המשחק החשוב בהיסטוריה. בלי מרכאות

אוקטובר 1993. הסדרה "רצח" של בארי לווינסון מתחילה עונה שניה. בדאלאס שועטת "השלישיה" לעבר אליפות שניה ברציפות. והרחק מחופי צפון אמריקה, על הדשא המטופח של אצטדיון "פארק דה פרנס" בפריס, עולה נבחרת ישראל לעוד טקס השפלה פומבי. בשבעת משחקיה הראשונים במוקדמות המונדיאל ספגה הנבחרת הזו, חבורה מבולבלת ומבוהלת של שחקנים שכולם מלבד שניים משחקים בליגה הנידחת באסיה, ים של שערים ואוקיינוס של בושות. זכור במיוחד המשחק מול פינלנד, שם הפך המגן השמאלי האומלל, יעקב הלל, לקונוס בהצגה של שחקן פיני אלמוני בשם סואומינן, שאיש לא שמע עליו לפני ואחרי אותו משחק...

נבחרת כושלת זו נאלצת לשחק עוד שלושה משחקים לפני סוף הסיוט. הראשון שבהם יהיה הערב, בבירת צרפת, נגד שישה שחקנים שזכו חצי שנה קודם לכן בגביע האלופות, ועוד אחד שהפסיד באותו גמר. שחקן נוסף הוביל זה עתה את מנצ'סטר יונייטד לדאבל. הנבחרת המארחת זקוקה לנצחון כדי להבטיח כבר עתה את נסיעתה לארה"ב.

בדקה ה-90 מורה לוח התוצאות 2:2. הדבר המדהים ביותר בתוצאה הינו שהיא מחמיאה לצרפתים. המארחים מציגים משחק נרפה ואדיש בשני צדי המגרש, ורק תצוגת נפל של האסיר לעתיד פליקס חלפון והשוער המעופף בוני גינצבורג מאפשרת להם להגיע לסיום המשחק בשוויון. ואז, בדקה ה-93, מבקיע ראובן עטר שער בבעיטה אדירה מתוך הרחבה, מעניק לישראל נצחון חוץ ראשון על יריבה אירופית, ומשאיר את הצרפתים מחוץ למונדיאל בפעם השניה ברציפות.

אני מניח שכל הקוראים בגיל הרלוונטי זוכרים בדיוק היכן ראו את המשחק הזה וכיצד הגיבו (אלא אם כן איבדו הכרתם בעת שער הניצחון). יש רגעים כאלה בחייו של חובב ספורט שמעמידים בספק את כל מה שחשב שידע על המשחק, ועל החיים בכלל. או כמו שאומר הגנגסטר אדי דיין בסרט "צומת מילר": "שחור זה לבן, למעלה זה למטה".

יכולתי להביא כדוגמה את ניצחון ארה"ב על אנגליה במונדיאל 50', את זכיית דנמרק ביורו 92' או את ההפתעה הגדולה בתולדות גמר המונדיאל – ניצחון הנבחרת החצי מקצוענית של מערב גרמניה על "נבחרת הפלא" ההונגרית בגמר 54'. אבל אני מאמין שעבור הקורא הישראלי לא יהיה לעולם מקרה קיצוני יותר של הלם ותדהמה מאשר המבצע של רוזנטל ועטר בפריס. ניתן את רשות הדיבור לציון "צמר" מפלורנטין, מוסיקאי כושל ופילוסוף חובב, שפונה לעטר בפאב של מאור ואומר לו: "ראובן, הגול שלך נגד צרפת החזיר לי את האופטימיות לחיים!".

שחזור התחושות מאוקטובר 93' יעזור לקוראים, אני מקווה, להבין את תגובת חובב הספורט האמריקני הממוצע לתוצאת המשחק עליו נספר בפרק זה. מעניין לציין שחודש מוקדם יותר התרחש חיזיון בלתי אפשרי אחר דווקא בבית הלבן, בעת שהקומישינר ביל "באבה" קלינטון הכריח את בעלי הקבוצות היריבים, יצחק רבין ויאסר ערפאת, ללחוץ ידיים לעיני המצלמות. ממרחק של 14 שנים קשה לא רק להחליט מה משני המקרים היה המופרך יותר: קשה אפילו להאמין שהתרחשו באמת, ולא היו אלא הזיה קולקטיבית.

