סופרבול, פרידה וסימני שאלה

בראשית שנת 1970 ארגן פיט רוזל ארוע חגיגי לציון 50 שנה לליגה. הקומישינר היה כעת שליטה הכל יכול של ה-NFL, וחגג באירוע, למעשה, ניצחון כפול – ראשית, בכך שהצליח (בסיועו האדיב של ג'ו ניימת') לגבור על המתנגדים ולממש את איחוד הליגות, שעמד להתרחש בסתיו הקרוב; ושנית, בכך שמימש את חזונו לשדר את משחקי הליגה בפריים טיים. בעונה הקרובה עמדו להתחיל שידורי תכנית הספורט השבועית המצליחה ביותר בהיסטוריה – מאנדיי נייט פוטבול. רוזל ידע כבר שהשידורים המהפכניים יזרימו לקופות הליגה סכומים חסרי תקדים, ומאחר שהוסכם על חלוקה שווה של ההכנסות מזכויות השידור – עוד המצאה מוצלחת של רוזל – יאפשרו הסכומים האלה תחרות שוויונית בין נציגות ערי הענק כמו הג'איינטס והראמס לבין נציגות ערי השדה כמו הפאקרס. הקומישינר ניצל את ההזדמנות להעניק ליונייטס שני עיטורים – האחד עבור השחקן המצטיין של העשור, והשני עבור השחקן המצטיין של היובל כולו.

סיד לוקמן, המנהיג האגדי של "מפלצות המידוויי" משיקגו, שהוביל את הקבוצה לארבע אליפויות בשבע עונות בתקופת מלחמת העולם השניה ונחשב עד להגעתו של יונייטס לגדול המוסרים בעולם הפוטבול, אישר את הבחירה במילים הבאות: "יונייטס טוב ממני, טוב מסמי בו (יריבו הנצחי של לוקמן מוושינגטון), הוא הטוב מכולם".

לכאורה נראה היה כי הגיעה שעתו של יונייטס – בקרוב בן 37 – לרדת מהבמה, לאחר שהוכתר כבר כגדול מכולם וקבע כל שיא אפשרי. אך "זרוע הזהב" לא התכוון להיעלם עדיין. דבר אחד היה חסר לו: טבעת של מנצח הסופרבול. ההחמצה הגדולה בסופרבול III לא התאימה לאופיו התחרותי של יונייטס. הוא היה נחוש בדעתו לחזור ל"ריקוד הגדול" של הפוטבול ולהפוך את הקערה על פיה.

ההפסד בסופרבול III לא התקבל בברכה מצדו של קרול רוזנבלום, למרות תרומתו לאיחוד הליגות, שרוזנבלום היה מתומכיו הבודדים. הוא העדיף משחק שקול ומכובד על ההפסד המשפיל, ורתח מזעם על המאמן שולה. העדפת מורל בהרכב במקום יונייטס, הטעויות הטקטיות במהלך המשחק ובעיקר ברבע האחרון, חוסר האונים ברד זון – כולם הוטלו כעת על שכמו של המאמן הצעיר. "שולה לא יכול לנצח במשחק המכריע", פסק רוזנבלום, כשהוא מרמז להפסדו של המאמן גם בגמר של 1964. אך גם רוזנבלום חם המזג לא העלה בדעתו לפטר מאמן אחרי עונה שהסתיימה במאזן 2:15 והביאה לו בכל זאת אליפות NFL שלישית.

ההזדמנות באה בעונה הבאה, העונה האחרונה לפני האיחוד. משחק חלש יחסית של יונייטס החליש את התקפת הקולטס, ואף ששולה השיג שוב מאזן חיובי – לא הגיע לפלייאוף. היה ברור כי הרומן בין רוזנבלום לשולה הגיע לקיצו. בשלב זה מיהר המאמן לחתום בקבוצת האקספנשן הצעירה ממיאמי, ופנה לבנות בה אימפריה חדשה – ולהוכיח לרוזנבלום שטעה.

מחליפו של שולה היה מאמן ההתקפה, דון מקפרטי. מקפרטי היה היפוכו של שולה – אדם נוח וטוב מזג, רגוע ושקט, ששימש לאורך העשור כחוצץ בין המאמן הסוער לבין שחקני ההתקפה. יונייטס העריך מאד את מקפרטי, שאופיו הקנה לו עד מהרה את הכינוי "איזי ריידר" – על שם סרט האופנועים הקלאסי משנת 1969, בכיכובם של פיטר פונדה ודניס הופר. מקפרטי, שהכיר היטב את הקבוצה והארגון, קיבל כבר בעונתו הראשונה הזדמנות מצויינת לכפר על הכישלון ב-1968.

