די לסיסמאות

צילום ועריכה: דרור פיקלני

אחת לאיזה זמן מוגבל "נופל דבר בספורט הישראלי". לפתע, לתוך השגרה הנפלאה, ההרמונית והאיכותית שעל כר הדשא, מושלך איזה רימון, חזיז, או סתם אוהד חרמן שלא יכול לעצור את עצמו מלנשק את ליאור ז'אן. הו אז, תוך שניות נכנסים מיטב הכוחות של הביצה המקומית לריטואל היום שאחרי. לצד דאגה כנה וכואבת לשלומו של הקורבן התורן, יונף מיד דגל המאבק. מאבק לוחמני וחסר פשרות, מלא רעיונות יצירתיים כיצד להשיב את הסדר על כנו. והרי לפניכם, כשירות חינם, מספר מושגים בסיסיים שיעזרו לכם לעבור גם את מגה אירוע הבא בשלום:

מיד אחרי שתיפתח מהדורת החדשות הדרמטית יעלה הכונן התורן של ערוץ הספורט ויציע לסגור את הליגה. בעצם את הליגות. כולן. ומיד. תוך דקות, אחרי שרעיונו המצוין יאבד מעט מתוקפו הדרמטי, יעלו שאר פרשני הרשת והערוצים השונים ויציעו רעיונות מרחיקי לכת אף יותר: לסגור את הקבוצה. לסגור את האולם. לסגור את הקהל. ואם אפשר גם סגר מלא על שטחי יהודה ושומרון אז מה טוב. המחשבה הבסיסית מאחורי הצעות מסוג אלו היא, שמוכרחים דבר ראשון לסגור את כל מה שפתוח בשעה קשה זו, כולל את הפיצוציות.

נו, ונניח שסגרתם את הליגה, אחר כך מה? מה ישתנה? מה תעשו אחרי שבועיים? כנראה שפשוט תפתחו אותה מחדש.

אחרי שנפטרנו, סוף סוף, מעונשה של הליגה המעיקה והמטרידה הזו אפשר להתפנות לדבר האמיתי והוא כמובן למגר את האלימות. לגרש את האוהדים המחבלים, להעניש בחומרה, לחוקק חוקים, כי פשוט הגיע הזמן למגר את האלימות אחת ולתמיד.

בהזדמנות זו, ברצוני להוסיף שגם הגיע הזמן לעשות שלום עם הערבים, לסגור את הפערים החברתיים, ולבער את השחיתות. בעיקר הגיע הזמן שנפסיק להציע רעיונות בומבסטיים שאין מאחוריהם כוונה או מחשבה אמיתית ונסתפק ביומרות צנועות יותר. למשל, שהשוטרים יעמדו עם הפנים לקהל ולא למגרש. גם זה רעיון, משהו להתחיל ממנו.

אחרי הצעות הייעול, משפטי התוכחה והפניית אצבע מאשימה למשטרה, יבוא בבוקר שלמחרת גם אותו משפט אישי, רגשי ונוגע ללב בנוסח "הכדורסל בשבילי מת".

משפט, פרי עטו של פרשן בכיר ואהוב, שלא יכול להשאיר באדישותו אפילו ציניקן מרושע כמוני. ואז, כבמטה קסם, אחרי שכבר שמתי על עצמי בגדים שחורים ויצאתי את ביתי בדרך לניחום אבלים, מצויד במעט דברי מאפה, בדיוק אז הכדורסל קם לתחייה ואותו עיתונאי מתאבל כותב טור חדש ובו מנתח את סיכוייו של קטש לשרוד עד סוף השנה האזרחית. כאילו כלום לא קרה. לא יפה ככה לשחק ברגשות של אנשים.

נאמר בסערת הרגשות על ידי הבעלים של הקבוצה המעורבת במעשה הנפשע. משפט חזק שהוא אחיו התאום והצעיר של "הכדורסל בשבילי מת" ובן דודו החורג של "אני הולך", המוכר מפארק הירקון. מוכר הארטיקים כידוע לא הולך אף פעם, לפחות לא עד שרוקן את הארגז, וגם הבעלים יישאר כמובן, אבל במשפט הזה יש הכל: גם הבעת זעזוע, גם הודאה באשמה, גם התנצלות ובעיקר מיקום הדובר כמי שיש לו סולם עדיפויות בריא. והרי מה הוא הכסף שלי ומהם חיי המקצועיים לעומת חיי אדם.

תרשו לי לסיים בנימה אישית ולומר שגם אני, אחרי שהבנתי את עוצמת וחומרת האירועים במלחה ובקרית אליעזר הודעתי הבוקר לעורך האתר שאני הולך. ומיד אחר כך רץ לסגור את הליגה. ולמגר את האלימות. למרות שבשבילי, הכדורסל הישראלי מת מזמן.