בפרק הקודם תיארנו את המשבר שפקד את תכניתו של פיט רוזל לאחד את ליגות ה-NFL וה-AFL, עקב היכולת החלשה שהציגו הצ'יפס והריידרס בשני משחקי "אליפות העולם" הראשונים. בעלי הקבוצות הבכירים, כגון הלס משיקגו, מארה מניו יורק וריבס מלוס אנג'לס הגבירו את התנגדותם. בתקשורת הספורט הובעו ספקות לגבי ההיגיון המקצועי והכלכלי של האיחוד, והיו שהציעו מיזוג חלקי עם פירוק הקבוצות החלשות, בדומה לאיחוד משנת 1950.

רוזל היה זקוק לנס, לארוע מכונן שיטה את הכף לטובתו ולטובת בן בריתו מה-AFL, לאמאר האנט. הארוע הזה הגיע ברגע האחרון, ב-12 בינואר, 1969, בדיוק שנה לפני המועד שנבחר לתחילת תהליך האיחוד לקראת עונת 1970. כפי שאסביר להלן, מדובר במשחק החשוב בהסטוריה, והפעם ללא מרכאות.

1968 היתה אחת השנים הסוערות ביותר בתולדות ארה"ב. בחודש פברואר החלו הווייטקונג והצבא הצפון וייטנמי ב"מתקפת טט", שהבהירה לציבור האמריקני כי הפעולה המוגבלת בוייטנם הפכה למלחמה כוללת שספק אם תסתיים בניצחון. התקשורת הארצית החלה לצאת נגד המלחמה ופעולות המחאה נגדה התעצמו. במרץ הודיע הנשיא ג'ונסון כי יפרוש מהמירוץ לנשיאות. באפריל נרצח מנהיג תנועת זכויות האזרח, הכומר מרטין לות'ר קינג ג'וניור, בממפיס – ערש לידת הרוקנרול. מהומות אלימות שטפו את הערים הגדולות ברחבי המדינה, בדומה למהומות הגזעיות שפרצו ביוני 67' (ארוע היסטורי שהישראלים לא שמעו על קיומו משום שחפף את מלחמת ששת הימים).

ביוני נרצח גם בובי קנדי, אחיו של הנשיא הנרצח ג'ון, המועמד המוביל לנשיאות מטעם הדמוקרטים, ודמות מפתח נוספת במאבקה של תנועת זכויות האזרח. גם ועידת המפלגה בשיקגו נשטפה באלימות, כאשר מפגינים נגד המלחמה ניסו להשתלט עליה. לתוך הוואקום שנוצר נכנס איש הממסד הישן, ניקסון – אותו ניקסון שהפסיד בבחירות ב-1960, וביצע כעת קאמבק היסטורי נגד המועמד הדמוקרטי המפרי (שעל שמו קרוי עד היום המטרודום במינסוטה).

וגם בליגה נשבו רוחות השינוי. האימפריה של לומבארדי באה לפתע אל קצה, לאחר פרישתו של הנשק ההתקפי העיקרי שלה, הרץ הקשוח ג'ים טיילר. לומבארדי עזב את הקבוצה כדי לאמן בוושינגטון, ובהיעדרו הפכה הקבוצה האימתנית לבינונית וסיימה במאזן שלילי. מאמן הקולטס, שולה, זיהה את שעת הכושר לשוב למאבק האליפות. פציעתו של יונייטס בראשית העונה בזרוע הזורקת איימה לחבל בתכניותיו, אך שולה הסתדר מצויין עם הקוורטרבק המחליף, ארל מורל – שחקן ותיק ואפור ששימש כמוסר לעת מצוא בדטרויט, פיטסבורג וניו יורק.

מורל ניצל את המטרות האיכותיות של הקולטס – מקי, אור והתופס הצעיר ווילי ריצ'רדסון – עד תום, השיג 2,900 ירד ו-26 ט"ד עם 57 אחוזי דיוק, ונבחר ל-MVP של העונה, כשהוא מוביל את הקולטס למאזן הטוב ביותר בתולדותיהם, 1:13. אוהדי הקולטס היו בטוחים שהנה הגיעה העת להחזיר לעירם את התואר, אחרי הפסקה בת תשע שנים. אם אפילו הקוורטרבק המחליף שלנו קורע את הליגה, הניחו, איש לא יוכל לעצור אותנו.