פיט רוזל הבין כי בעת האיחוד עלול להיווצר חוסר איזון בין שני חלקי הליגה, משום שלמרות שני הניצחונות הרצופים בסופרבול – של הג'טס ושל הצ'יפס בשנת 1969 – רוב קבוצות ה-AFL עדיין לא היו מוכנות לתחרות שבועית עם קבוצות ה-NFL הוותיקות והמבוססות יותר. לכן החליט כי שלוש קבוצות NFL תעבורנה לחטיבת ה-AFC החדשה יחד עם כל קבוצות ה-AFL. שלושת הבעלים שתמכו באיחוד לאורך כל הדרך – רוזנבלום, מודל ורוני – "התנדבו" לתרום את חלקם. כפי שהתברר עד מהרה, לא מדובר היה ב"קורבן" גדול במיוחד.

המעבר לחטיבה ה"צעירה" שיבץ את הקולטס בבית המזרח. שלוש מקבוצותיו היו חלשות מאד: בפאלו ובוסטון (כיום ניו אינגלנד), שנכשלו באותן שנים באופן קבוע, והג'טס, שנקלעו למשבר קשה עקב פציעתו של ג'ו ניימת'. רק מיאמי, קבוצתו של שולה, עשתה מעט צרות לקולטס. הם טיילו במשחקים נגד רוב היריבות מה-AFC והסתדרו יפה גם נגד חבריהם לשעבר מה-NFC. בין היתר רשמו ניצחון כפול על הג'טס כנקמה על סופרבול III, וחנכו את הופעותיהם בפורמט החדש של מאנדיי נייט עם ניצחון חוץ על הפאקרס ותבוסה ביתית לצ'יפס. הקולטס סיימו עם מאזן 1-2-11, הטוב ב-AFC, מנצלים עד תום את תוצאות המעבר (בעוד קליבלנד ופיטסבורג החמיצו את ההזדמנות). הם זכו בראשות הבית לפני מיאמי, ועלו לפלייאוף הראשון שלהם בחטיבה החדשה.

כבר במשחק הראשון נפגשו הקולטס שוב עם יריבם ההסטורי, פול בראון, שהיה כעת הבעלים, המנכ"ל והמאמן של סינסינטי. המאמן האגדי שמח בוודאי לעלות לפלייאוף כשדווקא קבוצתו לשעבר, קליבלנד, נשארת מאחור, אך שמחתו לא נמשכה זמן רב. מקפרטי ויונייטס ניצחו את קבוצתו החדשה 0:17 כשהקוורטרבק הוותיק מוסר לשני ט"ד. "קללת יונייטס", כך נראה, המשיכה לרדוף את בראון. כעת הגיע גמר ה-AFC הראשון בהיסטוריה, מול אוקלנד – קבוצה שהקולטס לא פגשו מעולם. יונייטס שוב הוביל את הקבוצה לנצחון, אך מסר באחוזים נמוכים. נראה היה ש"זרוע הזהב" איבד את החדות והדיוק שאפיינו אותו אחרי 15 עונות של שחיקה. למרות זאת, הצליח בגיל 37 להגיע לעוד משחק אליפות – סופרבול V, שנערך ב-17 בינואר 1971 במקום המוכר לו היטב – האורנג' בול במיאמי. מן העבר השני התייצבה דאלאס קאובויס, קבוצתו של טום לנדרי, אחד המפסידים ב"משחק הגדול בהיסטוריה". עוד פגישת מחזור מצומצמת ליונייטס, והזדמנות נדירה – כזו שניתנת באמת רק בספורט – לתקן את העבר.

בקולטס שיחקו שוב ג'ון מקי בהתקפה ו"באבה" סמית' הענק בהגנה, וכן הליינבקר הצעיר טד הנדריקס, שחקן בגובה 2.06 מ' – כגובהו של ביל ראסל, הסנטר הגדול של בוסטון סלטיקס. בדאלאס שיחקו בין היתר הקוורטרבק קרייג מורטון (עם רוג'ר סטאובך הצעיר על הספסל), התופס בוב הייז והתאקל רייפילד רייט, והיא נשענה בעיקר על "הגנת יום הדין" שבנה לנדרי, בהנהגתם של שחקן הקו בוב לילי ושחקני הסקנדרי מל רנפרו והרב אדרלי (לשעבר חמש פעמים אלוף עם הפאקרס).

