מכללות: האדומים חוזרים לאן ארבור

השבוע חשבנו לתת לכם איזה טרוניה מלכותית שתעסוק בקרב האחרון בסאגת מלחמות ממשלת ישראל בחיי הלילה, קרי "פרק 3: מתקפת הפאסיביים". אבל אז נזכרנו שהשבוע יש דרבי. ולא סתם דרבי – היריבות הגדולה ביותר (כנראה) בפוטבול המכללות, וכנראה שבכל הספורט האמריקאי. בפינה האדומה, במשקל של 5 אליפויות, 31 אליפויות קונפרנס ו-7 זוכי הייזמן, סגנית האלופה היוצאת והמנוחסת האחרונה שלנו, לשעבר מקום ראשון – אוהיו סטייט באקאייז. ובפינה הכחולה, במשקל כבד של 11 אליפויות, 42 אליפויות קונפרנס ו-3 זוכי הייזמן, הקבוצה עם ההפסד המפתיע ביותר בהיסטוריית הספורט האמריקאי, אבל גם עם היסטוריית הניצחונות המרשימה ביותר בהיסטוריית המכללות – מישיגן וולברינס. לט'ס גט רדי טו ראמבל!

השבוע, לקראת משחק היריבות שיקבע מי תיקח את הביג-10 (ותזכה בסיכוי הנכסף לשחק ברוז-בול), אנחנו מביאים לכם סיפור מעניין של עוד אחד מקוראינו בגלות. קוראים לו עופר כהן, והוא סטודנט במישיגן כבר ארבע שנים. לא נחזיק את זה כנגדו. הוא גם אוהד הפועל (ואת זה דווקא נחזיק כנגדו, בטח שרן), ולכן הוא מביא לנו סיפור מעניין של בחור שכל חייו עודד אדום ושנא צהוב-כחול, ועכשיו הוא צריך לעודד את הכחולים-צהובים נגד האדומים. ועל זה נאמר – מסמך אנושי מזעזע.

הערה: הפעם, החלטנו שלא "לשפץ" לבחור את הכתבה (הוא מספיק סובל גם ככה – אוהד הפועל), אלא רק הוספנו קישורי וידאו שיעניינו אתכם בין הסגמנטים.

האדומים חוזרים לאן ארבור. לא, לא הפועל שבמצבם לא הולכים ולא חוזרים לשום מקום. הבאקאייז, אוהיו-סטייט באקאייז. אני אדום בנשמה שכבר ארבע שנים גר במקום שאפילו הדשא והעצים הם בצבע כחול-צהוב, וכל השנה היא הכנה ליום אחד בנובמבר שבו קבוצות הפוטבול של אוניברסיטת מישיגן ואוניברסיטת אוהיו-סטייט נפגשות למשחק ביניהן.

הדבר הראשון בלהיות אוהד הפועל זה "רק לא להפסיד בדרבי". עדיף שייגמר תיקו. הדבר הראשון שלמדתי כשהגעתי לאן ארבור, חוץ מלהתרגל לשילוב הצבעים המזעזע, זה שהכי חשוב זה לנצח את הבאקאייז. אליפות? סבבה. רוז בול? מגניב. אבל למי אכפת מאליפות אחרי ניצחון על אוהיו-סטייט? יותר מאוחר למדתי את משמעות המשחק הזה. אין, אבל אין יריבות גדולה יותר בספורט האמריקאי. לא בשום ספורט מקצועני ובטח לא בקולג'ים. נכון, יש יאנקיז ורד סוקס ויש עוד יריבויות גדולות בספורט המכללות, אבל ההתעניינות במשחק הזה מבחינה לאומית לא רחוקה מהסופרבול (שהוא חג לאומי לכל דבר ועניין). כל שנה בנובמבר מאז 1897, שתי הקבוצות נפגשות למשחק שכמעט תמיד קובע לגבי אליפות הביג 10, מי יילך לאיזה בול או שסתם אפשר להרוס לקבוצה השנייה את העונה.

השיא הגיע בשנה שעברה, כאשר שתי הקבוצות הגיעו כמדורגות 1 ו-2, שהמנצחת הלכה למשחק האליפות הלאומית (אוהיו, רק בגלל שהמשחק התקיים בקולומבוס...). היריבות הזאת מתחילה בשנת 1835, כאשר מישיגן ואוהיו נלחמו על השליטה בעיר טולדו שנמצאת על הגבול ביניהן. המלחמה (הקצרה) נסתיימה בפשרה אך שורשי הסכסוך מוזכרים עד היום בכל מפגש בין הקבוצות.

רשת HBO שידרה השבוע סרט תיעודי על המשחק, שמסמל את היריבות ואת ההבדלים התרבותיים בין המדינות. מישיגן בכלל ואן ארבור בפרט, נחשבת (לפחות בעיני תושביה) לעלית האינטלקטואלית של המערב התיכון (עם הסלוגן הידוע: Harvard – the Michigan of the east). תושבי אוהיו מצדם, רואים במישיגנדרס (תושבי מישיגן) תפסני תחת ותו לא. לסיכום, המשחק טומן בחובו יריבות היסטורית ארוכת שנים, מאבק של יוקרה תרבותית ובדרך כלל גם הרבה ערך ספורטיבי והכרעות אליפות (המשחק שנה שעברה היה תצוגת פוטבול נפלאה של שתי הקבוצות).