שולה הסיק את המסקנות מהצלחת מורל בעונה הסדירה והשאיר אותו בהרכב לקראת הפלייאוף, למרות החלמתו של יונייטס. המשחק הראשון היה מול הקבוצה הצעירה והמתקדמת של מינסוטה, בהנהגת המאמן באד גרנט. מורל נתן משחק סולידי והקולטס ניצחו 14:24. כעת הגיע משחק האליפות הרביעי בתולדות הקולטס, ושוב נסעה הקבוצה ל"טעות לחוף האגם" כדי לפגוש את קליבלנד עם המאמן בלנטון קולייר. אותה קליבלנד שהביסה אותם "על האפס" לפני 4 שנים; אותה קליבלנד שהיתה הקבוצה היחידה שניצחה אותם בעונה הסדירה ומנעה מהם מאזן של 0:14.

בהיעדרם של יונייטס מצד אחד ובראון מצד שני, ואפילו ללא הבועט הנצחי גרוזה שפרש סוף סוף בעונה הקודמת, לא עורר המשחק הזה ציפיות מיוחדות. הקולטס נקמו בבראונס כראוי: ניצחון 0:34, בהפרש גבוה יותר מהפסדם בשנת 1964. הניצחון הושג על הקרקע: מורל היה חלש, ומשחק הריצה של הקולטס שכשל בגמר הקודם השיג הפעם את הנקודות, בהנהגתו של הרץ טום מאט.

בעונתם ה-16 הביאו הקולטס, עם כוכבם הגדול על הספסל, אליפות שלישית לעיר בולטימור ולאדון קרול רוזנבלום. אך כעת לא היה די בזכיה באליפות הליגה. חיכה להם משחק "אליפות העולם" נגד הג'טס, משחק שזמן קצר לפני כן קיבל שם חדש מתוצרת לאמאר האנט: "הסופרבול". אחרי הכתישה של הגנת קליבלנד ובעקבות שני משחקי האליפות הקודמים, בהם הושפלה אלופת ה-AFL, נראה היה כי מדובר במשחק לפרוטוקול בלבד.

הקולטס והג'טס הגיעו בראשית ינואר 1969 למיאמי כדי לשחק באצטדיון האורנג' בול, ביתם של מיאמי דולפינס. שולה, שתוך שנים ספורות הפך להיות מזוהה יותר מכל עם האיצטדיון הזה, סיפר בשנה שעברה, לפני הסופרבול האחרון שנערך אף הוא במיאמי, על קבלת הפנים: "כשרואים היום את התנפלות התקשורת על הארוע קשה להאמין שכשהגענו למיאמי ב-1969 חיכו לנו רק כעשרים-שלושים עיתונאים, ללא צוותי טלוויזיה. הם שאלו כמה שאלות ונעלמו, כביכול חסרי עניין אמיתי במשחק".

ומדוע שיהיה עניין במשחק זה, שתוצאתו, כך נראה, הוכרעה מראש? הליין למשחק היה 22 נקודות לטובת הקולטס!

היה רק אדם אחד שלא הסכים עם הדעה הרווחת וגם נתן ביטוי לדעתו. היה זה ג'ו ניימת', אותו ניימת' שבחירתו ב-AFL בשנת 1965, הפכה את הליגה הצעירה ממקלט לפנסיונרים וכשלונות לעסק לגיטימי.

הזכרנו בפרק הקודם כי ניימת' בא ממערב פנסילבניה, כמו חמישה קוורטרבקים אחרים בהיכל התהילה וביניהם יונייטס. אך המוצא הגיאוגרפי היה האלמנט היחיד השמותף לשניים. אופיו והתנהגותו של ניימת' היוו ניגוד קוטבי ליונייטס השקט, הצנוע, המסורתי. ניימת' הגיע לניו יורק מהפרובינציה בלב המהפכה התרבותית של שנות הששים, ואימץ בהתלהבות רבה את הקודים המתירניים של העיר הגדולה ושל התקופה. הוא התגאה בפיו הגדול ובחוסר המחוייבות שלו לכללי הטקס. הופעתו החיצונית – כולל בגדים צבעוניים עד כדי ראוותנות ושיער ארוך ופרוע במתכוון – היתה גם היא בניגוד גמור להופעתו של יונייטס.