בקרב חוקרי הסופרבול קיים מעין קונצנזוס לגבי סופרבול V – היה זה הסופרבול הגרוע בהסטוריה. משחקי הסופרבול בראשית שנות השבעים היו ככלל חלשים וירודים, נישאים על גלי העניין שעוררה הליגה המאוחדת אך מאכזבים על הדשא ועל המסך. סופרבול V היה נקודת השפל – משחק מרושל, מכוער ומדורדר, שהתאפיין בעיקר בעבירות, איבודי כדור וטעויות שיפוט. המשחק היה כה גרוע, עד שבפעם הראשונה והיחידה נבחר שחקן מהקבוצה המפסידה ל-MVP! לא ארחיב את הדיבור על המשחק שכונה "בלאנדר בול" – משחק הכישלונות. אציין רק שיונייטס נתן את אחד המשחקים הגרועים בקריירה שלו ונטש עם פציעה בשלב מוקדם יחסית; שארל מורל עלה מן הספסל לכפר על כישלונו מלפני שנתיים, שיחק איום ונורא ושוב לא הצליח למסור לט"ד; ושקרייג מורטון "התעלה" על שניהם מן הצד הנגדי, נחטף שלוש פעמים ברבע האחרון ומנע מדאלאס הזדמנות לניצחון. בסופו של דבר התייצב הבועט הרוקי ג'ים אובריין לבעיטה מ-32 ירד חמש שניות לסיום, וכמו מיירה ב-1958, הבקיע בקור רוח. הקולטס זכו בסופרבול הראשון בתולדותיהם (והאחרון במשך 36 שנה), וג'וני יונייטס, הפעם כטרמפיסט, סימן "וי" על האתגר האחרון.

זו היתה למעשה עונתו האחרונה של יונייטס כקוורטרבק הקבוע של הקולטס. בגיל 38 נאלץ לחלק את זמן המשחק עם מורל במהלך עונת 1971, ורק בפלייאוף שב לתפקידו המוכר. הוא ניצח בקושי רב את קליבלנד ב"טעות לחוף האגם", ושב לאורנג' בול כדי לפגוש את מיאמי בגמר ה-AFC. יונייטס שותק על ידי הגנת הדולפינס, נחטף 3 פעמים, והקולטס הפסידו 21:0, כשדון שולה נוקם בקרול רוזנבלום. זה היה משחק הפלייאוף האחרון של יונייטס, והגמר השישי בקריירה שלו. תמו גם ימי הזוהר של הקולטס: הם נאלצו להמתין עשרים וארבע שנים כדי לשוב למשחק הגמר. מיאמי הגיעה לסופרבול רק כדי להפסיד לדאלאס, הפעם בהנהגת רוג'ר סטאובך.

האווירה העכורה הורגשה היטב בבולטימור: המסיבה עמדה להיגמר. רוזנבלום החל להסתכסך עם האוהדים, נרגז על הכישלון בגמר, על ההשפלה שספג מידי שולה ועל מה שראה כמיעוט אוהדים במשחקי הראווה. הוא חש שמיצה את עצמו בבולטימור, והחל לתכנן מהלך מסובך שיוציא אותו מהעיר אחת ולתמיד. במהלך הפגרה רקם רוזנבלום עסקה עם רוברט אירסיי, איש עסקים ממוצא יהודי (שמו המקורי היה ישראל) משיקגו, לפיה קנה אירסיי את הראמס מידי יורשיו של ריבס, שנפטר במהלך עונת 1971. מייד לאחר רכישת הראמס קיבלו אירסיי ורוזנבלום את אישור הליגה להחליף ביניהם את הזכיונות, וביולי 1972 הפך אירסיי לבעלים החדש של הקולטס, בעוד רוזנבלום עבר ללוס אנג'לס.

יונייטס התקשה למצוא את עצמו בארגון החדש, שהיה שונה ממה שהכיר מיומו הראשון בליגה. הכוכב בן ה-39 הפך לשחקן ספסל בעוד הקבוצה מידרדרת לתחתית הבית המזרחי ומסיימת את העונה במאזן 9-5. "איזי ריידר" מקפרטי פוטר אחרי חמישה משחקים, המאמן החדש סנדסקי נכשל אף הוא, והקוורטרבק הצעיר מרטי דומרס לא הצליח לסחוף אחריו את הקבוצה והאוהדים המאוכזבים בממוריאל סטדיום. מנגד, הוכיח דון שולה כי קביעתו של רוזנבלום לגביו היתה שגויה, והוביל את מיאמי לעונה המושלמת הראשונה בהסטוריה: 0:17 וניצחון בסופרבול VII.

למרות הכישלון של עונת 1972 החליט אירסיי להעביר את יונייטס בעסקה לסן דייגו, כדי להרוויח מעט מהשם הגדול. בראשית 1973, כשבע עשרה שנה לאחר הגעתו, עזב "זרוע הזהב" את חופי מפרץ צ'ספיק, והלך לסיים את הקריירה שלו לחוף האוקיינוס השקט.

