריירה שלו בג'טס והפך לגדול שחקני הירוקים בכל הזמנים. הוא פרש בשנת 1973 ונבחר להיכל בשנת 1987. עם פרישתו היה למלך התפיסות והיארדים של כל הזמנים כשהוא שובר את שיאו של ברי בשתי תפיסות בלבד – מעין נקמה מאוחרת על ההשפלה של "המשחק הגדול בהסטוריה". שיאו של מיינרד החזיק מעמד זמן קצר בהרבה. עם זאת, שיא התפיסות של מיינרד במדי הג'טס שריר וקיים עד היום, והתופס האנדרדוג וויין קרבט החטיא אותו במעט.

רוזי בראון פרש בשנת 1965 ונבחר להיכל בשנת 1975. הוא היה שחקן הקו ה"טהור" השני (אחרי פרקר) שנבחר להיכל. גם הוא מצא את מקומו בנבחרת 75 השנה של הליגה. הוא נפטר בשנת 2004.

הנה הביצ'ים של הקולטס, קליבלנד בראונס:

לו "הבוהן" גרוזה שיחק 21 עונות במדי הבראונס, פרש בשנת 1967 ונבחר להיכל בשנת 1974. מלבד הישגו הגדול כשחקן האמיתי היחיד שהוזכר בשמו בסרט של בילי וויילדר, רשם גרוזה גם כמה הישגים מקצועיים. הוא פרש כמלך הנקודות של כל הזמנים עד שנשבר שיאו ע"י בלנדה. שיא הנקודות שלו במדי הבראונס היה השיא הקבוצתי הגדול בהיסטוריה עד שנשבר לאחרונה ע"י ג'ייסון אילאם מדנבר. גרוזה הוא השחקן היחיד בהסטוריה שזכה בשמונה אליפויות, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בלא פחות מ-13 משחקי גמר! אכן, אתגר משמעותי עבור גרוזה המודרני, אדם וינטיירי... גרוזה נפטר בשנת 2000.

ג'ים בראון, לדעת רבים גדול שחקני הפוטבול בכל הזמנים, פרש בשנת 1965 אחרי תשע עונות בלבד ונבחר להיכל בשנת 1971. בראון קטע את הקריירה שלו בגיל צעיר יחסית עקב רצונו להפוך לכוכב קולנוע וסירובו של המאמן קולייר לאשר לו לאחר למחנה האימונים בגלל צילומי הסרט המפורסם "Dirty Dozen". בראון פרש כשהוא מחזיק בכל שיא ריצה אפשרי ואחד מהם – יארדים לנשיאה – קיים עד היום. הוא המשיך להיות פעיל בתנועת זכויות האזרח וגם התקדם בקריירה הקולנועית שלו. בשנת 1969 צירף בראון את שני התחומים כאשר הופיע במערבון השגרתי "מאה רובים". מה שלא היה שגרתי בסרט היה סצינת סקס – הראשונה בהיסטוריה בין גבר שחור (בראון עצמו כמובן) ואשה לא-שחורה (ראקל וולש הקולומביאנית – רוזנטל, העם דורש תמונה!). משמעותה של סצינה כזו בסוף שנות הששים אינה דורשת הסבר נוסף.

והיתה פעם נוספת בה נפגשו בראון ויונייטס על אותו מגרש, תופתעו לשמוע. בשנת 2000 ביים אוליבר סטון את סרט הפוטבול הצעקני והצהבהב שלו, "יום ראשון הגדול". לסרט היו שני הישגים משמעותיים. ראשית – מקבץ מדהים, רב גילי ורב גזעי, של שחקניות יפהפיות (אן-מרגרט, קמרון דיאז, לילה רושון, לורן הולי, אליזבת' ברקלי – רוזנטל, אתה כבר יודע...) ושנית – הופעות של שחקני פוטבול אגדיים כגון לורנס טיילור, ג'ים בראון וג'וני יונייטס, ששיחק את מאמן אחת היריבות (דווקא דאלאס). בראון שיחק בסרט את מאמן ההגנה של ה"כרישים", עוזרו וחברו הוותיק של המאמן הראשי (אל פצ'ינו). בסצינה אחת מעלים פצ'ינו ובראון זכרונות בבר מימי התום של הפוטבול, לפני השתלטות הטלוויזיה וחוזי המיליונים שהשחיתו את נפש השחקנים. בראון אומר: "באותה תקופה היו כאלה שעבדו בבניין בפגרה, סחבו חביות בירה, מכרו פוליסות ביטוח, אפילו התאבקו. אמרנו תודה שבכלל היתה לנו עבודה." האירוניה בסצינה ברורה: ג'ים בראון, האיש שיחד עם יונייטס (שאכן עבד כפועל בניין בשנותיו הראשונות בליגה לצורך השלמת הכנסה) היה אחראי יותר מכל לשינוי האדיר במעמד הליגה ושחקניה, מתגעגע לתקופה שהוא עצמו קבר במעמקי ההיסטוריה.