בפרק המפורסם של "הסימפסונס" בו התארח ניימת' התייחס היוצר גרונינג לניגוד זה. אביו הזקן של הומר מעקם את חוטמו לנוכח הופעתו המרושלת של האורח ורוטן: "ג'וני יונייטס – זו תסרוקת שאפשר לכוון לפיה את השעון!". היריבות בין ניימת' ויונייטס, שנפגשו לראשונה על המגרש בסופרבול III, הגבירה את העניין בליגה לאורך ארבע העונות הבאות.

מבחינה מקצועית היה ניימת' מוסר מרושל למדי, עם אחוזי דיוק ורייטינג נמוכים, זרוע בלתי יציבה ונטיה לחטיפות ברגעים קריטיים. בעונה הקודמת, 1967, היה אמנם לשחקן הראשון בהסטוריה שהשיג 4,000 ירד במסירה, אך בעונה הנוכחית שב למספרים שגרתיים. גם בתחום זה לא היה כל דמיון בינו לבין יונייטס.

ניימת', כמו שאר שחקני הג'טס, לא אהב במיוחד את הזלזול המוקדם בסיכוייהם לנצח. מייד לאחר שניצח את אוקלנד במשחק אליפות ה-AFL נתן לתקשורת "טעימה" ראשונה כאשר טען: "בליגה שלנו יש לפחות ארבעה קוורטבקים טובים יותר מארל מורל, וזה כולל את המחליף שלי ויטו "בייב" פרילי". כעת, שלושה ימים לפני המשחק, הופיע ניימת' בארוע קידום ב"מועדון הטאצ'דאון של מיאמי". לנוכח התפרצות של אוהד קולטס במועדון שהביע ביטחונו בניצחון קבוצתו, החזיר ניימת' בהצהרה: "אנחנו ננצח, אני מבטיח!"

הצהרתו של ניימת' הגיעה במהרה לתקשורת ויצרה עניין מחודש במשחק, אם כי רוב האוהדים הניחו שמדובר בתרגיל לוחמה פסיכולוגית. מעטים האמינו כי ניימת' יעבור בשלום את המשחק, שלא לדבר על ניצחון של הג'טס. אמנם, לא היה עליו להתייצב מול כוכבי העבר דונובן ומרקטי, אך בקו ההגנה של הקולטס כיכב "באבה" סמית' הענק, אימת הקוורטרבקים. מי שראה את סדרת הסרטים המטופשת והמצחיקה "האקדמיה לשוטרים" משנות השמונים זוכר בוודאי את סמית' בגלגולו כשחקן קולנוע, בתפקיד הייטאוור המפחיד... באחת הסצינות הוא הופך בידיו מכונית משטרה. מה יעשה לכוכב החצוף של הג'טס?

שבוע ההכנה חלף, וביום ראשון, 12 בינואר 1969, עלו שתי הקבוצות לדשא האורנג' בול לסופרבול III, מפגש של דוד וגוליית. לדוד היה רק נשק מוכר אחד: משחק המסירות של ניימת' ושני התופסים שלו, דון מיינרד (אותו מיינרד שהפסיד לקולטס ב"משחק הגדול בהיסטוריה") וג'ורג' סאוור. לגוליית מבולטימור היה את ה-MVP של העונה בעמדת הקוורטרבק, משחק ריצה אימתני שחיסל את קליבלנד, תופסים מצטיינים לטווח ארוך וקצר, והגנת ברזל שקבעה שיא ספיגת נקודות באותה עונה, 10 בלבד למשחק, תוך שהיא חוטפת עשרות כדורים ומתסכלת את היריבות עם השיטה החדשנית שהנהיג שולה, ההגנה האיזורית.

מה שרבים לא הביאו בחשבון לפני המשחק היה שהג'טס, כמו רוב קבוצות ה-AFL, היו רגילים לשחק מול הגנה איזורית, שנפוצה בליגה הצעירה. היתרון ההגנתי הגדול של הקולטס לא בא לידי ביטוי במשחק. יתרון נוסף של הג'טס היה בעמדת המאמן. וויב יובנק, המנצח של "המשחק הגדול בהיסטוריה", הכיר את היריב לפני ולפנים, וידע היכן נקודות התורפה בשריון הקבוצה שהגיעה למשחק עם מאזן 1:15.