הליגה שהשאיר אחריו יונייטס היתה שונה לחלוטין מזו אליה הגיע כפועל בניין קשה יום. תחילת שידורי הפריים טיים והאיחוד היוו את הקש האחרון ששבר את גב הבייסבול. כבר בשנת 1965 החלו הסקרים להראות כי הפוטבול המקצועני פופולרי יותר מ"התחביב הלאומי"; כעת, בראשית שנות השבעים, הצטרפו העיתונים הכלכליים ואישרו: ה-NFL עברה את ליגת הבייסבול בהכנסות וחשיפה. הפוטבול המקצועני השלים את התהליך שהחל ב"משחק הגדול בהסטוריה", ממש כאשר כוכב המשחק ירד מהבמה ונעלם.

בשנת 1999 החליטה רשת NBC – אז המצליחה מבין הרשתות וביתן של תכניות כ"סיינפלד", "חוק וסדר" ו"אי אר" – כי הגיעה העת להיפרד מהסדרה האיכותית "רצח: החיים ברחובות", שלא הצליחה להתרומם במשבצת השידור של יום שישי בערב ולהתמודד נגד הסדרה ה"איכותית" נאש בריג'ס, בכיכובו של דון ג'ונסון.

פרק הסיום, כמו פרק הפתיחה, התמקד בדמותו של הבלש בייליס (קייל סיקור, היום בסדרה "המפקדת העליונה" עם ג'ינה דייוויס כנשיאת ארה"ב). בייליס מחליט לפרוש מהמחלק ומהמשטרה, אך בטרם יעזוב יש לו חשבון אחרון לסגור. הוא נזכר ברצח גורדון פראט (סטיב בוסמי), הגזען המסוכן שניסה לחסל שלושה מבלשי המחלק, חמק מעונש ונתגלה מת כעבור שעות ספורות משחרורו.

בייליס היה הבלש שנבחר לחקור את מותו, ונכשל. הוא מגיע כעת לביתו של הבלש היהודי הציני מאנץ' (ריצ'רד בלזר), מוציא אותו אל המפתן באמצע ליל הכלולות שלו (מאנץ' מתחתן בפעם הרביעית בתחילת הפרק), ומעלה בפניו את המקרה של פראט. מאנץ' אינו מוכן לשתף פעולה. גם היום, שנים לאחר מעשה, הוא אינו מגלה לבייליס אם היה מעורב ברציחתו של הפושע. בייליס המאוכזב עוזב, אך בעקבות עזיבתו מתגלה גופה נוספת, שוב של רוצח שחמק מעונש. יוצרי הסדרה רומזים לנו (אך אינם אומרים במפורש) כי בייליס הוא האחראי לרצח הפעם: שני הבלשים שנשלחים לזירת הארוע, לואיס הוותיק (קלרק ג'ונסון) ושפרד הצעירה (מישל מייקל), מתרשמים כי הרוצח הכיר היטב את נהלי עבודת המחלק, וידע כיצד להסתיר את הראיות לפשעו.

שש שנים קודם לכן, בפרק הפתיחה המפורסם של הסדרה, בסצינה הראשונה, צעדו לואיס – אז בלש צעיר – ושותפו הוותיק קרוסטי (ג'ון פוליטו) בסמטה אפלה, וקרוסטי הסביר ללואיס כי ייתכן שלא ניתן לפתור כל מעשה פשע. "יש דברים שיישארו תמיד תעלומה" אומר קרוסטי. "החיים הם תעלומה". לואיס התקשה אז לקבל את הדברים, אך בראשית העונה השניה של "רצח" מתגלה גופתו של קרוסטי צפה במפרץ צ'ספיק. לואיס עושה הכל כדי להוכיח שאין מדובר בהתאבדות אלא ברצח. הוא נכשל, והלקח המר נלמד סוף סוף. כעת, בסצינה האחרונה בסדרה, הוא צועד עם שפרד בסמטה אפלה דומה מאד לזו מהפרק הראשון (אולי אותה סמטה?), והיא אומרת לו את אותם דברים עצמם. אחרי שש שנים ומאות חקירות לא התקרב לואיס כלל להבנת החיים והמוות. הוא נותר, כמונו הצופים, באפלה ממשית ורעיונית כאחת.

התחלתי את הסדרה הזו בנסיון להסביר כיצד הפך הפוטבול המקצועני לענף הפופולרי ביותר בארה"ב ולאבן יסוד של התרבות האמריקנית. שבעת הפרקים, כך אני מקווה, סייעו לענות על השאלה "כיצד", אך אינם עונים על השאלה "מדוע". האם היתה הקריירה של יונייטס, שהשיקה לכל נקודת ציון בתהליך הזה, רק סדרת צירופי מקרים? או שכח גדול יותר, רוח הזמן או כל שם אחר שתבחרו לכך, פעל כאן את פעולתו? כמו שאמר קרוסטי ללואיס, יש דברים שיישארו בגדר תעלומה.

*בפרק הבא – אפילוג: "איפה הם היום"