למי שלא יודע, הBig House-, אצטדיון הפוטבול באן ארבור, הוא אצטדיון הפוטבול הגדול בארה"ב, כשבכל משחק בית כ-110 אלף צופים ממלאים את היציעים לחוויית ספורט ייחודית במינה. למעשה בעת משחק כל העיר בעוצר כאשר מחצית מהתושבים (רוב הסטודנטים) נמצאים באצטדיון והחצי השני רואה את המשחק בטלוויזיה. השבוע, לקראת המשחק עם הבאקאייז, ישנה תכונה מיוחדת החל משמועות על פרישה קרובה של המאמן לויד קאר (שמאמן כאן מ-1995), דרך הודעות של ראשי האוניברסיטה לנהוג בנימוס כלפי האוהדים האורחים (מנהג חביב על סטודנטים שיכורים משני המחנות אחרי משחק הוא להפוך מכוניות) וכלה בניסיון של סטודנטים לעשות כסף מכרטיסי העונה המוזלים (אני כיסיתי את כל העונה עם המשחק הזה, ועם כל הכבוד אני לא הולך להיות באצטדיון בטמפ' של אפס מעלות מינוס).

כרגיל, כל עיתוני ומגזיני הספורט כבר מקדישים סקירות מיוחדות למשחק, כשהשנה שתי הקבוצות מגיעות למשחק לאחר הפסד, ונראה שגם הן (במיוחד מישיגן) כבר הסתכלו לעבר המשחק בסוף השבוע הקרוב. המשחק משודר בכל ארה"ב כאשר מפורסמים רבים וגם רבים משחקני ה-NFL ששיחקו באחת הקבוצות מופיעים על הקווים. האווירה במשחק מזכירה מאד אווירת דרבי רק בגרסה אמריקאית עם תפאורה מרשימה. וכמו בדרבי, נשאר רק לנצח לא?

כבר שלוש שנים שהבאקאייז מנצחים, ולי יש רק זיכרון רחוק של כריס פרי ובריילון אדוארדס חוגגים בביג האוס. הקבוצה הנוכחית של מישיגן היא קבוצה מצוינת ומנוסה. מייק הארט הוא פשוט פנומן שרץ עם הראש, הני זורק בצורה יציבה ולוקח החלטות נכונות, ג'ייק לונג הולך להיות בחמש הבחירות הראשונות בדרפט וההגנה בשנה שעברה היתה מצויינת. הבעיה היא שמישיגן לא מנצחים משחקים גדולים כבר שלוש שנים. אפילו את האלמו בול נגד נברסקה הם הפסידו!

זה לא שהם לא היו קרובים. הם הפסידו לטקסס ו-וינס יאנג בנקודה, USC הגדולה עם ליינארט ובוש הפסידו ליאנג בשלוש, ואני חושב שלזמן הארוך בין סוף עונת הביג 10 לבולים הייתה חשיבות מכרעת (מישהו באמת חושב שפלורידה הייתה עד כדי כך יותר טובה מאוהיו-סטייט?). לדעת רבים, הבעיה היא בלויד קאר, שלא מצליח להרעיל את השחקנים (כשהוא מדבר אני נרדם).

השנה, כידוע, התחילה בצורה מזעזעת, אבל כעת בפרספקטיבה היא לא כל כך גרועה. הפסדנו לאורגון, שעוד עשויה לזכות באליפות, והבעיות בהגנה היו צפויות. לזכות צוות המאמנים ייאמר, שהם הצליחו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למשחק עם הבאקאייז, כשניצחון שולח את מישיגן לרוז בול. עד לפני שבועיים, היה נראה שהבאקאייז מנצחים בהליכה, אבל לאחר ההפסד לאילינוי נראה שהקבוצות די שוות ביכולת, בעיקר אם כל שחקני המפתח של מישיגן יהיו בריאים.

אז מה יהיה?

למרות כל ההתרגשות המסורתית, האווירה באן ארבור היא שאין מה להפסיד (חוץ מלהפסיד שוב). ניצחון והליכה לרוז בול ייחשבו לנס בהתחשב בפתיחת העונה הקטסטרופאלית. הפסד יוביל לאיזה בול נידח (Champs Sports Bowl?) וכנראה לפרישה של לויד קאר עם תחילת עידן חדש במישיגן. אין מה להשוות בין האווירה השנה לשנה שעברה, אך עם זאת המשחק עדיין מעורר עניין רב ועדיין צריך לשלם די הרבה בשביל כרטיס. למעשה יש באווירה הזו משהו מוכר. כן, זו האווירה של "רק לא להפסיד בדרבי". ולמרות שהכול מסביב כחול-צהוב, כשהבאקאייז באים, אני מרגיש שאן ארבור אדומה מתמיד.

GO BLUE (אדום עולה)!

לא יכולנו להשאיר אתכם בלי איזה קטע וידאו חביב לסיום, אז נקשר אתכם בלינק חביב לפרסומות של אי.אס.פי.אן לקראת משחק היריבות. תיהנו, וזכרו שאתם תמיד מוזמנים לשלוח לנו למייל שאלות, הצעות, תלונות ופקחים עירוניים.