אך יותר מכל היה הכעס לצידם של הג'טס. רבים מהשחקנים (ובכללם כמובן מיינרד עצמו) "נחתכו" מקבוצות הליגה הוותיקה ומצאו מפלט ב-AFL. העלבון והרצון להוכיח את ערכם מול נציגת הממסד בערו בהם, והם עלו למשחק בטירוף.

טקס הפתיחה הציג לראווה את כוחו המתעצם של הפוטבול המקצועני. הבדרן מס' 1 בארה"ב, בוב הופ, הנחה את הטקס, בהשתתפות האסטרונאוטים של תכנית "אפולו". מפורסמים רבים נוספים נראו בקהל. אך עד מהרה נשכחו כל אלה, לנוכח מה שהתחולל על הדשא.

לאורך המשחק כולו השתמש ניימת' במיינרד כמסך עשן. הרסיבר המצטיין, שהתעלל בהגנות ה-AFL מאז הגעתו לג'טס, שיחק פצוע, אך יובנק הנחה את ניימת' למסור לו כדי להכריח את הקולטס לשנות את ההגנה האיזורית שלהם ולהשאיר את סאוור חופשי יחסית. הטקטיקה פעלה, ולמרות שמיינרד לא תפס מסירה אחת בכל המשחק, עדיין הצליח ניימת' לארגן דרייב מוצלח תוך שימוש נרחב ברץ שלו, מט סנל. בסיומו השיג סנל ט"ד בריצה מ-4 יארד.

וכאן התערב האלמנט בלתי צפוי של סופרבול III: הכישלון המחפיר של התקפת הקולטס בהנהגת מורל. לאורך המחצית הראשונה נחטף מורל שלוש פעמים, פעמיים ברד זון, ובפעם השלישית כאשר ביצע תרגיל "פלי-פליקר" עם הרץ מאט, לא איתר את אור שהיה פנוי לחלוטין ליד האנד-זון, וניסה מסירה מסוכנת לרץ היל. בפעמיים נוספות בהן הצליח מורל להביא את הקולטס לקרבת האנד-זון, החטיא הבועט מייקלס את השער. נראה היה כי הקולטס, כאילו על מנת לצמצם את הפערים במשחק, ירדו ברמתם ההתקפית מתחת לרמת הג'טס, מה שהוריד את הקבוצות להפסקה בתוצאה 0:7 לאלופת ה-AFL.

המחצית השניה החלה באותו אופן עבור הקולטס, כאשר מאט השמיט את הכדור והבועט טרנר העלה ל-0:10. הקולטס שוב נכשלו בהתקפה, ניימת' שוב פירק את ההגנה האיזורית, וטרנר העלה ל-0:13. הסנסציה היתה מוחשית, והקולטס החלו להבין שהם עלולים להציב תקדים היסטורי. שולה החליט לשנות כיוון והעלה מהספסל את יונייטס, ארבע דקות לסיום הרבע השלישי.

ניתן להניח כי כאשר עלה הקוורטרבק בן ה-35 למגרש נתקף תחושת דיסאוריינטציה. עשר שנים חלפו מאז "המשחק הגדול בהיסטוריה". כל חבריו לקבוצה ההיא עזבו, ושני הפרצופים המוכרים היחידים שנותרו היו דווקא בצד הנגדי – מיינרד ויובנק, המאמן שגילה אותו והפך אותו לקוורטרבק הטוב בליגה, ואחר כך לאלוף. הדרייב הראשון שלו הסתיים ללא דאון ראשון, ניימת' הוביל דרייב ארוך שבשיאו מסר לסאוור ל-40 יארד, והג'טס הגיעו לקו 2 הירד של הקולטס. הגנת הקולטס התייצבה לגול ליין סטנד שהצליח, וטרנר הבקיע בפעם השלישית וקבע 0:16 לג'טס.

בדרייב הבא ניסה יונייטס להשיג נקודות ראשונות לקולטס אך נחטף ברד זון. הג'טס לא השיגו נקודות, ויונייטס הוביל דרייב של 15 מהלכים שבסיומו השיג היל ט"ד מקו הירד האחד. סוף סוף עלו הקולטס על הלוח. האם שוב יצליח יונייטס לבצע מהפך בדקות האחרונות?