ולסיום, המנצח הגדול של סופרבול III, ג'ו ווילי ניימת'. הוא פרש בשנת 1977 ונבחר להיכל בשנת 1985. כל מי שמתעניין בקורותיו מוזמן להעזר בלינק הנוח שצורף לכתבה הנרחבת על ניימת' שפורסמה כאן בעבר. אציין רק ציטוט אחד של הכוכב הצבעוני, שנים רבות אחרי פרישתו: "לאורך כל הקריירה שלי רציתי לשחק ברמה הגבוהה ביותר, כמו יונייטס, בארט סטאר וג'ורגנסן. אף פעם לא הצלחתי. רק בעונת הזכיה בסופרבול הרגשתי כאילו השגתי את מטרתי, אבל הרגע הזה לא חזר".

פול בראון הפך, כפי שסיפרנו, לבעלים/מנכ"ל/מאמן של סינסינטי בנגאלס. עוד לפני שהחלה הקבוצה החדשה את דרכה כבר נבחר להיכל בשנת 1967. הוא פרש מאימון בשנת 1975 ונותר בתפקידיו האחרים. הבנגאלס שלו הגיעו פעמיים לסופרבול בשנות השמונים אך הפסידו לניינרס של ג'ו מונטנה וביל וולש, כולל הפסד אכזרי במיוחד בעונת 1988. הוא נפטר בשנת 1991, ובנו מייק שולט עד היום בסינסינטי, ומהווה הוכחה חיה לכך שלפעמים התפוח לא סתם נופל רחוק מהעץ – הוא נופל למעלה.

וויב יובנק פרש מאימון בשנת 1973 ונבחר להיכל בשנת 1978. הוא נותר, עד היום, המאמן היחיד בהיסטוריה שזכה באליפות עם שתי קבוצות שונות, ומשקלן הרב של שתי האליפויות האלו מעניק לו חשיבות מיוחדת בין גדולי המאמנים. הוא גם היחיד שזכה באליפות הן ב-NFL והן ב-AFL. הוא נפטר בשנת 1998.

דון שולה כמעט והשתווה להישגו של יובנק, אך בשל הפסדו בסופרבול III הוא אינו נחשב כמי שזכה באליפות עם שתי קבוצות. הוא פרש מאימון בשנת 1995 ונבחר להיכל בשנת 1997. שולה הוא שיאן הנצחונות וההופעות בסופרבול (6) בהיסטוריה. הוא זכה פעמיים ברציפות באליפות עם מיאמי והוביל אותה לעונה המושלמת היחידה בהיסטוריה. שולה הלך בעקבות שחקנו מרקטי וכיום הוא בעל רשת סטקיות מצליחה בפלורידה, ומרואיין מבוקש (ושערורייתי...) בכל פעם שקבוצה כלשהי מתקרבת לעונה מושלמת.

על וינס לומברדי תוכלו לקרוא בכתבה המצויינת שפורסמה כאן בעבר. הוא נפטר בגיל צעיר בשנת 1970.

*טום לנדרי אימן את דאלאס במשך 29 שנה והוביל אותה לחמש הופעות בסופרבול ושתי זכיות. הוא פרש בשנת 1988 ונבחר להיכל בשנת. מעמדו בטקסס דומה לזה של מייסד המדינה, סם יוסטון. הוא נבחר להיכל התהילה ב-1990 ונפטר בשנת 2000.

ולא נשכח את המנהלים.

פיט רוזל שלט בליגה במשך 30 שנה ונבחר להיכל התהילה בשנת 1985. עד היום נחשב רוזל לסטנדרט שלפיו נמדד מנהל ספורט מקצועני בארה"ב. תוצאות מדיניותו והחלטותיו של רוזל מורגשות עד היום במוצר המשובח שמופיע על המסך בימי ראשון. הוא נפטר בשנת 1996.

ברט בל נבחר להיכל התהילה במחזור הראשון שלו (1963). הוא ייזכר תמיד כאיש שהחזיק את ראשה של הליגה מעל המים עד לצירוף המקרים שהזניק אותה אל חוף מבטחים, וכמי שהבין ראשון את חשיבותה של הטלוויזיה.