לא הפעם. גורל איחוד הליגות ועתיד הפוטבול המקצועני כספורט מוביל היו באותו יום חזקים יותר מיכולת הקמבק של "זרוע הזהב". הקולטס ביצעו אונסייד קיק מוצלחת, ויונייטס הוביל אותם עד לקו 10 היארד של הג'טס. כאן שגה שולה: הוא הורה לנסות מסירה בדאון רביעי במקום לבעוט, למרות שבעיטה מוצלחת היתה מצמקת ל-10:16 ונותרו כשתיים וחצי דקות עם כל פסקי הזמן של הקולטס בלתי מנוצלים. המסירה של יונייטס נכשלה, הג'טס הריצו את השעון, והמשחק נגמר. אלופת ה-AFL זכתה לראשונה בסופרבול, וג'ו ניימת', ה-MVP של המשחק למרות שלא מסר לאף ט"ד, עזב את המשחק בריצה כשהוא מניף את אצבעו לעבר הקהל, כמסמן: "אנחנו מס' 1".

תמונת האצבע המונפת של ניימת' התפרסמה למחרת בעתונים והיתה לסמל המשחק, ולסמל המהפך בתדמית הסופרבול. כיום, כשאנו מצפים מדי שנה לארוע הטלוויזיוני הגדול ביותר, חשוב שנבין כי בקלות רבה היה אירוע זה עלול להיעלם בעודו באיבו. ניצחון הג'טס הוא שמנע זאת. מאותו רגע התקבע הסופרבול בתודעת הצופים כדרמת ספורט מרתקת וחשובה. עשרות העיתונאים המשועממים שהזכיר שולה הפכו לאלפי כלי תקשורת מכל העולם המסקרים אותו באובססיביות.

טענתי כאן כי מדובר במשחק החשוב בהיסטוריה. ההסבר לכך הוא על דרך השלילה. עלינו להניח מה היה קורה אילו ניצחו הקולטס, וכך נבין את חשיבותו. ניצחון של הקולטס היה מביא את המאזן בסופרבול ל-0:3 לטובת הליגה הוותיקה. ה-AFL היתה מאבדת כל לגיטימיות, ונחשבת באופן סופי לכישלון כמתחרה ב-NFL. קהל הקבוצות הוותיקות היה מתייחס בספקנות וחשד לתכניתו של רוזל לאחד את הליגות, ובעלי הקבוצות המתנגדים לאיחוד – שגם כך היו הרוב – לא היו מאשרים אותה. התחרות על זכויות שידור ופרסום, קהל, ערי בית ואצטדיונים היתה נמשכת במחיר כלכלי ומקצועי כבד, כולל ככל הנראה ביטול הסופרבול עצמו. רוזל ודאי היה מתפטר או מודח, וכך היתה הליגה מאבדת את גדול מנהיגיה, ומי שנחשב עד היום למנהל הספורט המקצועני המצטיין בתולדות ארה"ב.

ה-AFL, מצידה, ספק אם היתה שורדת את התחרות הבלתי מרוסנת עם ה-NFL, וגורלה היה דומה לזה של קודמתה (AAFC) או המתחרות העתידיות (USFL ,WFL). התרחבות הליגה לכיוון שלושים קבוצות, מהפכת האצטדיונים של שנות השבעים, שידורי הפריים טיים המוצלחים – כל אלה היו מועמדים בספק רב. אין ספק שהפוטבול המקצועני היה שורד ניצחון של הקולטס, ואפילו מגיע להצלחה יחסית ונמשכת. אבל עלייתו לדרגתו הנוכחית לא היתה מתאפשרת לולא ניצחו הג'טס.

כדי להבין את ההבדל, די אם נעיף מבט על הפער העצום הקיים היום בין הפוטבול המקצועני לכדורסל ולהוקי המקצועניים. פער זה אינו מובן מאליו ואינו גזרת גורל. הוא נוצר מצירוף נסיבות, שהמכרעת שבהן היתה סופרבול III.

אם "המשחק הגדול בהיסטוריה" היה קו פרשת המים שממנו החלה עלייתו של הפוטבול המקצועני לדרגת הספורט המצליח ביותר בארה"ב, הרי שסופרבול III, אם נצטט את יצחק רבין, היה "נקודת האל חזור".

*בפרק הבא: "ריקוד" אחרון - ופרידה