ארט מודל המשיך לשלוט בקליבלנד עד שהתעייף מהמלחמה האינסופית לשדרוג "הטעות לחוף האגם" כך שיתאים לעידן המודרני. הוא עזב את העיר לבולטימור ובכך הוסיף עוד נדבך ליריבות הארוכה, המפותלת והלוהטת בין שתי הערים, שאותה אנו חווים פעמיים בשנה. מודל הוא האיש השנוא ביותר בקליבלנד, בה לא דרך מאז המעבר. הוא אינו אהוב במיוחד גם בבולטימור, למרות שהתושבים מורעבי הפוטבול אימצו את הקבוצה החדשה כיורשת האמיתית של הקולטס וחגגו עמה אליפות בשנת 2000. טוענים שמודל לא ייבחר לעולם להיכל, כי תושבי אוהיו הזועמים יפשטו על הבניין ויתיכו את פסל הברונזה.

קרול רוזנבלום החזיק בראמס במשך שבע שנים, במהלכן שלטו בבית המערב אך לא זכו באליפות. בשנת 1979 מת בטביעה בעת ששחה באוקיינוס השקט. שמועות עקשניות על רצח על רקע חובות הימורים, כולל כתבת תחקיר בטלביזיה בה טענו "מאפיונרים" כי רוזנבלום הוחזק בכח מתחת למים עד שמת, ממשיכות להסתובב גם היום. אלמנתו ג'ורג'יה פרונטירי ירשה את הקבוצה, העבירה אותה לסט. לואיס וזכתה שם באליפות לאחר 48 שנה.

בוב אירסיי שנוא בבולטימור אף יותר מאשר מודל בקליבלנד, לאחר שהעביר את הקולטס באישון לילה לאינדיאנפוליס בשנת 1983 ושם קץ לקשר המיוחד בין הקבוצה לעיר. הוא נפטר בשנת 1997 ולא זכה לראות את הקולטס זוכים באליפות החמישית בעונה שעברה.

ומה עם האצטדיונים? אל דאגה, הם לא יקופחו.

הטעות לחוף האגם" נהרס כחלק מהמהלך של החזרת הבראונס לקליבלנד. שרידיו הושלכו לאגם אירי והפכו לשונית מלאכותית, ועל מקומו הוקם האצטדיון החדש.

האורנג' בול ננטש ע"י הדולפינס בשנות השמונים והמשיך להיות ביתה של אוניברסיטת מיאמי, ששיחקה בו את משחקה האחרון ביום ראשון השבוע. גם האוניברסיטה עוברת לאיצטדיון הדולפין, והאורנג' בול צפוי להיעלם בקרוב.

וממוריאל סטדיום? הוא נותר ריק במשך ארבע שנים עד הגעתם של הרייבנס, ששיחקו בו במשך שנתיים עד גמר בניית האצטדיון הנוכחי. בסיום המשחק האחרון נערך טקס פרידה חגיגי מהאיצטדיון המיתולוגי, אליו הוזמנו שחקני העבר של הקולטס, ובהם כמובן יונייטס. הצופים הריעו כאשר שחקני העבר וההווה של העיר שיחקו יחד מהלך אחרון למזכרת, ו"זרוע הזהב" מסר בפעם האחרונה לריימונד ברי. לאחר מכן נהרס האצטדיון ההסטורי, ושרידיו מצאו גורל דומה לזה של "הטעות לחוף האגם" – שונית מלאכותית במפרץ, לשירותם של דייגי הסרטנים.

ולסיום, יונייטס עצמו. השחקן האגדי נבחר להיכל בשנת 1979. הוא פרש כמלך המסירות, היארדים והט"ד של כל הזמנים, בהפרש עצום מהבאים אחריו, טיטל וג'ורגנסן. שיאיו במדי הקולטס נשברו רק השנה ע"י פייטן מנינג. יונייטס נבחר לנבחרת 75 השנה של הליגה ולנבחרת כל הזמנים בשנת 2000. הוא המשיך לחיות באיזור בולטימור שאימץ אותו כבנו המועדף, והרבה להתראיין ולהביע דעתו בכל הקשור לקולטס, לפני ואחרי העזיבה, ולרייבנס, בהם תמך בהתלהבות. בשנת 2002, בגיל 69, נפטר מהתקף לב.

בשנת 2004, שנתיים לאחר מותו ו-31 שנה לאחר פרישתו, נבחר יונייטס לקוורטרבק הגדול בהיסטוריה במשאל המגזין "ספורטינג ניוז". אתן לבחירה זו להיות המילה האחרונה בסדרה